תובענה נגזרת היא חריג לכלל הרגיל בדיני התאגידים, שלפיו הנהלת החברה והדירקטוריון שלה מנהלים את כל ענייני החברה, לרבות ההחלטה לנקוט הליכים משפטיים. אולם קורה כי מי שפגעו בחברה הם לעתים חברי הדירקטוריון עצמם, מנהלי החברה או בעלי השליטה בחברה. במקרים כאלה קיים חשש שהחברה לא תעמוד על זכויותיה.
לשם כך נוצר בדין מנגנון התביעה הנגזרת, אשר במסגרתה יכול בעל מניות לנהל את התביעה בשם החברה. זאת, לאחר שקיבל את אישור בית המשפט. אם יזכה בעל המניות במשפט, תיהנה החברה מפרי עמלו, והוא יזכה לגמול על מאמציו.
אישור בית המשפט אינו המשוכה האחרונה שעומדת בדרכו של התובע בתביעה נגזרת. כיוון שהתביעה מוגשת בשם החברה, הרי שגם לאחר אישורה כתביעה נגזרת, יכול הדירקטוריון למנות ועדה מיוחדת של דירקטורים בלתי תלויים ונעדרי עניין אישי, אשר ישקלו אם יש טעם בתביעה, ובהתאם לצורך גם יתערבו בהליך המשפטי, במטרה ליטול מהתובע את ייצוג החברה.
לאחר שהוועדה המיוחדת בדקה את העובדות ושקלה את משמעותן היא יכולה לבקש מבית המשפט לדחות את התביעה או לעצב פשרה, ולהגישה לאישור בית המשפט - והכול בשם החברה.
תפקיד הוועדה בדין הישראלי
הכרעתו של השופט חאלד כבוב בעניין חברת הביטוח איילון היא הפעם הראשונה שבה התייחס בית משפט ישראלי להתערבות ועדה בלתי תלויה בתביעה נגזרת. לעומת המצב בישראל, הפסיקה האמריקנית כבר התייחסה לנושא בהרחבה. בארה"ב קיימות גישות שונות להמלצותיה של הוועדה הבלתי תלויה ולבקשותיה.
במדינת ניו-יורק, למשל, מייחסים בתי המשפט משקל מכריע לבקשת ועדה כזו לדחות את התביעה, אם אכן שוכנע בית המשפט כי הוועדה נטולת פניות וכי היא ניהלה הליך בירור מקיף וענייני. לעומת זאת, במדינת דלאוור (המדינה המשמעותית ביותר מבחינת דיני תאגידים בארה"ב) בית המשפט עשוי לאפשר לתביעה להימשך בנסיבות דומות.
בעניין חברת איילון השופט כבוב שקל לראשונה את ההצדקות לקיומו של מוסד זה גם בישראל. באותו עניין הוקמה בחברת איילון ועדה בלתי תלויה של דירקטורים כדי לבחון תביעה נגזרת שהגיש בעל מניות לבית המשפט בשם החברה, נגד בעל השליטה, בגין תשלומי שכר יתרים שקיבל לכאורה מהחברה.
בטרם אישר בית המשפט את התביעה כתביעה נגזרת, הזדרזה הוועדה ומינתה לעצמה מומחים, בחנה את התביעה, ניהלה משא-ומתן עם התובע ועם בעל השליטה, וגיבשה הסכם פשרה. השופט כבוב אישר את הפשרה ופנה לדון בהרחבה בתפקיד הוועדה בדין הישראלי, תוך שהוא נותן הכוונה לחברות המעוניינות להיעזר במוסד זה.
לאחר סקירת פסיקה משווה וניתוח הדין הקיים בישראל, קבע השופט חאלד כבוב כי גם בישראל יש מקום לשימוש בוועדה כזאת, אולם לדידו מדובר בחריג אשר דורש הצדקות מיוחדות לפי טיב התביעה שעל הפרק. במקרה שעמד לנגד עיניו שיבח השופט את עבודת הוועדה, על שחסכה זמן שיפוטי יקר בבירור עובדתי ומשפטי והובילה להסדר פשרה הוגן.
התפקיד ההדרכתי של המחלקה הכלכלית
במישור העקרוני, כבוב יצר חידוש לעומת הכלל הנהוג בארה"ב, הן בניו-יורק והן בדלאוור. לשיטתו של השופט, ראוי שחברה המעוניינת להקים ועדה בלתי תלויה לאחר שהוגשה תביעה נגזרת לבית המשפט תבקש לשם כך את רשותו של בית המשפט. הפנייה תאפשר לבית המשפט לסנן את המקרים המיוחדים שבהם ועדה כזאת יכולה להועיל, לאשר את הרכבה, לכוון את פעולתה ולתאם את זמני עבודתה עם פעולתו של בית המשפט.
גישה זאת של השופט כבוב משתלבת בתפקיד ההדרכתי שנטלה על עצמה המחלקה הכלכלית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. במסגרת זו בולטת, בין השאר, ההדרכה של השופטת דניה קרת-מאיר לגבי הדרך שבה יש לנהל משא-ומתן על עסקה עם בעל השליטה (פסק הדין בעניין כמצ'יינה), ולגבי הדרך שבה יש למנות מומחה בלתי תלוי (ההחלטה בעניין בזק).
דוגמה נוספת היא החלטה בעניין חברת מנועי בית-שמש מהעת האחרונה, שבה קבעה השופטת רות רונן מספר קביעות עקרוניות באשר להליך האכיפה המנהלית של דיני ניירות הערך.
אם נחזור לסוגיה שבה מתמקדת רשימה זאת, הרי שבארה"ב בית המשפט אינו מתערב מראש בעבודת הוועדה הבלתי תלויה. אולם מסורת של פסיקה ארוכת-שנים מבהירה לשחקנים בשוק ההון - מתי יש טעם בהקמת ועדה כזאת, כיצד ראוי לאייש אותה, ואיך עליה לפעול כדי שבית המשפט יתחשב בעמדתה.
מנגד, בישראל טרם התפתחה מסורת דומה, והשופט כבוב העדיף ליצור ודאות על-ידי הכוונה מוקדמת. ייתכן כי הכללים שיתפתחו בישראל עם הזמן ידמו לאלה שבארה"ב, אך ההכוונה המוקדמת יכולה לצמצם את פרק הזמן שיידרש להתגבשותם. י
יתכן גם כי לאחר שתתפתח הפסיקה והשחקנים בשוק ההון ילמדו כיצד הם נדרשים לנהוג, שוב לא יהיה צורך בהכוונה מוקדמת, ובית המשפט יצמצם את הדרישה לקבל אישור מראש לפעולת הוועדה הבלתי תלויה. כך או כך, העיסוק בוועדת הדירקטוריון המיוחדת לעניין תובענה נגזרת מהווה התפתחות חשובה בדיני החברות בישראל.
פרופ' שרון חנס מאוניברסיטת תל-אביב הוא מנהל מרכז-על צגלה למחקר בינתחומי של המשפט. פרופ' אהוד קמר הוא מנהל-משותף של מרכז פישר לממשל תאגידי ולרגולציה של שוק ההון באוניברסיטת תל-אביב.