הכתבה בשיתוף קלאב 50

פרופ' מיכל שוורץ מתעוררת בכל בוקר בשמחה לעוד יום מפגש עם המדע. האישה, שמחקריה הצליחו לחולל שינוי בחקר המוח ובעיקר בחקר מחלות האלצהיימר והשיטיון, היא חלק מאותם חמישה אחוזים מהאוכלוסייה העולמית שאוהבת באמת ובתמים את עבודתה. "אני קמה בבוקר בשמחה", היא אומרת. "זו חוויית חיים מרתקת ומאתגרת".

לא תמיד הייתה המציאות כה מאירת פנים לפרופ' שוורץ. בתחילת דרכה, לאחר פריצת הדרך המחקרית הראשונה שעשתה במעבדתה שבמכון וייצמן, נתקלה במשך שנים בסקפטיות מדעית ובחוסר פרגון מצד הקולגות שלה ומצד מתחריה. "אחד הדברים הקשים זה ללכת נגד הזרם. כאשר יש תגלית שנוגדת את התפיסה המקובלת והקהילה מדעית אומרת, 'זה לא יכול להיות', זו ספקנות מוצדקת. אבל בין אם זו ספקנות מקצועית או חוסר פרגון, חובת ההוכחה היא על פורץ הדרך".

מה עושים במקרה כזה?

"אני מצטטת את אברהם לינקולן. 'אם אקדיש זמני לנסות לשכנע את מתנגדיי, לא יהיה לי זמן להמשיך ולממש את דרכי. בסופו של יום, אם אצדק, יתברר שמסע השכנוע מיותר; ואם טעיתי - הוא לא יועיל'. כשהקהילה המדעית הייתה נגדי, משום ששברתי מוסכמות בתחום המחקר שלי, פשוט המשכתי לעשות את מה שאני מאמינה בו. לחקור ולבסס את ממצאיי".

מה הופך חוקר בקהיליה המדעית לחוקר מצליח?

"אין מרשם, יש מגוון רחב של חוקרים והרבה דרכים לחקור. במדע יש מרכיבים של סקרנות, בחירת שאלת המחקר, התמדה, אמונה בדרך, חשיבות המדע לקידום האנושות, היכולת לראות מעבר לתוצאה, ולא לפחד מכישלון כי גם הכישלון מקדם את המחקר. כשנתקעים בקיר והתוצאה לא מממשת את הציפיות, כדאי להסתכל מעבר. במקרה האישי שלי המחקר דרש סקרנות, התמדה, אמונה בדרך, חוסר פחד ללכת נגד הזרם, דורות של סטודנטים מצוינים שבלעדיהם לא ניתן היה להצליח - והאמונה שיש לנו סיכוי להביא מענה לאחת המחלות המאיימות על אוכלוסיות מתבגרות - וזאת חוויה".

לפרוץ את המחסום

פרופ' שוורץ נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. היא מתגוררת במתחם מכון ויצמן ברחובות. בילדותה הייתה ילדה שקדנית, רצינית, תלמידה טובה, שחיה בעולמה. "בגיל 10 הייתי בביקור במכון ויצמן ונשביתי בקסם המקום הזה. לא ידעתי בדיוק מה זה, אבל משהו באנרגיה ובאווירה של המכון דיבר אליי. אין במכון ויצמן אפשרות ללמוד לקראת תואר ראשון, וכשסיימתי תואר ראשון באוניברסיטה העברית הגעתי למכון ויצמן. לימים הבנתי שבמכון מצוי כל המגוון האנושי ושכל אחד צריך לפלס את דרכו המקצועית, ואין מרשם אחד לכולם. אני מאוד שמחה עם הבחירה ומאוד שמחה עם הדרך, אבל בזמנו זה היה עולם מאוד גברי".

פריצת הדרך הראשונה שלה הייתה כשגילתה שמערכת החיסון מסייעת בריפוי של עצבי מוח, עצב ראייה או חוט שדרה, הנחשבים לחלק ממערכת העצבים המרכזית. "זה היה מפתיע ומרגש, ובניגוד מוחלט לתפיסה דאז. מי שביצעה את ניסוי המפתח הייתה פוסט-דוקטורנטית שעד היום היא איתי".

איך עבד הניסוי?

"הניסוי הוא בעצב ראייה שנפגע ובעזרת מערכת חיסון מתוגברת, המצב משתפר. היינו צריכים להוכיח שזה נכון".

למה זאת בעיה להוכיח את זה?

"מפני שבין מערכת החיסון והמוח יש מחסומים. היינו צריכים להבין איך המוח יכול להיעזר במערכת החיסון במצב שבו הוא מבודד לגמרי מכלי הדם. הבנו שיש ממשק בין שניהם המאפשר דיאלוג בין שתי המערכות".

לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>

למה יש מחסום בין מערכת החיסון למוח?

"המוח ממודר מכלי הדם. הוא האיבר שצורך הכי הרבה חמצן. הוא עשיר בכלי דם שמספקים את החמצן, אבל אין מגע ישיר בין כלי הדם למוח וזה מכונה 'מחסום כלי דם-מוח'. המחסום נועד לשמור על התפקוד היעיל של המוח. בגלל המחסומים הניחו במשך שנים שהמוח ויתר על מערכת החיסון לצורך תפקודו וריפויו. אנחנו גילינו שהמוח לא ויתר על הסיוע ממערכת החיסון, ויצקנו הסבר כיצד זה קורה. גילינו שבממשק הנמצא בין נוזל המוח לבין כלי הדם מתקיים דיאלוג מבוקר והכרחי לתפקוד המוח. כשהוא נפגע, היכולת של המוח ליהנות ממערכת החיסון נפגעת. ראינו שבזקנה ובאלצהיימר, כשיש הצטברות של פסולת בתוך המוח, ומתרחשים תהליכים שמזיקים לתפקוד המוח, אלו הזמנים שבהם הסיוע ממערכת החיסון הוא קריטי. אבל דווקא אז הממשק הזה נפגע".

כאשר הממשק תקין, איך תאי מערכת החיסון מוצאים דרכם למוח?

"הדיאלוג בין תאי מערכת החיסון והמוח מתקיים באמצעות העברת אותות המפעילים את הממשק המווסת את כניסת תאים כשיש צורך".

פרופ' שוורץ הבינה שבמחלת האלצהיימר כמו גם בזקנה, הממשק בין המוח לבין תאי מערכת החיסון איננו מתפקד בצורה אופטימלית, וכי ניתן להתגבר על כשל זה, לפחות באופן חלקי על ידי שפעול (הפעלה מחדש) של מערכת החיסון. כלומר, במקום ״לשלוח״ טיפול ישירות למוח אפשר, על ידי הגברת מערכת החיסון, לעורר שורה של אירועים שמסייעים בסופו של דבר למוח. "כלומר, מה שאנחנו עושים זה למעשה להחזיר למערכת החיסון את הנעורים ועל ידי כך לעודד את תיפקודה בין היתר בסיוע למוח".

פסולת -אאוט, חיסון - אין

מחלת האלצהיימר התגלתה ב-1905 על ידי ד״ר אלצהיימר, כאשר גילה במוחות של חולים הסובלים מאלצהיימר קיום של פסולת במוח. לכן קהילת חוקרי האלצהיימר התמקדה בסילוק הפסולת מתוך אמונה שזה יביא לריפוי.

בשלושת העשורים האחרונים השקיעו חברות תרופות מיליארדי דולרים בניסיון לפתח תרופות שיעודדו את סילוק הפסולת או שימנעו את הצטברותה. "הפסולת סולקה, אבל זה לא שיפר את היכולות הקוגניטיביות של החולה. הכישלונות הרבים הראו שכשמסלקים את הפסולת זה מאוחר מדי - או שהפסולת לא גורמת לירידה הקוגניטיבית, או שהיא רק חלק מהסיבות לירידה הקוגניטיבית".

מה אתם שיערתם?

"שיערנו שגם אם הפסולת גורמת לירידה קוגניטיבית, סילוק הפסולת לא יספיק כדי למתן או כדי לעצור את הירידה הקוגניטיבית. הגישה האימונותרפית שאנחנו הצענו היא יותר הוליסטית. אנחנו מצאנו שעל ידי טיפול ש'מצעיר' את מערכת החיסון אנחנו מצליחים להפעיל אותה להתמודדות עם מספר תהליכים הרסניים למוח וכתוצאה מכך הדגמנו בחיות מודל של מחלת האלצהיימר ושיטיון ושיפור ביכולות הקוגניטיביות והאטה בהתקדמות המחלה.

בעצם, הטיפול אותו אנו מפתחים עשוי לשנות את פרופיל המחלה ולהפוך אותה ממחלה שכיום אין לה טיפול למחלה כרונית בת טיפול. כלומר, מחלה שאפשר לחיות איתה לאורך שנים על ידי טיפול המייצב או המאיט את קצב ההתקדמות".

איך מצעירים את מערכת החיסון הלכה למעשה?

"בעזרת הזרקה של נוגדן שמעורר את מערכת החיסון אחת לכמה חודשים. כיום אנחנו מתקדמים עם הבנת המנגנון כדי להגיע למינון אופטימלי. במקביל אנחנו מנסים לראות אם יש לגישתנו גם השלכות למחלות מוח ניווניות נוספות".

ברור למדי שמערכת חיסון תקינה היא הסוד להרחקת אלצהיימר. מה אדם יכול לעשות כדי לשפר את מערכת החיסון שלו?

"זה רלוונטי לא רק לאלצהיימר, כי הרבה מחלות הן מחלות על רקע גיל. מה אפשר לעשות כדי לחזק את מערכת החיסון? מה שכולנו יודעים ולא תמיד מיישמים - ספורט בוודאי, תזונה בוודאי, פחות מתח. אלה שלושת המרכיבים העיקריים".

יום של פרופסור הוא מלא וגדוש. שוורץ קמה ברבע לחמש בבוקר לקפה ולשעה וחצי עבודה על מחשב. אחר כך עושה ספורט. לאחר מכן, מאז שהילדים עזבו את הבית, היא מבלה 12 שעות ביום במעבדה, שם יש לה צוות של 14-12 חוקרים מהארץ ומאוניברסיטאות ברחבי העולם, ומשם היא חוזרת הביתה. בשעות הערב היא משתדלת לקרוא ספרות לא מדעית. לעתים מאוד קרובות היא נוסעת לכנסים ברחבי העולם - להציג את המחקר, במסגרת שיתופי פעולה מדעיים בינלאומיים.

בלילה, לפני שאת נרדמת, על מה את חולמת?

"להצליח להביא את הטיפול שפיתחנו מהמעבדה לקליניקה, למיטת החולה. הפנטזיה שלי שזה יצליח וישנה את ההיסטוריה של המחלה המעליבה הזאת, שמאיימת על כולנו".

לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>

* התוכן, האיורים לרבות הצילומים פורסמו במגזין "החיים הטובים" מבית קלאב 50 (החיים הטובים חמישים פלוס בע"מ). כל הזכויות שמורות.