לפני שנים לא רבות, במדינה קטנה במזרח התיכון, עזב מגיש חדשות את המהדורה המרכזית של ערוץ רב-צופים. כצפוי מתזוזה טקטונית-טלוויזיונית מן הסוג הזה, משך האירוע תשומת לב לא מועטה. מדוע עזב מי שעזב, שאלו רבים, ובעיקר: מי יישב במקומו על הכיסא שהיה עד לא מזמן כיסאו? אחרי כמה ימים נולדה תגובת הנגד האינסטינקטיבית מצד מקהלת בעלי הדעה מושחזי הלשון והעט, שהעדיפו שאלה אחרת על פני "מי יחליף אותו?". "מי צריך אותו?", הם שאלו, "מי בכלל צריך מגיש חדשות? מדוע אנו זקוקים לאדם שיתווך בעבורנו את המציאות?".
לפני שנתמקד בשאלת נחיצותו של המגיש, הבה ניסע אחורה בזמן - עד כדי כך אחורה - לימים שבהם המילה "מותג" לא הייתה קיימת. דמיינו לעצמכם עיירה בימי הביניים, מאותן עיירות קטנות שבכיכר המרכזית שלהן היה מתייצב כרוז העיירה. מה היו הידיעות בפיו? מידע שאנשים צריכים לדעת כדי לשרוד ("המגפה מתקרבת", "פרצה שריפה גדולה") או אירועים גדולים ששינו את המציאות ("גזירות חדשות", "המלך מת"). גם בחלוף שנים, כשהפך הדפוס לנפוץ, היה זה קולו של הכרוז שנשא את המסר. הוא היה האדם שהאמינו לו (כן, אולי כי רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב).
איני טוענת שמגיש החדשות הוא הגלגול המודרני של כרוז העיירה ותו לא - שהרי אז התכונות היחידות הנדרשות לתפקיד היו קול רועם ומראה ייצוגי ומעורר אמון - אבל מי ששואל את עצמו (כשם שגם אני עושה מדי פעם) "למה צריך מתווך בינינו לבין המציאות", מתעלם מהצורך ההיסטורי והחברתי בבעל תפקיד כזה.
אבל לא רק צורך חברתי והיסטורי, ייתכן שזה גם צורך נפשי. ברשותכם אשלוף את אחד הציטוטים האהובים עליי ממאמר ביקורת במגזין "ניו יורקר" אחרי מהדורת החדשות המרכזית הראשונה שהגישה קייטי קוריק ברשת CBS. המגזין איבחן אז על גבה את מקומו המעניין של מגיש חדשות: "הם נבחרים בזכות יכולתם הייחודית לעורר אמון, לקבץ ולהוביל אותנו בסופו של יום אל תחילתו של לילה, ולגונן עלינו בזמנים של טראומה לאומית. בימי שגרה מגיש החדשות הוא כמו כוס מרטיני ראשונה בסוף יום עבודה".
כוס מרטיני ראשונה? לא, לעניות דעתי. מגיש החדשות הוא לא רק משכך מרות שחורות, אלא הוא גם מעביר מסר חשוב (אולי אפילו מסר כפול) בכל אירוע משמעותי: קרה משהו נורא והמציאות השתנתה; אבל - יהיה בסדר, נתגבר על זה יחד. מה שלא יקרה - וזה ההסכם הבלתי כתוב בין מגיש החדשות לצופה - נתראה מחר באותה השעה. וגם בימים "רגילים" נטולי אירועים חריגים, הידיעה שמישהו ינסה לתרגם עבורי את בליל המידע לתקשורת אנושית, ישאל עבורי את השאלות, ויופיע מולי מדי יום ביומו בשעה קבועה, היא ידיעה שיש בה נחמה.
התמונה מורכבת עוד יותר כשדנים בחדשות מן הזן הארצישראלי. ג'יימס קרוויל, היועץ האסטרטגי של ביל קלינטון (ולרגע חולף גם של אהוד ברק), סיפק אבחנה מדויקת על ישראל: בעוד שברוב המדינות קיים News-Cycle, מחזור חדשותי של 24 שעות, בישראל יש מחזור חדשותי של שעה אחת בלבד. הנה כי כן מתחלפת ידיעה בידיעה. אולי זו תחושת הסכנה הקיומית התמידית, אולי גם כי הורגלנו לכך, אבל החדשות כאן תופסות מקום מרכזי יותר (גם בשעת הצפייה ובאחוזי הצפייה) מברוב המדינות שלהן אנחנו רוצים להידמות.
המשמעות היא שמגיש החדשות בישראל נתקל בסיטואציות סוריאליסטיות, ששום הכשרה עיתונאית מוקדמת לא יכולה לעזור בהן: איך מדווחים במשך שעות על פיגוע במקום שבו אמורים היו להיות הוריך, בלי ששמעת שהם בריאים ושלמים? כיצד תסקר באובייקטיביות גמורה מבצע צבאי שבו השתתפו חבריך? מה עושים כשראש הממשלה מובהל לבית החולים בדקה לשמונה בערב, ולאיש אין מושג מה מצבו? ולהבדיל - איך צולחים כל מפגש משפחתי עם הדוד שכועס על כמות הפרסומות בערוץ 2? (דוד דני, אני רק עובדת שם. הערוץ לא שייך לי).
ויש כמובן עוד סוגיות שיש לדון בהן: ככל שיתרבו ערוצי האינפורמציה שיאפשרו לכל אחד לבחור את "האמת" שהוא רוצה לראות - איזה מקום באמת יישאר לו, למגיש החדשות היחיד? האם האיש שיושב בכיסא הזה צריך להיות, יכול להיות, אובייקטיבי? ולמה אחרי כל השנים האלה אני עדיין כותבת בלשון זכר?
לדירוג מדד המותגים 2010
הכותבת היא מגישת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2