בהלכה כלכלית חשובה שניתנה היום (ג'), והפכה את ההלכה הקודמת בעניין, קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב כי שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, שהורשע בגניבת כ-2 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית בעת שעמד בראשה - לא יוכל לבצע קיזוז של הפסדו הכספי שנוצר מהחזרת כספי הגנֵיבה, כנגד הכנסותיו משנות המס 1998-2005 שבהן הגנֵבות בוצעו.
הקביעה הדרמטית, שניתנה בבקשה לדיון נוסף שהגישו פקיד שומה רחובות ופקיד שומה כפר-סבא, נסוגה מהקו הפרו-עסקי שנקט העליון ב-2015 באותו עניין בדיוק, כשקבע כי קיזוז כזה הוא מותר. מאחורי פקידי השומה עמדה למעשה רשות המסים כולה, שמאז מתן פסק הדין מצאה עצמה מול מבול בקשות להחזר מס מנישומים שביקשו לקזז הפסדים מאוחרים עם הכנסות בשנים קודמות.
התרת הקיזוז הייתה "רעידת אדמה כלכלית", כפי שנכתב בבקשה לדיון נוסף, ובעקבותיה הותר למשל קיזוז הפסדי עבר גם כנגד רווחי עסקה אקראית, שאיננה חלק מ"עסק". האדמה הזו נרעדה היום בחזרה בפסק הדין שניתן בהרכב המורחב.
בפסק הדין הקודם, מ-2015, קבע העליון כי הכנסות שמקורן בפעילות בלתי חוקית - ובהן כספי מעילה וגנֵיבה של הירשזון ושל אילנה דמארי - חייבות במס גם אם קיימת חובת השבה של כספים אלה לבעליהם; כי הסיווג הנכון של הכנסות ממעילה או מגנֵיבה של עובד ממעסיקו הוא הכנסה מעסק ולא הכנסת עבודה; כי לנוכח העיקרון של מס אמת "במישור העקרוני ניתן לאפשר ניכוי תשלומי ההשבה כהוצאה בייצור ההכנסה"; וכי ניכוי זה אפשרי אך ורק בשנה שבה הוצאה ההוצאה - קרי, בשנה שבו בוצע תשלום ההשבה - ולא באופן רטרואקטיבי.
עם זאת, דעות השופטים נחלקו באשר לאפשרות לקזז את ההפסד שנוצר בשנת תשלום ההשבה - עקב היעדרן של הכנסות באותה שנה, שמהן ניתן לנכות את ההוצאות - כנגד הכנסות שהופקו בשנים קודמות (קיזוז רטרואקטיבי). דעת הרוב הייתה כי התוצאה שלפיה לא ניתן לנכות את תשלומי ההשבה באופן רטרואקטיבי אינה מוצדקת בנסיבות "ואינה מביאה לידי ביטוי את האיזון הנכון בין השיקולים השונים - מזה, שמירה על תקנת הציבור; ומזה, שמירה על עקרונות המיסוי ובעיקרם שיוטל מס אמת". ובפרט, שיוכלו הנישומים לתת ביטוי לכך שלצד הכנסתם צברו הוצאות או הפסדים.
הקביעה הזו נעשתה בניגוד לעמדה המקובלת בפסיקה ובספרות כי בכך משתקף הסדר שלילי (שתיקה מכוונת של המחוקק, שבענייננו מעידה על רצונו שלא לקזז לאחור, מ' ר'); אולם חרף זאת נקבע כי "במקרים המתאימים וכדי להגשים צדק ולמנוע גרימת עוול, יש לאפשר קיזוז לאחור", גם אם לעתים יותר קיזוז לאחור רק של מחצית הסכום.
ההלכה הזו נהפכה היום. נקבע כי לשונו של סעיף 28 בפקודת מס הכנסה אינו מאפשר קיזוז לאחור, וכי המחוקק היה מודע לאפשרות לעשות זאת, אך בחר לממשה רק ביחס להכנסות עתידיות. "בעולם אידאלי היה ניתן למנוע היווצרותם של הפסדים. נישומים היו נמנעים מפעילויות עסקית מסוכנות", ציינה הנשיאה העתידה לפרוש בעוד כחודש, מרים נאור. "אף אם הייתי מניחה כי תכליתו של הסדר קיזוז הפסדים היא מניעת עוול לנישום, אין בתכלית זו כדי להצדיק פריצת הגבולות שהתווה לטעמי המחוקק. אין בתחושה סובייקטיבית של עוול - ואף אם לתחושת בית המשפט אכן נוצר עוול - כדי להצדיק סטייה מהוראתו המפורשת של המחוקק ומתן גושפנקה לקיזוז הפסדים מקום שהחוק אינו מאפשר זאת".
בין השאר, נאור התייחסה לשיקולי הצדק להם טענו הירשזון ודמארי וציינה כי הקביעה שהשניים, "כמו נישומים אחרים", אינם רשאים לקזז את ההפסד שנגרם להם לאחור - היא מחויבת המציאות: "אכן, יש מקרים שבהם תחושת הצדק מטה את הכף למקום אחד, בעוד שהדין מטה אותה למקום אחר, גם בדיני מסים. אולם, גם תוצאה קשה במקרה נתון היא בלתי נמנעת, מקום שהיא מתחייבת לפי הדין".
השופט אליקים רובינשטיין נותר בפסק דין זה בדעת מיעוט - אותה דעה שהייתה דעת הרוב בפסק הדין ב-2015. הוא חזר על קביעתו, לפיה "אין הדעת סובלת כי אדם ישלם מלוא המס על כסף שהוחזר"; והזכיר את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשות שלטונית ואת חשיבות קניינו של אדם במשפט הישראלי.
ביחס ללשון סעיף 28 לפקודה ציין רובינשטיין כי "המחוקק נמנע אפוא מהידרשות לסוגיה, ובנסיבות עלינו לחתור לפתרון הצודק, אשר יגשים את העיקרון של מס אמת, לא יפגע בנישום שלא לצורך - גם אם איננו אהוד עלינו במעשיו, לשון המעטה - ואשר במסגרתו תצא המדינה כדי חובתה לפעול בהגינות בכל דרכיה".
במה הורשע הירשזון?
בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע ב-2009 את שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, בגניבת סכום שנע בין 1.6 ל-2 מיליון שקל מהסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) ומוסדותיה, בעת שעמד בראשה בשנים 1998-2005.
"אילולא פתח הוא, יו"ר ההסתדרות, את השער רחב בפני כל אותם בכירים שהפכו את מחלקת הנהלת החשבונות של הארגון לקזינו - אפשר ופרשת השחיתות הייתה נמנעת", פסקה השופטת ברכה אופיר-תום.
הירשזון הורשע ב-4 פרשות של גניבה בידי מנהל, מירמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון: התשלומים החודשיים שהתקבלו במעטפות מזומנים (1-1.2 מיליון שקל), כספי הנסיעות לחו"ל (400-650 אלף שקל, זוכה מכ-100 אלף שקל נוספים), מענקי החגים (160 אלף שקל) וכספי התרופות (72 אלף שקל).
הוא זוכה משתי פרשות נוספות של גניבה ומרמה: מימון שתי מערכות פריימריז (600 אלף שקל) ומימון קבלת-פנים בגני התערוכה (30 אלף שקל).
כן הורשע הירשזון בשתי פרשות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות: החזרים על ארוחות השחיתות במסעדות יוקרה בסופי שבוע (כ-63 אלף שקל) והחזרים על הוצאות ארוחות במזנון הכנסת (כ-53 אלף שקל); ובמקביל זוכה מפרשת החזר הוצאות על קנסות ודוחות התנועה שקיבלה הוולבו הממשלתית שלו - אישום שהתביעה זנחה.
לא סוף פסוק?
עו"ד עדי ברקאי, המתמחה בייצוג בעבירות צווארון לבן ומיסוי פלילי, מסביר כי על פניו מדובר בבשורה רעה למשלמי המסים, אך זהו לא סוף פסוק, וייתכן שהמחוקק יאמר את דברו. "העבריינים דמארי והירשזון, אשר השיבו את כספי הגניבה לאחר הרשעתם, דרשו מרשות המסים להתחשב בהחזר הכספים המאוחר. ב-2015, באופן תמוה למדי, השופטים רובינשטיין וסולברג נעתרו לדרישתם והורו לרשות המסים להכיר רטרואקטיבית במחצית הסכום שהוחזר".
"החלטתם הייתה אולי צודקת - אך מנוגדת להוראות פקודת מס הכנסה שמתירה 'לגלגל' הפסדים קדימה אך לא אחורה בזמן", מתאר עו"ד ברקאי, ומוסיף: "פסק הדין נטע תקווה עצומה אצל משלמי המסים, שקיוו לקבל החזרי מס בשל הפסדים בשנים מאוחרות, כפי שהדבר נוהג, למשל, בארה"ב. רשות המסים מצידה נאלצה להתמודד עם אלפי בקשות להחזר מס מנישומים שביקשו להכיר בהפסדים מאוחרים ולקזזם נגד הכנסות בשנים קודמות. רשות המסים לא ויתרה ועתרה לקיים דיון נוסף בנושא, הפעם בהרכב מורחב", שכאמור ביטל את ההלכה מ-2015.
לדברי עו"ד ברקאי, בפסק הדין החדש "באופן מפתיע השופט רובינשטיין דבק בעמדתו המקורית, ואולם השופט סולברג שינה את דעתו והצטרף לשאר השופטים", והוא מסכם כי "בית המשפט עושה סדר באנדרלמוסיה שנוצרה מאז פסק דינם של השופטים רובינשטיין וסולברג, ומשאיר את השאלה האם צודק לגבות מס מעבריינים שהחזירו את כספי הגניבה, לפתחם של חברי הכנסת, וייתכן כי הדבר יוביל לשינוי החקיקה".