דוקו בשקל

"זה סרט מאוד חזק, מאוד מטלטל. הוא ישודר בקרוב בערוץ הראשון. הסרט מצליח מאוד בעולם. רק השבוע מכרנו אותו לטלוויזיה השוודית", היא אומרת בשיחה השבוע עם "גלובס".

מצופה היה שסרט דוקומנטרי ישראלי פופולרי יהיה כזה אשר עוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי זו הסחורה המבוקשת, החמה תמיד. לא?

דיסקין: "יש מגמה של מעבר לסרטים אישיים, לאו דווקא על הסכסוך. הנושא הזה מוצה. יצאו הרבה מאוד סרטים פוליטיים על הסכסוך. הביקוש עכשיו הוא לסרטים אינטימיים".

מבט אל כמה מבין הסרטים הדוקומנטריים הישראלים המצליחים בחו"ל כיום, מאשש את העניין: "החיפושית", "החברה הכי גרועה בעולם", "לאהוב את סופי", "סייד קשוע - פחדן מלידה", "שתיקת הארכיון". למעט האחרון, הם כולם סיפורים אישיים.

האם פירוש הדבר כי תעשיית הקולנוע הדוקומנטרית הישראלית מאבדת את היתרון היחסי שלה? התשובה של דיסקין היא שהסרטים על הסכסוך מעולם לא היוו יתרון יחסי. היתרון היה מאז ומתמיד הכישרון. ובשנים האחרונות, בד בבד עם פיתוח תת הז'אנר של סרטי סכסוך, התגוונה התעשייה לקולות שונים, לסיפורים מורכבים, מרגשים, שחלקם אינם פוליטיים כלל, וחלקם נושאים אופי חברתי. אמנם "חיים אחרים" של שלומי אלדר, המועמד לאוסקר (נכנס לרשימה המצומצמת של המועמדים לפרס אוסקר בחודש מרץ הקרוב), עוסק באופן ישיר בסכסוך (מסופר בו על רופא ישראלי שנרתם להצלת חייו של ילד פלסטיני שלקה במחלה נדירה, כשלאורך העלילה הסיפור נפתר הקונפליקט של אם הילד, לה דעות נחרצות על ישראל ואזרחיה), אך הסרטים שיצאו השנה, שחלקם הוצגו בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי הבינלאומי "דוקאביב", וחלקם בבתי הקולנוע, עוסקים במציאות הישראלית הייחודית, על מרכיביה ורבדיה השונים.

סרט ישראלי חדש שעיני עולם הקולנוע נשואות אליו הוא "סיפור קפקאי" על הנדוניה האמנותית שהותיר אחריו קפקא. הסרט - קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית-שוודית. היה מוכן להפצה בחודש מרץ. דיסקין, שתפיץ גם אותו, מייעדת אותו להקרנת בכורה בפסטיבל "קאן" הקרוב.

"אין הרבה מייקל מורים"

היצירה הדוקומנטרית הישראלי אמנם פורחת מבחינה אמנותית, אולי יותר מאי פעם, אולם אין זה דבר של מה בכך, בהתחשב בנקודת המוצא הבעייתית: תקציבים דלים, ערוץ ציבורי שממעט להשקיע, וקהל צופים מקומי אדיש, הממעט לצאת לבית הקולנוע על מנת לצפות בסרט דוקומנטרי.

הבמאי אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, מספר כי למרות ההצלחה בתפוצות, עושה הקהל הרחב בישראל עדיין לא גילה את הענף, ולא מגיע בהמוניו לבתי הקולנוע. וכי למרות עשרות אלפי צופים בפסטיבל דוקאביב ובפסטיבל הבת "דוקאביב גליל", ההצלחה של הקולנוע הדוקומנטרי והסקרנות שהוא מעורר, עדיין לא מתורגמות להצלחה בקופות בתי הקולנוע.

רוזנווקס מציין כי "כבר כמה שנים שאנחנו נמצאים בטופ העולמי מבחינת תודעה", ומוסיף כי "אין פסטיבל חשוב בעולם שאין בו סרטים דוקומנטריים ישראליים. בפסטיבל ברלין, בפסטיבל הוט-דוקס, החשוב שבפסטיבלי צפון אמריקה, הוקרנו 'שתיקת הארכיון' ו'בדרך הביתה'. בפסטיבל החשוב בצרפת יש נציגות ישראלית, כמו 'חיים אחרים', 'התליין', וגם סרט שלי: 'ארבעה סיפורים מהנגב'".

אך באותה מידה הוא יודע כי למעט סרט הטבע הדוקומנטרי "ארץ בראשית", שהביא לבתי הקולנוע יותר מ-100 אלף איש, סרטים כמו "המדריך למהפכה" של דורון צברי, ואף "שיטת השקשוקה" מאשתקד, כמו מרבית הסרטים הדוקומנטריים שהוצגו בקולנוע, לא הצליחו בקופות. רוזנווקס: "אני יכול להגיד שבתל אביב הסרטים הדוקומנטריים מביאים קהל. אנשים באים. להגיד שהקולנוע הדוקומנטרי מתחרה ביכולת של סרטים עלילתיים להביא קהל - זה אני לא יכול לומר לך. גם בחו"ל. אבל עדיין, הקולנוע הדוקומנטרי מוגדר כארט-האוס (סרטים אמנותיים דלי תקציב, מ"ש). אין הרבה מייקל מורים".

איפה הקהל? בטלוויזיה?

"מרבית הצופים פאסיביים. באים הביתה ולא רוצים להחליט מה הם רוצים. הם צריכים את הזריקה היומית שלהם".

"בחו"ל יש עניין רב בסרטי תעודה ישראלים, גם בבתי קולנוע", אומרת ל"גלובס" אורנה ירמות, מנכ"לית ומייסדת קרן "קופרו" לפיתוח ושיווק סרטים דוקומנטריים בינלאומיים, שבסיסה בישראל. "אתמול, למשל, סיפר לי מפיק של שני פסטיבלים ישראלים בקנדה, שהוא הקרין את הסרט של יעל חרסונסקי 'שתיקת הארכיונים' בבתי קולנוע במסגרת הפסטיבל, והאולמות היו מפוצצים. ואילו כאן הייתה הקרנה בסינמטק לפני שלושה ימים והיו פחות מ-20 איש בקהל. זה קשור לתרבות שלמה לדעתי".

שוק תחרותי ופרוע

אחד המדדים לשיקוף רמת העניין של תעשיית הקולנוע התיעודית העולמית ביצירה הדוקומנטרית הישראלית, הוא ההשתתפות של סרטים מקומיים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים מובילים. הקרנה של סרט ישראלי בפסטיבלים המיועדים ליצירה הדוקומנטרית, בהם צופים קניינים של גופי שידור וחברות הפקה ממדינות שונות, מסייעת לתהליך הפצת הסרט במגוון רחב של מדינות. העובדה שמשנה לשנה החדירה לפסטיבלים האלה הופכת לקשה יותר ויותר, בתוספת לכך שהשוק הבינלאומי הופך למאוד תחרותי ופרוע, רק מחזקת את מעמדה של ישראל כבית יצירה מקורית איכותית שמקורותיה בלתי נדלים.

דיסקין מספרת שלמרות הפריחה האמנותית, האיומים מבחוץ רק מתחזקים. דיסקין: "המצב מעודד, אך השוק של הפסטיבלים בחו"ל נעשה קשה יותר ויותר משנה לשנה. "המחירים שתחנות הטלוויזיה משלמות הם בירידה מתמדת. גופים שנהגו לשלם 20 אלף אירו, משלמים כיום 20-30 % פחות. הסיבה היא הפרסומות. גופי הפרסום שעוברים לפרסם באינטרנט. הופך להיות יותר קשה להחזיר את הוצאות ההפקה.

הטכנולוגיה הקיימת, המאפשרת יצירת סרטים במחירים נמוכים, מהווה את אחת הסיבות לכך?

"ודאי. התחרות עולה בקצב דרמטי בגלל הנגישות והקלות בלעשות סרטים. אז מצד אחד יש כמויות אדירות, מצד שני העבודה - לברור מתוכן את הסרטים הכי טובים, הפכה להרבה יותר קשה. לכן אני אומרת שכיום התפקיד הכי חשוב של מפיץ סרטים הוא לשמש כאוצר של סרטים. אני רואה כל שנה 160 סרטים. מתוכם אני בוחרת להפיץ 12".

אורנה ירמות חושבת שהפוטנציאל עדיין רחוק מלהיות מוגשם וממוצה. ירמות טוענת כי התקציבים הציבוריים בעיקר עודם נמוכים, ולא מאפשרים את ההתפתחות של התעשייה הדוקומנטרית בארץ. ירמות: "אני חושבת שיש החמצה גדולה ולא מבינים את הערך העצום שיש לייצוא של קולנוע. יש לזה תרומה הסברתית גדולה. יש פה מאגר גדול של אנשים מוכשרים בתחום הקולנוע אז למה לא לעזור לתעשייה הזו? אחת הבעיות היא שקולנוע הוא בין אמנות לעסקים - תחום ביניים ובוודאי הקולנוע התיעודי שהוא הז'אנר ש'קופרו' מתרכזת בו. אנחנו פחות עוסקים בשיווק וקידום בתוך ישראל. העשייה של קופרו ממנפת את התעשייה, היא נתינה של החכות ולא של הדגים. המיזמים שלה אינם דד אנד אלא פתח להרבה השקעות מחו"ל".

מסתבר כי גם גופי הטלוויזיה הישראליים, למעט הערוץ הראשון, השכילו להכיר בפוטנציאל. האחרונה להרים את הכפפה היא "קשת", זכיינית ערוץ 2, שהודיעה על מכרז ראשון מסוגו לסרטים דוקומנטריים באורך מלא. אבל זה כנראה עדיין מעט מדי.

רוזנווקס "כשאני מסתכל פנימה, בארץ, המצב הוא יותר בעייתי. הבעיה היא שרוב הסרטים הטובים, שמקבלים ביטוי בחשיפה, נדרשת 'התאבדות' של היוצרים שלהם. התקציב נמוך, לא מאפשר לחיות. הם מקדישים עצמם לעניין הזה. בדרך כלל במסעות האלה, היוצרים פועלים לבד. הם משמשים מפיק, במאי ויוצר. זה מקצוע למשוגעים.

"עכשיו הערוצים המסחריים נמצאים בנקודה שבה הם בוחנים התפתחויות, עם המעבר לשיטת רישיונות. ערוץ 10 עושים הרבה דוקומנטרי. קשת פרסמה מכרז לסרטים דוקומנטריים. וגם רשת. האכזבה שלנו היא הערוץ הראשון. זו שערורייה: הם כמעט ולא השקיעו בקולנוע, למרות תקציב שנתי של יותר מ-800 מיליון שקל. זו בדיחה. זה גוף שאמור לייצר במצב אופטימאלי 50 סרטים בשנה. כל התירוצים על כך שלרשות השידור אין אופק כלכלי ללא רפורמה, בטלים ב-60 כשרואים את ההשקעות בשידורי הספורט. יש לנו ביקורת קשה נגד מנכ"ל הרשות מרדכי שקלאר".