נוחי דנקנר ואיתי שטרום / צילום: איל יצהר
יום הדיונים השני והאחרון בערעורים שהגישו נוחי דנקנר ואיתי שטרום על הכרעת הדין המרשיעה וחומרת העונש שהושת עליהם - הסתיים; ואתו גם היכולת שלהם להשפיע על החלטת השופטים. הכול נאמר ונטען. כל צד ירה את כל התחמושת שלו. עתה נותר לצדדים להמתין להכרעה.
האפשרויות של השופטים מגוונות - החל מהחמרה בעונש, כפי שביקשה הפרקליטות; דרך הקלה בעונש בלבד בתגובה לערעורי דנקנר ושטרום; וכלה בזיכוי מי מהם מחלק או כל העבירות בהם הורשעו.
הניסיון לקרוא את השופטים לא פשוט היות והשופטים - או אם לדייק: השופט ניל הנדל, בעיקר - הפנו שאלות קשות הן לסנגורים והן לתביעה, אך בתגובה לשאלה לאן מנשבות הרוחות נראה כי הן השתנו מעט לאחר יום הדיונים השני, באופן שבו המטוטלת עברה מעט לטובת דנקנר ושטרום.
נתחיל דווקא בשופט דוד מינץ. מינץ לא התערב כלל במהלך הדיון, אולם הוא הסתודד מספר פעמים עם ראש ההרכב השופט ניל הנדל במהלך הדיון, כך שלא מן הנמנע כי חלק משאלות השופט הנדל נבעו ממה שנאמר בין השניים. השופט ג'ורג' קרא ישב מימינו של השופט הנדל והיה "קצת" יותר מעורב. שאל את באי-כוח הצדדים שאלות הבהרה ובעיקר היה שם כדי למנוע "מריחות זמן".
דוגמה קטנה לכך היא התעקשותה של עו"ד ברזילי כי ההנפקה במסגרתה גייסה חברת אי.די.בי 321 מיליון שקל היא "חשובה" אך לא קריטית, כפי שטוענת באת-כוח הפרקליטות. השופט קרא, מצידו, בחר לבסוף להציע לעו"ד ברזילי "להתפשר" על כך שזו הנפקה חשובה, תוך שהוא ספק שואל אותה ספק קובע כי "קריטי לא קריטי... הייתה הנפקה חשובה, את מסכימה להגדרה הזו?". הסנגורית כמובן הסכימה.
כשהגיע זמנה של התובעת, עו"ד חנה קורין לטעון, היא סירבה לקבל את הסברה הטוענת כי ההנפקה הייתה רק "חשובה", ודימתה אותה להבדל בין פצוע קשה שמגיע לבית חולים אחרי שחיברו אותו לבלון חמצן בדרך לבין פצוע קשה שלא חובר. הפצוע הקשה היא אי.די.בי. וההנפקה היא כמובן החמצן שהוזרם לפצוע.
אב בין הדין, השופט ניל הנדל, היה המעורב ביותר בדיון וניהל אותו ביד רמה, תוך שהוא מצמצם בזבוזי זמן, נאומי פתיחה וחזרה על טענות.
הפגישה שלא התקיימה
בתום שני ימי הדיונים הצטיירה תמונה ברורה לפיה הנדל צמצם מאוד את התערבויותיו בטיעוני באות-כוח המערערים - דנקנר ושטרום - והתערב הרבה יותר בטיעוני הפרקליטות.
גם השופט קרא הפנה יותר שאלות לתובעים, בעוד שלסנגורים כמעט לא הפנה אף שאלה. יתכן כי העניין נובע מהרצון לתת למערערים את יומם, או שהוא נולד על רקע הצורך של השופטים לקבל מהמדינה תשובות ברורות לטענות שהעלו דנקנר ושטרום. כנראה גם וגם.
במהלך הדיון היום נראה היה כי השופט הנדל (יחד עם קרא לעיתים) דחק את הפרקליטות לפינה לא פעם, תוך שהוא ממקד את עו"ד קורין לטענות שעליהם לא השיבה, ובהן הטענות כנגד עד המדינה עדי שלג. נראה ששם הפרקליטות בבעיה אמיתית, היות והשופטים לא מצליחים להבין איך בית המשפט המחוזי יישב את הסתירה שהתגלתה בעדותו של שלג, על הפגישה שלא התקיימה. עוד תהו השופטים אם המדינה טוענת שהעדות לא כל-כך דרמטית כמו שמציגים אותה דנקנר ושלג, אז מדוע היה צריך אותה בכלל. סנגוריו של שטרום טוענים כי רק על בסיסה הוא הורשע, ובלעדיה אין ראיה המעידה כי שטרום ביצע עבירה פלילית.
האם שופטי העליון יפסלו את עדות שלג? האם הם יתנו לה משקל נמוך עוד יותר מזה שניתן לה? האם יקבעו כי השופט כבוב טעה כאשר לא התייחס לשקר שעלה בעדות והשתמש בעדותו כחיזוק? נראה ששופטי העליון שואלים את עצמם את אותן שאלות בדיוק, ולא בטוח שהתשובות להן ימצאו חן בעיני התביעה.
לקראת סוף הדיון העלה השופט קרא תהיות על כך. "בהנחה שאנחנו מוציאים את עדותו של עד המדינה, אין מספיק ראיות?", שאל את הסנגורית של שטורם; וזו כמובן השיבה בלהט: "בהחלט שאין מספיק ראיות".
לא לצאת בחגיגות עדיין
בעיות נוספות שעמן עימתו שופטי העליון את התביעה נוגעות ל"כוונה" הנדרשת מכוח העבירה של השפעה על שער המניה ו"המודעות" הנדרשת של דנקנר לביצוע תרמית. השופטים תוהים האם המדינה הוכיחה כוונה, והאם ניתן ללמוד מזה שדנקנר ושטרום שוחחו כל-כך הרבה בימים שקדמו להנפקה מלמדת על מודעות לתרמית.
כל השאלות הללו היו יכולות ללמד על הלך-הרוח של השופטים וכוונתם לשנות משהו בהכרעת הדין או בעונש לטובת דנקנר ושטרום; אך לא היינו ממליצים להם לצאת בחגיגות עדיין. היסודיות של השופטים והשאלות "הקשות" יכולות להעיד רק על כך שהם רוצים תמונה מלאה, אך זו לא בהכרח תצא מחמיאה לנאשמים.