המשטרה משחררת את אוניברסיטת קולומביה, וטראמפ משחרר את לשונו

בניין המילטון נפל ב-10:45 בערב, שעון ניו יורק, 5:45 לפנות בוקר בישראל, יום ד'. הסתערותה של משטרת ניו יורק על הקמפוס של אוניברסיטת קולומביה התחילה בערך שלוש שעות קודם. המתרסים הוסרו, רכב מיוחד הקפיץ את השוטרים אל הקומה השנייה, לפני שפרצו את הכניסה הראשית בקומת הקרקע. בערך מאה מן המוחים נעצרו, והוצעדו אל אוטובוס ממתין.

● איסור על שיח אנטישמי: בארה"ב מנסים לעצור את הכאוס באוניברסיטאות העילית
● מהומות, התנכלות לישראלים וגדודי חיילים: כך נראות המחאות באוניברסיטאות בארה"ב

עד כמה שהיה ידוע הבוקר, המתחם של אוניברסיטת קולומביה פונה מאחרוני המפגינים. הם נאחזו בחלקים של הקמפוס וכבשו את בניין המילטון יום אחד קודם. מקורות במשטרה אמרו לתקשורת, שבערך לחצי העצורים לא היה כל קשר אל האוניברסיטה, והם בוודאי לא היו סטודנטים.

ביום ג', העיתונות זיהתה מהפכנית מקצועית, שהופיעה בקמפוס של קולומביה, והשיאה עצות לכובשי המילטון. שמה לייסה פרית'יאן, היא בת 62, וידיה לה רב בארגון מחאות נגד מוסדות שלטון, מוסדות חינוך ומוסדות פיננסיים. עוד לפני 15 שנה היא זכתה בכינוי "פרופסור כיבוש", על חלקה בתנועות Occupy, בימים שלאחר המשבר הפיננסי הגדול של 2008-2009. ידיעה עיתונאית מ-2012 טענה שהיא נהגה לגבות שכר יומי של 300 דולר תמורת עצותיה.

השבוע היא לא הסתירה את זהותה, אך הכחישה שהיא הגיעה לקולומביה לעזור לכיבוש המילטון, או שעשתה כן בתשלום. עצם נוכחותה חיזקה את הרושם, שתנועת המחאה של הסטודנטים לא הייתה ספונטנית; או לפחות שגורמים חיצוניים, המתמחים בהפחת אי-סדר, ניסו להשפיע על התפתחות המחאה.

 שוטרים פורצים לבניין המילטון באונ' קולומביה / צילום: ap, Cliff Owen

"רגע ג'ורג' פלויד"

מחאות פוליטיות בארה"ב מאז תחילת המאה ניסו לנצל מאורעות חיצוניים, כדי להרחיב את מעגל משתתפיהן ולהאריך את תוחלת החיים של פעולותיהן. הצלחתן הגדולה ביותר הייתה בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר ב-2020. תוצאות הרצח היו פנומנליות, ואין זו הגזמה להגיד שהוא שינה את מהלך ההיסטוריה. מאז, לא פסק החיפוש אחר "רגע ג'ורג' פלויד": אקט סמלי, שיעורר אנשים, בייחוד צעירים, לעבודה מהפכנית ולחתירה תחת הסדר הקיים. הם מנסים להפוך את עזה ל"רגע ג'ורג' פלויד".

לרגע הקודם היו הרבה גידולי-פרא, שהזיקו בסופו של דבר ליוזמי המחאות ולמשתתפיהן. תנועת המחאה עודדה אלימות פוליטית וחברתית בשורה של ערים. יעדיה היו לעתים קרובות בתי משפט ותחנות משטרה. ההיגיון היה שמערכת אכיפת החוק עצמה מייצגת דיכוי וחוסר צדק. התוצאה ארוכת הטווח היתה גל-נגד, שהיטה שורה של ערים אמריקאיות ימינה, בכללן ניו יורק וסן פרנסיסקו.

למרבה העניין, זה הכיוון שאליו התחילה לנטות בימים האחרונים תנועת המחאה הנוכחית. לצד "תחי האינתיפאדה", "פלסטין חופשית" ו"ישראל לעזאזל", התחילו להישמע יותר ויותר קריאות בגנות המשטרה. עזה העניקה הזדמנות לקרוא תיגר על מערכת אכיפת החוק. שנאת שוטרים קלה הרבה יותר לשיווק בין צעירי אמריקה מאשר העמקה בפוליטיקה של המזרח התיכון ובהיסטוריה שלו.

כאפייה על ראש פרנקלין

כמובן, מוקדם מדי להעריך את תוצאות המחאות בקמפוסים, אבל ניסיון העבר מראה שיש להן פוטנציאל ניכר של אפקט בומרנג. יהיה מעניין לראות איך רוב האמריקאים יגיבו על התקפות נגד סמלים לאומיים, כמו החלפת הדגל האמריקאי בדגל פלסטיני באוניברסיטת הרווארד; או חבישת כאפייה על ראש פסלו של בנג'מין פרנקלין באוניברסיטת פנסילבניה. הוא היה מן האבות המייסדים הזכורים ביותר של ארה"ב, האיש שב-1787, לאחר כתיבת החוקה, השמיע את המילים המפורסמות "רפובליקה, אם תוכלו לשמור עליה".

למוחים אין כמובן שום דבר נגד פרנקלין, אבל נראה שיש להם הרבה מאוד נגד מורשתו. מחאותיהם אינן רק אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות, הן גם אנטי-אמריקאיות ואנטי-מערביות. במובן הזה, אולי לא נעלמה מעיניהם האירוניה של כיבוש בניין המילטון.

 כפייה לצווארו של פסל ג'ורג' וושינגטון באוניברסיטה על שמו בעיר הבירה / צילום: ap, Craig Ruttle

אלכסנדר המילטון, מייסד אוניברסיטת קולומביה, שר האוצר הראשון של ארה"ב, נחשב לאבי שיטתה הכלכלית ולאחד ההוגים המבריקים, המעמיקים והמשפיעים ביותר על התפתחות מחשבתה הפוליטית. כובשי הבניין הקרוי על שמו החליפו את "המילטון" ב"הינד", שמה של ילדה פלסטינית שנהרגה בהפצצות ישראל על עזה בפברואר.

ההיגיון הזה עמד להוביל את המוחים אולי גם להחלפת שמה של האוניברסיטה, הקרויה על שם כריסטופר קולומבוס, שנוא נפשם של כל מבקרי ההיסטוריה המערבית. אפשר רק לנחש מה הם תכננו לעשות ללפיד שבידי פסל החירות בניו יורק.

הקמפוס של קולומביה סוגר ומסוגר עכשיו. המשטרה התבקשה להישאר בתחומי האוניברסיטה עד 17 במאי, יומיים לאחר הסיום הרשמי של שנת הלימודים. אבל קצת קשה להאמין שתנועת המחאה תתנדף לכל רוח.

בדרכו אל הבית הלבן

מועט הספק שתנועת המחאה מועילה לדונלד טראמפ, לא בהכרח באופן קונקרטי, אלא מפני שהיא מחזקת את הרושם המצטבר שארה"ב שקועה במשבר, שהממשלה המרכזית אינה מצליחה להגן על חוק וסדר ושזרים מתערבים בחייה. סקר של סי.אן.אן הראה השבוע, כי טראמפ מוביל ב-6% על ביידן. אומנם לפנינו חצי שנה של מערכת בחירות, אבל הסימנים פשוט מתרבים והולכים שטראמפ נמצא בדרכו אל הבית הלבן.

ביום ג' פרסם השבועון "טיים" נוסח של ראיון שקיימו עורכיו עם טראמפ לפני שלושה שבועות. אף כי הוא מתקרב לנשיאות, זהירות ודיסקרטיות ממנו והלאה. הוא מבהיר את טינתו העמוקה לנתניהו על שני עניינים: השתמטות נתניהו ברגע האחרון, לפי טראמפ, מלהשתתף במבצע האמריקאי לחיסול הגנרל האיראני סוליימני, בתחילת 2020; ואיחוליו של נתניהו לביידן לאחר ניצחונו בבחירות לנשיאות בנובמבר 2020. טראמפ כמובן כופר בלגיטימיות של הניצחון ההוא, וחושב את איחולי נתניהו לביטוי של כפיות טובה. על תפקיד נתניהו בפרשת סוליימני הוא אומר, "היה לי ניסיון גרוע עם ביבי, וזה לא נעם לי. זה היה משהו שאני מעולם לא שכחתי, וזה לימד אותי משהו".

 דונלד טראמפ / צילום: ap, Eduardo Munoz

שמירת טינה היא תכונת האופי המובהקת ביותר של טראמפ. הוא באמת אינו סולח, כאשר נדמה לו שמישהו נוהג בו בחוסר נאמנות. אבל כל המונולוג הזה צריך לחזור ולהזכיר לנו, שטראמפ הוא איש חופשי מכל סנטימנטים, המתעניין רק באינטרס העצמי שלו. הוא נוטף בוז למי שהוא חושב ל"מפסידנים", Losers. בעיניו, גם נתניהו וגם ישראל הם "מפסידנים". "שבעה באוקטובר לא היה צריך לקרות", הוא אומר ל"טיים". "הרבה אנשים ידעו על זה, אלפים ואלפים ידעו. אבל ישראל לא ידעה".

אולי בכהונתו הראשונה דונלד טראמפ חשב שפרו-ישראליות תשרת אותו. צריך לפחות להביא בחשבון שהוא חושב כי במעיין הזה אין עוד מים. ישראל ומנהיגיה מבוטלים בעיניו. הישראלים המחכים לו בקוצר רוח אינם יודעים מה הם שחים.