המשפט הבא היה יכול להשתלב מצוין במשחק שבו כל משתתף מספר על עצמו שני סיפורים ועל המשתתפים לנחש איזה מהסיפורים אמת ואיזה שקר: ישנתי במכולה על סיפונה של דוברה, אי שם על נהר בצפון סיביר.

אז זהו הסיפור האמיתי, והוא התרחש בטאימיר (Taimyr), חצי-אי ענקי הנמצא כאלף ק"מ מצפון לחוג הקוטב, אי שם בצפון הכי רחוק של רוסיה - חבל ארץ קודר, מסתורי, לא מוכר ומחוץ למפה של איזשהו תייר; מקום שבו דובים לבנים צדים ניבתנים, שבאדמת הטונדרה שלו קבורות אלפי ממותות, שחי בו עדר איילי הבר הגדול ביותר בעולם, ושהתושבים המעטים שורדים חורפים קשים מנשוא ומתפרנסים בעיקר מדיג ומציד איילים. והטמפרטורות? הן צונחות למינוס 50 בחורף. שום אתר סקי בעולם לא מתהדר בקור מצמית שכזה.

לפני שיצאתי למסע הזה, ידיד שלי, בדחן גדול, סיפר שכאשר הקיש טאימיר ב-google maps, שאלו אותו אם הוא בטוח שהוא רוצה להגיע לשם. כמה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי על טיסה ממוסקבה לקרסנויארסק (Krasnoyarsk), העיר הרביעית בגודלה בסיביר, היושבת על גדת נהר יניסיי, מנהרותיה הכבירים של רוסיה. זה היה באוגוסט, ו-8 מעלות קרירות קיבלו את פנינו, הקדמה לקור שיהיה מנת חלקנו בהמשך.

כדי להגיע לטאימיר, היה עלינו לטוס עוד כשלוש שעות וחצי צפונה לחאטנגה (Khatanga), עיירת נמל נידחת בסוף של שומקום, הנושאת בתואר העיר הצפונית ביותר באירו-אסיה. למחרת השכם בבוקר התייצבנו לטיסה. אל חאטנגה לא מוביל שום כביש וגם לא מסילת רכבת. הטיסות אליה יוצאות רק אחת לשבוע, כך שאם פספסת טיסה, תחכה עוד שבוע.

פסיפס אנושי קידם את פנינו במטוס - מרוסים "לבנים" מאמא רוסיה, ועד ילידי סיביר המקוריים, בעלי עצמות לחיים רחבות, שחיים בה מקדמת דנא ונמנים עם קבוצות אתניות כמו דולגן (Dolgan), אבנק (Evenk), ננט (Nenet) ואחרות.

קשרתי שיחה ידידותית ברוסית מקרטעת עם שכנתי, בעלת תווי פנים מעורבים. כבר 15 שנים שהיא מתגוררת בחאטנגה ועדיין מתלוננת על הקור. "יש לנו טבע יפה, דובים לבנים, איילים ודגים מצוינים בנהר", סיפרה, "אבל הרבה אפשרויות תעסוקה אין, והאנשים שותים הרבה יותר מדי".

מחלון המטוס נראתה ארץ ירוקה ומישורית, מנוקדת בגבעות, משופעת בגופי מים ומבותרת על-ידי נהרות. גם במאי סרטים לא היה יכול לחשוב על שדה תעופה הזוי מזה של חאטנגה. את פנינו קיבלו כלבים סיביריים יפהפיים עם עיניים בהירות ופקיד מטעם משטרת הגבולות שעלה על המטוס. איש לא הורשה לרדת לפני שדרכונו נבדק. רוסיה היא רוסיה, גם כיום.

אדמת הטונדרה הקפיצית

שוטטנו בעיר. אז כך נראית עיר בצפון הכי רחוק של רוסיה: דרכי עפר שחורות מפחם המשמש להסקה בחורף ומשונע על-ידי שופלדוזרים חבוטים; שיכונים סובייטיים; פה ושם גינות שהתושבים מנסים לטפח וכנסייה פרבוסלבית שכיפת הבצל שלה היא כתם צבע באפור הכללי.

אחד מהמקומות המעניינים בעיר הוא המוזיאון האתנוגרפי, שיש בו תצוגה נוגעת ללב של פריטים המייצגים אורח חיים, תרבות ופולקלור של הקבוצות האתניות המקוריות שחיו באזור מקדמת דנא, אלפי שנים לפני שהקוזקים של הצאר הגיעו וכמעט הכחידו אותם ואת תרבותם.

לילדים כאן אין נדנדות וקרוסלה כשהם יוצאים החוצה לשחק. במקום זה הם משחקים בין דגמים של דובים לבנים ואיילים צפוניים ומטפסים על פסל ענקי של ממותה. כל עם ומגרש המשחקים שלו.

למחרת, אחרי לילה בגסטהאוס משפחתי המנוהל על-ידי כמה נשים מקומיות, ירדנו לנמל - 15 תיירים שכבר חוו ארצות צפון מתוירות מנורבגיה עד לפלנד - ועלינו על הספינה "Taimyr".

 מלון מכולות / צילום: רונית ישראלי

את פנינו קיבל צוות של חמישה: מנהל המסע אנדרי, אורניתולוג (חוקר ציפורים) בהכשרתו; ולדימיר, ביולוג שנראה כמו דמות מספר של טולסטוי; מישה, שתקן מופלג, צלם עולמי ואיש שטח יוצא דופן, שהשתתף שנה קודם במשלחת מחקר לטאימיר והכיר את חצי האי טוב מכולם; ארטיום הטבח, והקפיטן שנראה כמו נער שיצא זה עתה מבית ספר לקדטים.

הפלגנו צפונה על נהר חאטנגה, שפירוש שמו בשפת האבנק "מים גדולים" אל האוקיינוס הארקטי. הנהר זורם בנוף של ריקנות צפונית חמורת סבר, בלב הטונדרה הארקטית - מרחבי אינסוף של אדמה ספוגית, בוצית, סחופת רוחות וחסרת גבולות.

בספינת התענוגות הזו עמדו לרשותנו תא שירותים אחד וכיור ל-15 איש, דרגשי קומתיים ללינה, ומה שהפריד בין התאים היו מחיצות דיקט או וילונות דקיקים. במשך עשרת ימי השיט זכינו להתקלח במגורי הצוות אולי פעמיים, ומידת הפרטיות הזכירה לי את מגורי הבנות בטירונות. בלילה השלישי כבר הפסקתי לשמוע את הנחירות של הגברים. להפתעתי, שרדתי. תנאי המסע הפכו לחלק מהחוויה עצמה.

זאת הייתה תחילת עונת הנדידה של הציפורים ואיילי הצפון דרומה, אל ארצות החום. מעלינו צווחו שחפים, אוריות (Uria), ברווזים ואווזים. על הגדה ממול ניצב צ'ום (אוהל נוודים צפוני). שני ציידים פשטו את העור מהאיילים שצדו זה עתה. בטאימיר חי עדר איילי הבר הגדול בעולם, המונה למעלה מחצי מיליון פרטים. את בשר הציד יאכלו במהלך החורף וימכרו ככל שניתן. ה"מקפיא" שבו יישמרו נתחי הבשר, כמו גם הדגים שהם מצליחים לדוג, נמצא במערה בצלע הר, חפור בקרקע הפרמה-פרוסט (Permafrost) - אדמה הנמצאת בטמפרטורת הקיפאון. כאן לא משלמים חשבון חשמל.

את הירידות לחוף עשינו בסירת גומי מתנפחת עם מנוע. הציוד שלנו כלל מגפיים גבוהים, חליפות דייגים, חליפות סערה, מעילי קוטב, מחמם צוואר, גופיות ותחתונים תרמיים, כובע בלקלאווה (כובע המכסה את כל הראש ומותיר רק חלק מהפנים) ושני זוגות כפפות.

ההליכה על אדמת הטונדרה הקפיצית והספוגית אינה דומה לשום טרק אחר ומצריכה מאמץ מיוחד. באחד הימים צעדנו שעות ארוכות וחצינו ערוצי שלג כדי להגיע למקום שבו נתקלו אנשי המשלחת שבה השתתף מישה שנה קודם בעדר של כבשי רעמה.

כבש הרעמה, הנקרא גם כבש המושק, הוא יצור שעיר וקדום, הנמצא על קו התפר שבין כבש לפר. כעת ניצב במרחק קצר מאיתנו זכר בוגר במלוא תפארתו, בעל גוף מסורבל, רגליים קצרות וקרניים מעוקלות. מתחת לעיני הזכר נמצאות בלוטות המפיצות ריח מושק כשהוא מגרד אותן ומכאן שמו.

היצור הענקי נופף ברעמה והחל לשעוט לעומתנו כמו מתכוון להתקיף. בסוף נמלך בדעתו ופנה כלעומת שבא, מן הסתם אל ההרמון הקטן שלו שחיכה במרחק מה. כבשי המושק היו פה בגדר מין נכחד, אך ב-1970 הושבו בהצלחה לטבע מגרעין רבייה וכיום מונה אוכלוסייתם כ-9,000 פרטים.

הכבש הזה יכול להיות בלתי צפוי. אשתו של אחד מהדייגים שפגשנו בהם על גדת הנהר כמה ימים קודם, שיחקה עם גדי של כבש מושק שאימצה אחרי שנותר לבדו כשהעדר שלו עזב, כשלפתע הוא בעט ופצע אותה כך שנאלצו לאשפז אותה בבית חולים.

דובי קוטב וממותות במקפיא

המשכנו לשוט צפונה אל ים לאפטב (Laptev), המהווה חלק מהאוקיינוס הארקטי האפור, שנראה חסר שמחה. הספינה הייתה בדרכה אל כף צווטקובה (Tsvetkova Cape), הנקודה הצפונית ביותר שאליה נגיע בשיט, כשראינו את הדוב הלבן הראשון שלנו במסע. הוא שחה בים, ראשו הענקי ואוזניו הקטנות מבצבצים מעל למים, ענק לבן בודד בלב הישימון הארקטי. במשקל של כ-700 ק"ג שאליו יכול להגיע זכר בוגר, ובחזותו המטילה אימה, דוב הקוטב הוא המלך הבלתי מעורער של ממלכת הצפון. אבל אף שהוא נמצא בראש שרשרת המזון, חייו אינם קלים. הוא חייב לצוד מספיק אוכל בקיץ הקצר כדי לעבות את שכבת השומן המגינה עליו מפני הקור הנורא בחורף, במיוחד כשמדובר בדובה עם גורים.

 דב קוטב / צילום: רונית ישראלי

הדיאטה של הדוב הלבן מבוססת בעיקר על כלבי ים, אך מהיותו אופורטוניסט, הוא אוכל גם עופות ומכרסמים ועד איילי צפון ופגרי לווייתנים. אחד המזונות הכי אהובים עליו הוא ניבתנים (Walrus, פעם קראנו לו סוס ים). בקצה של לשון חול רבצה קבוצה ענקית של ניבתנים, ברובם צעירים. הקולות שהשמיעו הזכירו משהו שבין נביחות כלבי ים לגעיות של פרה. בשלב מסוים הדוב החליט לנסות את מזלו והתקרב בזהירות אל הניבתנים, מדמיין איך יתפרץ אל תוך הלהקה, יבהיל את הבוגרים הספורים ששמרו על ה"גנון", ויחטוף לו ניבתן צעיר ועסיסי.

אלא שגם הדוב קרא מן הסתם בוויקיפדיה, שמשקלו של ניבתן יכול להגיע לטונה ויותר, ושהוא מסוגל להרוג אפילו דוב בניביו החדים, וויתר על כוונותיו. ביבשה יש לדוב יתרון על הניבתנים, אך לא כך במים. ואכן, בכל פעם שהדוב התקרב, הניבתנים קפצו למים, עד שבשלב מסוים המפרץ כולו נראה כמו בלט של ניבתנים. הם בחנו אותנו בעיניים עגולות-אדומות, צללו והשתעשעו במים, וקרומי השחייה הוורדרדים שבין אצבעות רגליהם נראו כמו סרטי מלמלה. ובכל זאת, זמן מה אחר כך ראינו דוב שפיו ואפו מלוכלכים מדם, סימן שטרף משהו לאחרונה.

 ניבתנים על החוף / צילום: רונית ישראלי

במזג אוויר פריך עם ראות טובה התחלנו לעשות את דרכנו דרומה על הנהר, בחזרה לחאטנגה. תושב העיירה שבידיו נמצא המפתח ל"מוזיאון" הממותות החפור באדמת הפרמה-פרוסט, הסכים לפתוח את דלת העץ אחרי ששלשל מספיק רובלים לכיסו. לעינינו נגלה מקום שספק אם יש עוד כמוהו בעולם. מנהרת קרח הובילה לחלל ענקי עם גולגולות, שלדים, חלקי עצמות, גפיים, שאריות פרווה וחטים מעוקלים של ממותות - אותם יצורים שעירים שחיו על כדור הארץ לפני כמה מיליוני שנים. האחרונים מבני מינם נכחדו לפני כ-4,500 שנים כתוצאה משינויי אקלים ומידיהם של ציידים פרהיסטוריים. צעדתי בזהירות על רצפת הקרח החלקלקה והרגשתי כמו בפארק יורה צפוני על כוכב אחר. חוקרים משערים שבאדמת סיביר נמצאים שרידים של מיליוני ממותות, שנקברו בה במשך מאות אלפי שנים. בכל שנה בקיץ, כשהשכבה החיצונית של אדמת הטונדרה מפשירה מעט, מתגלים בה עוד ועוד שרידים של אותם יצורים מעידנים שחלפו ואינם.

ה"מוזיאון", שהטמפרטורה בו היא כ-7 מעלות מתחת לאפס, נראה כמו מחסן לחלקי חילוף של ממותות. הצטלמתי בין חטיה של ממותת יארקוב, שנקראת על שם משפחתו של הילד בן התשע שגילה אותה ב-1997. נראה שמדובר בזכר שמת בגיל 47 לפני כ-20 אלף שנים, נשמר בשלמותו באדמת טאימיר הקפואה וגופתו הקפואה הועברה לכאן במבצע מורכב. עמדתי שם וניסיתי לדמיין איך היה פה לפני אלפי שנים, כשהיצורים השעירים והענקיים עוד שעטו במחוזות האלה. פתאום 5,000 שנה נשמעו לי כמו פסיק.

 חתי ממותה / צילום: רונית ישראלי

לא כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק

כדי לראות איילים צפוניים העושים את דרכם דרומה ומזרחה בעונה הזאת, יצאנו לשיט נוסף, הפעם על נהר קוטוי (Kutoy), שהוא סעיף דרומי של נהר חאטנגה. מי שלא ראה את המלחים הרוסיים בפעולה, לא ראה את רוסיה מימיו. קשוחים ונחמדים בדרכם, ואלופי האלתור והפרטאץ', הם ארגנו לכבודנו דוברה עם שלוש מכולות - אחת לבנות, השנייה לבנים והשלישית - מטבח וחדר אוכל.

הדוברה חסרת המנוע שטה בעזרת שתי סירות מנוע, שמשכו ודחפו אותה משני צדיה. כמיטב מסורת האלתור הרוסית, המכולות הפכו למלון. כל מכולה צוידה בארבע מיטות קומתיים מברזל, מזרנים מתנפחים שעליהם שקי השינה שלנו, ופינוק מיוחד - כריות! על הסיפון הותקנו שני תאי שירותים שאותם שטפנו במים ששאבנו מתוך מכל. הסיפון היה חלקלק מגשם, מפתיתי שלג ומשמן מכונות, וכל הליכה תמימה לשירותים הצריכה משנה זהירות.

דופנות המכולות רופדו בדיקטים בשביל הבידוד וכדי שלא נקפא מקור, והתקינו בהן גם איזשהו תנור ותאורת לילה שפעלו על גנרטור, בשעות שבהן הוא עבד. אנה, המנקה הרוסייה שלנו, לא הפסיקה לצחוק כשראתה את התמונות מהשיט הזה. "ועל זה עוד שילמתם כסף?", שאלה בבוז.

קיווינו שנראה אלפי איילים קופצים לנהר וחוצים אותו בהמוניהם, כמו בסרטי הנשיונל ג'יאוגרפיק, אך שוב הוכיח לנו הטבע שהוא לא גן חיות ולא עובד בהזמנה. ובכל זאת, לקראת ערב ראינו כמה קבוצות של איילים קופצים לנהר וחוצים אותו בשחייה, קרניהם המפוארות מזדקרות מעל המים האפורים. באותו ערב ארטיום הכין צלי מבשר איילים, טעים ועסיסי. זהו כנראה הבשר הפופולרי ביותר בחלק הזה של העולם.

בדרכנו חזרה התלקחה על הנהר שקיעה יפהפייה. בקיץ הקצר, שבו פרחים בוקעים בכוח מאדמת הטונדרה וצובעים אותה בלבן, צהוב, ורוד וסגול - השמש בקושי הולכת לישון. בספטמבר משתלט סתיו צהוב, ואחר כך השמש נעלמת מעבר לאופק ובמשך חודשים ארוכים משתרר חורף חשוך וקשה מנשוא, שבמהלכו תושבי כפרי טאימיר הנידחים, שמהם רכשנו מזכרות כמה ימים קודם, מתניידים באופנועי שלג. וכשהרוח מייללת ומעיפה פתיתי שלג במהירות של יותר מ-100 קמ"ש, גם האמיצים ביותר נשארים בבקתה.

 נשות הדולגו / צילום: רונית ישראלי

למחרת בארבע אחר הצהריים יצאה הטיסה בחזרה לקראסנויארסק, למלון עם סדינים ועם מקלחת חמה. בנובמבר, בעת שהכתבה הזאת תתפרסם, הטמפרטורות בחאטנגה כבר יצנחו לכמעט 30 מתחת לאפס.

מידע מעשי

עונה: יולי-אוגוסט

הגעה: בטיסה ממוסקבה לקרסנויארסק (כ-7 שעות טיסה) ומשם לחאטנגה (כשלוש וחצי שעות טיסה)

מרחק ממוסקבה לקרסנויארסק כ-4,200 ק"מ; ומקרסנויארסק לחאטנגה כ-1,800 ק"מ

ארגון: חברות כמו Arctic Russia Travel או Sayan Ring