"אנשים מדממים המתינו לרופא. מתי יבוא? השד יודע"

פרויקט "מכתבים לבריאות" אשר אוסף מכתבי אזרחים המיועדים למערכת הבריאות, פרסם היום (א') מקבץ ראשון של מאה מכתבים המבוססים על סיפורי מטפלים. הקובץ נשלח את משרד ראש הממשלה, משרדי הבריאות והאוצר ואל התקשורת.

את הפרוייקט יזמה הילה בניוביץ'-הופמן, שאיננה גורם מתוך מערכת הבריאות אלא מתרגמת ומתרגמת ועורכת טכנית במקצועה, בעלת תואר שני בלימודי מגדר ובעלת בלוג אישי-פוליטי.

בניוביץ'-הופמן החלה בפרוייקט לאחר שהיא עצמה עברה חוויה טראומטית כאשר סבלה מפריצת דיסק בגב. בביקור במיון כדי לשלול זיהום בחתך, הוחזקה במצב בלתי סביר של ישיבה במשך שעות וגם הביטה מסביב: "ראיתי אנשים שוכבים על הרצפה במצבים של כאבי תופת, בכי, שברים, תינוקות שאף אחד לא ניגש אליהם וקשישים ששוכבים בקצה המסדרון. חזרתי הביתה ממוטטת נפשית ודיברתי עם כמה חברים וחברות שלי, כולל מישהי שהיא רופאה, ושאלתי אותם אם יהיו מוכנים לשמוע ולהשמיע את הסיפורים של האנשים", היא מספרת.

מאפריל נאספו יותר מ-100 סיפורים, כאשר הפניה אל הציבור נעשתה בעיקר דרך הרשתות החברתיות ומפה לאוזן. "נוצרה תופעה יפה שבה כשמישהו היה מתחיל לספר ברשת סיפור זוועה על מערכת הבריאות, החברים מייד אמרו לו 'אולי תכתוב ל'מכתבים לבריאות'.

"השארנו טלפון באתר כדי שנוכל לראיין את האנשים, שמעדיפים לא לכתוב. אנחנו יודעים שהבעיה העיקרית של התחום הזה היא שאנשים שנמצאים בתוך התהליך, סובלים מכאבים או דואגים לקרובים, אין להם את הכוחות להתלונן. לכן נוצרת אשליה שהמצב איך שהוא נסבל, ולא כך הוא. חלק מן המרואיינים או הכותבים החלו לספר ואז התנצלו והפסיקו, כי ראו שהחזרה לאירוע כל כך טראומטית, שהם לא מסוגלים להמשיך".

להלן כמה ציטוטים מן הסיפורים. בתה של "הזקנה במסדרון" מספרת: "מיטות במסדרון המיון הן כבר עניין שבשגרה שנלקח בחשבון.... חיכינו על כסא מצופפים כמעט שעה וחצי כדי לקבל מיטה לאשה בת תכף תשעים שהופנתה על ידי רופא למיון. קיבלה מיטה בחדר, מויינה על ידי סטאג'רית. 'מצבך קל, תועברי למסדרון'...... אני מביטה בה, מכוסה בשמיכה, חצות לילה, מפנה גב להמוני האנשים המתרוצצים במסדרון ומנסה לנוח מעט.... חברת קופ"ח מהיום הראשון שהוקמה, מיסים, ביטוח לאומי, מושלם, מה שתגידו, והנה מדינתה מחזירה לה כגמולה, בעליבות מסדרונית".

חולה בלימפומה מספרת כך: "אחרי סיבוב קשה במיוחד של כימותרפיה, עם חום גבוה, לא מסוגלת לעמוד בכוחות עצמי, הגעתי למחלקה בתפוסה מלאה-פלוס. ואותי עוד היה צריך להחזיק בבידוד - אז המחלקה ההמטולוגית ביקשה טובה ממחלקת השתלת מח עצם, וקיבלתי חדר ללילה: דלתות כפולות, אלכוהול לחיטוי בכניסה, אף אחד לא נכנס בלי מסכה.... אבל הצפיפות השיגה אותי גם שם - ובעוד המערכת החיסונית שלי לא מתאוששת, נאלצו להחזיר אותי מהחדר המושאל למחלקה שלי: חדרים גדולים, מינימום 4 חולים האחד, פלוס אחיות, רופאים, קרובי משפחה. בלי מסכות. זיהומים בשפע. אותי, כזכור, צריך להחזיק בבידוד. בעיה... והפתרון? יפה יפה הם סגרו סביבי את הוילון המקיף את המיטה, וכך העמדנו פנים, הם ואני, שגם החיידקים יהיו מנומסים ולא יחצו את מסך הבד.

"אמא שלי בת 73 עברה ניתוח ריאות בבית חולים באזור המרכז, הניתוח עצמו לא היה מוצלח במיוחד, אבל הבעיה הגדולה התחילה כשאשפזו אותה בבניין קטנטן מראשית המאה העשרים, עם גג אזבסט, ועם חימום מקרטע, באמצע פברואר. חולת ריאות, אני מזכירה לכם.

"ביום שישי בבוקר, לבן זוגי נכנס דבר מה לעין. הדבר שרף, כאב, גירד, הציק והעין הלכה והתנפחה. הרופאה בקופ"ח המליצה בחום לנסוע למיון עיניים בסורוקה (בבניין הישן - לכו ככה וככה תפנו שם ושם דרך דלתות ומבוכים שאדם שמתקשה לראות וודאי יתקשו לנווט בנבכיהן).כשהגענו למיון עיניים התברר שיש רופא אחד בכל בית החולים והוא בניתוח, מהבוקר. אנשים דומעים ומדממים ישבו על ספסלי בטון והמתינו. מתי יבוא? השד יודע.

"היינו טרודות בדרמה הפרטית שלנו, אבל בינתיים בזווית העין שמתי לב שאישה שוכבת במיטה מבלי שאיש ניגש אליה מזה זמן. אישה נוספת שהמתינה בתור ניגשה לאחראית על התור לצילומי הרנטגן ושאלה: 'מה קורה עם האישה הזו? מישהו מטפל בה?' התברר שהאח שהוריד אותה מהמחלקה לצילומים, טרם הגיע לאסוף אותה חזרה. והטרם הזה נמשך ונמשך. אז טכנאי הרנטגן והאחראית על התורים הזיזו את המיטה מפתח חדר הרנטגן והעבירו אותה לנקדה סתמית במסדרון באמצע המעבר. וכך הועברה לה חולה, בת אדם, מנקודה א' לנקודה ב', כחפץ. איש לא דיבר איתה, איש לא שאל אותה לשמה, איש לא בדק אם היא רעבה, צמאה, זקוקה לדבר מה. ככה סתם. מונחת אישה חולה.

"האישה ששאלה לשלומה הביטה בי מזועזעת. 'מה זה???', היא לחשה אלי, וקמה להעביר בעצמה את החולה הזרה והגלמודה למחלקה שאליה היא צריכה לעבור".
מעת לעת כותבים לפרוייקט גם רופאים ובין היתר רופאה צעירה שסיימה סטאז': "ראיתי קשישים שמתבוססים בצואה של עצמם, כי אין מספיק כוח עזר. ראיתי ילד גוסס שהוצאנו מטיפול נמרץ לטובת ילד אחר, שסיכוייו טובים יותר. ראיתי זקן שנפטר בהמתנה מחוץ לחדר הרנטגן, כי השליח הוביל אותו מחוץ לדלת החדר ועזב....

"ולא רק ראיתי, עשיתי זאת בעצמי.שחררתי מהמיון קשישה ערירית, אומללה, כאובה - בגלל שהכאבים שלה כרוניים. פספסתי בקע טבורי כלוא בקשישה דמנטית ששכבה במסדרון במיון, כי כדי לכבדה ביצעתי בדיקה גופנית בלי להרים חולצה. דקרתי חולה חמש פעמים בניסיון להכניס עירוי, כי הידיים שלי רעדו מרעב ותשישות".

- האם בכלל ניתן לשנות את הדברים?

"תקציב של מערכת הבריאות הוא כבר שנים "ילד הכאפות" בתקציב המדינה. יש משרדים שתמיד יימצא להם תקציב, ולבריאות לא. כל עוד נבחרי הציבור מקבלים טיפול פרטי או מועדף, הם לא יבינו. רופאים מתוך המערכת אמרו לי שנבחרי הציבור חייבים לחוש על בשרם את יסורי המערכת, ועד אז שום דבר לא יזוז".

- ומה עכשיו?

"קיבלנו אישור ממשרד הבריאות שהם מקבלים את המכתבים ואפילו משתמשים בהם. אם תלונות מסויימות חוזרות, הם יבדקו את המצב או לפחות כך הם אומרים, וזה יפה. משרד האוצר השיב תגובה לקונית שהדברים יטופלו בועדת גרמן.

"ממשרד ראש הממשלה, אחרי פניות חוזרות ונשנות, שבו אלי ואמרו שכיוון שכיתבנו את משרד הבריאות, הרי שמשרד ראש הממשלה לא מתערב בעניין. ציינתי שמדובר בנושא שמחייב שת"פ בין משרדי, ושהשרה יעל גרמן מנסה אבל בלי שת"פ זה לא ילך. לבסוף מה אמרו לי? לשלוח שוב את המכתב בחתימתי, במקום בחתימה של פרוייקט מכתבים לבריאות, כי זה 'לא מכובד'. שלחתי, ונראה מה יהיה".