התפיסה הליברלית של חופש הביטוי, מבית מדרשו של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19 ג'ון סטיוארט מיל, דגלה ברעיון של שוק רעיונות ודעות פתוח שבו "יד נעלמה" תבטיח שהאמת תצוף מאליה. אבל, בתחילת המאה ה-21, מסתבר שלפעמים ההבטחה מכזיבה.
ראשית, לא כל הדעות שוות בעוצמתן. יש מי שלא רק צועקים בקרן הרחוב אלא אוחזים במגה־מיקרופון, כמו המעטים השולטים באמצעי התקשורת או קומץ עיתונאים בכירים.
בנוסף, האווירה האחידה בתוך ארגוני התקשורת יצרה במשך שנים הטיה של השיח. במקביל, משטרת הפוליטיקלי-קורקט הופכת התנגדות לגיטימית ומוצדקת לדעות כמו גזענות, לפאניקה מוסרית של השתקת יתר.
שנית, הרשתות החברתיות אינן משרתות את תהליך הצפת האמת. השיח בהן מקוטב ושטוח, הניסיון להילחם בפייק המועבר בהן משול לתקיעת אצבע בסכר, והיכולת לבצע מתקפות מתוזמרות באמצעותן - תורמת להשתקת דעות ולא להפצתן.
ועדיין, יש הטוענים שכל מי שמעז לטעון בשבחם של גבולות חוקיים או אתיים - יוצר בהכרח צנזורה מסוכנת. אלא שגם הגישה הזאת אינה עומדת במבחן הביקורת.
הרי כל מי שעוסק בשיח ציבורי מייצר באופן הכרחי גבולות, החל במחוקקים הקובעים איסורים פליליים על הסתה לאלימות או מסירת מידע ביטחוני, עובר בעורכי מדורי הדעות בעיתונים הבוררים מה יפורסם ומה לא, וכלה במי שחוסמים מגיבים בחשבונות הטוויטר שלהם.
דווקא בשל המורכבות הזאת, טמון אתגר עצום ביצירת גבולות אתיים בעיתון. "עשרת הדיברות" של העיתונאים שקראו לעצמם Committee for Concerned Journalists (או JCC בקיצור), הן דוגמה מצוינת לעקרונות מהם ניתן לגזור גבולות וכללים. הן מדויקות וכנות. אין בהן תביעה לאיזון, לניטרליות ולאובייקטיביות, שהן לרוב מילות כיסוי להטיות מסוגים שונים, אלא הן מדגישות את השאיפה לדיוק עובדתי, לנאמנות לאמת העיתונאית ולסיקור הוגן. לכן, על אף שנכתבו בסוף המאה ה-20, הן עומדות במבחן הזמן.
אפשר לגזור מהן את התביעה לבדיקה של עובדות ואמינות בסיקור; את הדרישה לקיים שיח מורכב שאינו מבליט רק שוליים קולניים; את מדיניות סינון הטוקבקים והמגבלות על שילוב מטעה של מסרים פרסומיים; וגם דרישה מעיתונאים ובעלי טורים לא להימצא בניגודי עניינים או לבטא עמדות פוגעניות ברשתות החברתיות שלהם.
גבולות אתיים צריכים לשקף עקרונות שלא התקבלו כלאחר יד ושנערך בהם דיון מעמיק. הם חייבים להיות שקופים וגלויים לציבור, ויש לעצב אותם מתוך פתיחות מחשבתית ו"סקרנות אקטיבית" כלפי דעות שונות. בריחה מן הצורך לקבוע אותם היא בריחה מאחריות.
תפקידו של כלי תקשורת הוא לשאול את עצמו: האם אנחנו תורמים לגילוי האמת? האם אנחנו הופכים את העולם ליותר מובן עבור הקוראים שלנו? האם אנחנו מחזקים את האתוס המקצועי ואת האמון בנו?
התשובות לשאלות הללו יצדיקו הן את ההזמנה לצרוך את התוכן העיתונאי (ולשלם עבורו) והן את הפריבילגיות המסורות לעיתונות במשטר דמוקרטי.
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראשת התוכניות לרפורמות בתקשורת ולדמוקרטיה בעידן המידע, "המכון הישראלי לדמוקרטיה". עומדת בראש הצוות של כתיבת הקוד האתי של גלובס ושל תאגיד השידור כאן