החיים בשישים פלוס
מילים היו מאז ומתמיד כלי ביטוי מרכזי בחייו של שרון מולדאבי / צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קרייטיב

מילים היו מאז ומתמיד כלי ביטוי מרכזי בחייו של שרון מולדאבי / צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קרייטיב

"רציתי לסרוק לעצמי את הנפש ואת זה עשיתי. עד הסוף"

כך אומר שרון מולדאבי על ספרו האוטוביוגרפי, "להלל את החול", זוכה פרס משרד התרבות לספר ביכורים לשנת 2020 ● מולדאבי הוא מוזיקאי, מרצה, ומומחה תוכן וחדשנות בטכנולוגיות מתקדמות וכעת גם סופר חשוף וגלוי עד כאב
03.01.2021 | הגר רם

הכתבה בשיתוף קלאב 50

''להלל את החול'' (הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית הפועלים) הוא ספר אוטוביוגרפי המגולל סיפור של התפכחות, ויתור והתבגרות, של תהליכי אבל וצמיחה, מאבק וריפוי שהקריאה בו מציעה מסע מורכב יותר. זהו ספר מטלטל, חשוף וגלוי עד כאב, מפריך דימויים כוזבים, נוגע בפצעיו של הכותב שהם פצעיו של דור שלם שחי כאן. הקריאה בו מעמידה בפני הקורא מראה חדה ומדויקת של שיקוף פנימי ואישי מאד; שיקוף ליחסינו עם ומול הורינו והסובבים אותנו ובעיקר - מול עצמנו.

הכתיבה מאירה מזווית מקורית, לא רק את חייו הפנימיים של היחיד. זהו סיפורה של החברה הישראלית, על פוטנציאל הבנייה וההרס שבה, והצומת הטכנולוגי המכריע שהאנושות עשויה לחצות בשנים הקרובות. בהתבוננות מעמיקה ובכנות מעוררת השתאות, בשצף רגשי ובהשראת מקורות אמנותיים מגוונים - מרילקה עד קנאוסגורד, מיהודה פוליקר עד איגי פופ - מולדאבי חושף את היחסים המורכבים תמיד בין דימוי ציבורי לדימוי עצמי, בין פסגות השאפתנות לקרקע המציאות, בין משקעי העבר לכורח להשתחרר מכבליו.

כבן הדור השני, המוצא את עצמו הורה רק בעשור השישי לחייו, תוך בחינה של יחסי הגומלין בין חיי הנפש ובין חיי היצירה; ואגב ניתוח מרתק של תהליכים תרבותיים מאז שנות ה-50 ועד ימינו, מולדאבי מניח לפנינו מסמך אנושי יוצא דופן - אמיץ, נוגע ללב ומעורר מחשבה.


זהו ספרו הראשון, היחיד בינתיים. של שרון מולדאבי שנולד בתל אביב בדצמבר 1965. הספר נולד במקרה. מילים היו מאז ומתמיד כלי ביטוי מרכזי בחייו. הוא כתב שירים, כתב בעיתונים; אוהב לבטא את עצמו במשפטים מנוסחים, מדויקים, אבל ספר לא היה בתכנון.

שרון מולדאבי / צילום: אלעד אקרמן
 שרון מולדאבי / צילום: אלעד אקרמן

ואז, בגיל חמישים, נולד לו בנו הבכור אוֹרי, ויחד אתו נולד מחדש גם שרון עצמו.

מאז שהפך לאב, אור חדש מציף אותו; כזה שצובע את כל השחור והמר והכועס שאסף בחייו - בהשלמה ופיוס, הכלה, קבלה, תקווה.

מוזיקה במרכז

מרבית שנותיו הייתה המוזיקה מרכז חייו, עיסוקיו, הווייתו. בזכותה חי ובגללה סבל. החזיק בה בכוח, אהב וכאב; מגיל צעיר מאד כתב, הלחין ניגן ושר; בצבא שירת בגל"צ כעורך תוכניות מוזיקה נחשבות. כשהשתחרר היה מבקר מוזיקה בעיתונות הכתובה ("חדשות" "ווליום"), כתב וראיין את מיטב וגדולי הזמרים בארץ ובעולם (דייוויד בואי, לו ריד, ניק קייב, פי ג'יי הארווי, רדיוהד, דפש מוד ואחרים). במקביל הוא הקים להקת "גן חיות" עם שחר בן ברק, דני צוקרמן, יובל ליבליך ודובי קיזלשטיין. הוא עצמו היה הסולן. הימים ובעיקר הלילות היו מוטרפים. ניגנו, שרו, כעסו, התפייסו, הוציאו אלבום בכורה, חרכו במות ואת עצמם ואת יחסי החברות שהלכו והתפרקו.


מולדאבי שהיה אחראי להקמת הלהקה, היה גם אחראי לפירוקה. הוא פנה לקריירה עצמאית, הופיע והקליט, שרף את הבמות, היה אליל ונראה פגז. אבל בתוכו שרר כאוס מוחלט. שנים ארוכות רדף והדף, השיג ואיבד אהבות והצלחות, תהילה וכישלונות; שידר חוזק מבחוץ והתפורר מבפנים. ואף אחד לא ידע שהוא כזה.

לפני כשש שנים פגש את ענת, האשה שאיתו, זו שהמפגש עמה החזיר לו את עצמו.

עכשיו, כמעט בן חמישים וחמש, עם אישה אוהבת, עם ילד ששינה את חייו, עבודה חדשה שממלאת אותו בתשוקה וספר ראשון שכתב, הוא לומד, ומצליח - סופסוף - להאמין בעצמו.

"להלל את החול" מתפתח לאט, כמו החיים. כמונו. קטעים רבים בו אפילו מעט קשים לקריאה, מכאיבים פיזית, מדמיעים בכנותם. מעמוד לעמוד המילים לופתות את הקורא, מגרדות פצעים מוסתרים, מקלפות פלסטרים מדומיינים. ובאותו זמן כמעט עוטפת את הקורא תחושה מנחמת; כמו ליטוף על הראש, נגיעה רכה בכתף, לחישה שקטה באוזן: "אתה לא לבד. יש עוד כמוך, בדיוק אותו מצב".

ספר "להלל את החול" של שרון מולדאבי / צילום: אלעד אקרמן
 ספר "להלל את החול" של שרון מולדאבי / צילום: אלעד אקרמן

זה ספר על כולנו - אנשים שחלמו על משהו, ניסו, הצליחו יותר ופחות או מאד או בכלל לא - והמשיכו הלאה, התבגרו, השתנו, התרככו, הפנימו הבינו - וקיבלו את מה שהחיים נתנו ולא נתנו. זה ספר על התבגרות - גופנית, נפשית, מנטלית. ספר שכתב איש אחד על עצמו - ועלינו.

לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>

עבור מי נכתב הספר?

"רק עבורי. וכשכתבתי - בכלל לא חשבתי שזה יפורסם. הייתי בחופשה באמסטרדם. לקחתי איתי לשם את ספרו של קרל אובה קנאוסגורד 'המאבק שלי', שטלטל אותי. התחלתי לכתוב באופן ספונטני לגמרי, בלי לתכנן כלום מראש. כתבתי לעצמי. גם בהמשך, כשלקחתי חופשה ונסעתי לבד לנורבגיה במיוחד כדי לכתוב - עדיין לא ידעתי שמה שאני כותב ייהפך לספר. רק רציתי ליהנות מהכתיבה. בעצם, רק לקראת סוף הכתיבה, בדצמבר 2018, כשמלאו לי 52, פתאום חשבתי שאולי יש פה משהו מספיק טוב בשביל 'להיות ספר'."

"... באמסטרדם הקול של קרל אובה קנאוסגורד התערבל ממש בקולי שלי. אף פעם לא קראתי יותר פרוזה שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי...

... אלפי הספרים שקראתי לא עוררו אותי לכתוב עד שבא הספר הזה, שבעקבותיו אני מוצא את עצמי יושב מול החלון ומנסח לעצמי אופק חדש, ולראשונה בחיי - באמצעות מילים שאינן מיועדות להלחנה ולביצוע קולי". (''להלל את החול'' עמוד 13).

ההחלטה לנסות לפרסם אותו לוותה בהתלבטות?

"כשחשבתי שאולי כדאי להוציא את כתב היד הזה כספר, החלטתי שלהבדיל משני האלבומים שהוצאתי בעצמי - הפעם לא אעשה את זה לבד. רציתי ידיים מקצועיות שיגידו לי אם זה בכלל מספיק טוב. שלחתי את הספר לארבע הוצאות. מאחת קיבלתי תשובה שזה 'מאד נחמד אבל לא מסחרי ולא תודה'. שתיים אחרות השיבו שיש כאן חומר גלם טוב, שאמצע עורך על חשבוני 'ואחר כך נראה'. אבל נגה אלבלך מהוצאת הקיבוץ המאוחד מיד שלחה לי מייל וכתבה שישמחו להזמין אותי לפגישה. המצב היום בשוק הספרים הוא כל כך קשה וזה לא מובן מאליו. באתי לפגישה בהוצאה - וזה מיד היה בית".

ועכשיו כשכתב היד הפך לספר - למי הוא מיועד? מי אתה רוצה שיקרא אותו?

מולדאבי צוחק: "מה זאת אומרת? כולם! אני רוצה שימכור עשרות אלפי עותקים. שילך על המקסימום".

הספר חשוף בצורה יוצאת דופן. שמת את הנפש שלך על השולחן בלי להסתיר כלום: פחדים, חרדות, כאבי גוף ונפש, יחסים, קשיים, דיכאונות - הכול שם. אתה לא מסתיר כלום. מאיפה האומץ?

"אנשים שואלים אותי את השאלה הזו. מבחינתי זה או אומץ או טיפשות או גם וגם, ואני לא מרגיש רע עם זה. מה שעמד מולי כשכתבתי לא היה 'כמה זה חשוף', אלא העבודה שאני צריך לעשות עם עצמי. הבנתי שאני צריך לשים את הנפש והנשמה שלי לבדיקה וכמו שבבדיקת MRI או רנטגן, אנחנו לא רוצים שיישארו מקומות שלא נסרקו - כך היה גם כאן. רציתי לסרוק לעצמי את הנפש ואת זה עשיתי. עד הסוף.

"לא חיפשתי חשיפה לצורך שערורייה. זו חשיפה שלי מול עצמי, מיפוי עצמות של הנפש".

"... אולי גם זו משמעות הכתיבה כאן: לכנס ולזהות ולאבחן את כל החולשות האלה כמעשה של סיכום ופרידה. בגיל חמישים אני צריך לצאת לעולם לא כעלה נידף אלא ככוח מניע בתנופה ששום רוח נגדית לא תחליש או תכניע". ("להלל את החול" עמוד 154).

הספר קיבל את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מרגש.

"מאד. ההוצאה הגישה את המועמדות והיא זו שקיבלה את הפרס והזכייה בו מאד ריגשה אותי. אני ישראלי וציוני ומשרד התרבות הוא גם שלי, אפילו אם דעותיי הפוליטית אינן כשל מי שעומד או עמדה בראשו כשניתן הפרס".

יהיו עוד ספרים?

"יכול להיות שכן. אבל אני לא בטוח. מאז שסיימתי את הכתיבה ב-2018, ניסיתי כמה פעמים לכתוב שוב וזה לא הלך. כיום אני לא עוסק במוזיקה. אני כבר לא יכול לשיר באופן מקצועי ולא כתבתי שירים כמה שנים, וכרגע הספר הוא תחליף לכתיבת שירים".

"...הרי תיכף נישטף חזרה עם גלי הים לאפריקה או אירופה, תיכף ניחטף באיזו סערת עננים תנ "כית, אבל לפחות עכשיו אנחנו נאחזים בכורכר המהתל הזה, בשמש המייזעת - ובתאווה הבלתי ניתנת לדיכוי שלנו לחיות". (להלל את החול, עמוד 162).

לכתבות נוספות במתחם "החיים בשישים פלוס" בשיתוף קלאב 50 הקליקו כאן>>

* התוכן, האיורים לרבות הצילומים פורסמו במגזין "החיים הטובים" מבית קלאב 50 (החיים הטובים חמישים פלוס בע"מ). כל הזכויות שמורות.

הרשמו לניוזלטר ישראל 2048
נרשמת בהצלחה לניוזלטר