בירדילנד

"אתם רואים את העגורים האלה? עכשיו הגיעו מאירופה, מתכוננים לנחיתה", פסק קובי סמרנו, מנהל התיירות של אגמון החולה, כאילו הוא זה שהחתים אישית לעגורים את הפספורטים. "איך אתה יודע שדווקא אלה הגיעו עכשיו מאירופה?" הקשתה בחשדנות אחת המטיילות. "מה זאת אומרת, איך", התפלא סמרנו, "תראי באיזה גובה הם עפים. ציפור שהגיעה לפני כמה ימים כבר לא תעלה שוב לגובה כזה. ציפורים הן לא בני אדם. הן לא מבזבזות אנרגיה על דברים מיותרים".

בתיווכו של סמרנו, הלכה והתגבשה האינטימיות שלנו עם העופות. העגורים יוצרים זוגיות לכל החיים ומסרבים להתנחם בפרק ב', השלדגים חתיכים, החסידות תמיד ממהרות.

"הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מהם", מפרגן סמרנו לבעלי הכנף שסביבנו. "תראו כמה חכמים אורחות החיים של השקנאים והעגורים: ציפורים גדולות זקוקות למבנה של ראש חץ. ככה כל אחת נותנת לזו שעפה אחריה כוח תרמי, באמצעות מערבולות האוויר שמתחת לכנף. את המבוגרים והחלשים שמים בסוף, ואילו בראש החץ, שם כוח ההתנגדות של האוויר הכי חזק, עפים הצעירים והחזקים. כשהמנווט בראש החץ מתעייף הוא זז לאחור, ואחד אחר תופס את מקומו. ואחר כך עוד אומרים 'מוח של ציפור' כעלבון ולא בתור מחמאה".

רפרוף כנפיים ביד

אמנם נדמה לפעמים שכולם כבר ביקרו בעמק החולה, אבל בכל פעם יוצא עוד מישהו מהארון ומודה בביישנות שטרם. בכל מקרה, אין די בביקור אחד. המקום גדול, ובשעות שונות רואים דברים אחרים לגמרי. אין דומה סיור זריחה לסיור שקיעה, טיול ברגל לרכיבה על אופניים, ספארי לילה עם דורסים ושועלים לצפייה בעגורים ובשקנאים מתארגנים לשינה.

בכל עונה מוסיפים משהו: קרונות מוסווים לצפייה בהאכלת עגורים, תחנות הסבר אלקטרוניות, מצפור שקנאים חדש ובו עמדות הדרכה עם מדריכים-צפרים חמושים בטלסקופים, מסלול אופניים של שמונה קילומטרים וחצי העובר בין בוסתנים לגופי מים, והאטרקציה החדשה, שהושקה רק בסוכות האחרון: אי מלאכותי למטרות מחקר, שבו פועלת תחנת טיבוע. התחנה מקיימת סיורים מודרכים, בפעילויות המתאימות לכל גיל ועונה - נדידה, חיזור, בתי גידול שונים ועוד.

לאי אפשר להגיע רק ברפסודה, המביאה מספר מוגבל של מבקרים. שם אפשר לפגוש חוקרי ציפורים בעבודה, ולראות איך עונדים לציפור טבעת עם סימון בינלאומי, ואיך (ולמה) מרכיבים משדר על גב של עגור. בתום הפעולה משחררים את הציפור בחזרה לטבע. נדב ממרכז הצפרות מחזיק עכשיו בעדינות אדום חזה קטן ומבוהל, ועונד על רגלו טבעת עם סימון ותאריך. "זו ציפור שבקעה השנה, במאי או ביוני. פעם ראשונה שלו בארץ", הוא מסביר. כשהטיבוע נגמר, הוא מזמין מתנדב מהקהל. "ילד שיזכה לשחרר ציפור בחזרה לטבע, וירגיש את רפרוף הכנפיים ביד שלו, לא ישכח את זה כל החיים", אומר נדב.

התיירנים באזור מבסוטים. יחד עם הציפורים נודדים גם המוני מבקרים, ומביאים פרנסה ותעסוקה לאזור כולו. על כן עושים התיירנים כבוד לציפורים. הלוגו של מלון פסטורל בכפר בלום הוא שלושה עגורים, כפר הנופש גונן קורא לאגפים השונים על שמות ציפורים. כל מלונות האזור זיהו את הפוטנציאל, והם משלבים פעילות באגם ובאגמון החולה כחלק מחבילת האטרקציות לאורחים. השנה תקיים קרן קיימת לישראל פסטיבל צפרות באגמון החולה בשיתוף תיירני האזור, במשך כל חודשי החורף. בכל סופי השבוע יקיימו באגמון פעילויות צפרות לכל המשפחה.

גם חוות הבריאות מצפה הימים יצרה לרגל עונת הנדידה שיתוף פעולה עם מרכז הצפרות הישראלי, והכריזה על נובמבר כחודש הצפרות. במהלכו מוצעים לנופשים הרצאות, סרטים, סיורים מודרכים לצפייה בעופות המים ומפגשים עם בכירי הצפרים והחוקרים בישראל, בהם פרופ' ארנון לוטם, ד"ר יוסי לשם, עמיר בלבן, זאב לוינגר, אוהד הצופה, מוטי צ'רטר, דן אלון ועוד.

גם חוות הבריאות "בית בגליל" בטווח דאייה, ושם אפשר לשלב את אגמון החולה בחוויית סתיו אחרת, צפייה בפרחי החלמוניות, הפורחים בדיוק עכשיו (עד תחילת דצמבר). משם אפשר להגיע לחלמוניות ברגל (מסלול משולט ממש ביציאה), לפני או אחרי הספא.

מקללים את הרגע

אבל לא כולם מבסוטים. החקלאים, בניגוד לתיירנים, מקללים את הרגע שבו זיהו העגורים את הפוטנציאל של עמק החולה - מים רדודים לדגים וללינה, שדות בוטנים ותירס - גידולים האהובים עליהם במיוחד. רק בשנות ה-90 הוצפו מחדש השטחים שיובשו בפרויקט החולה, אך השמועה על האגם שנולד מחדש עשתה לה כנפיים בקרב העגורים, והם באים בהמוניהם ואף מביאים חברים למסיבה. ישראל משמשת, כידוע, ציר מרכזי בנדידת העופות, מאחר שעבור רוב הציפורים, הנודדות מאירופה ומאסיה לאפריקה, עמק החולה משמש כאחד ממקומות המנוחה המרכזיים.

זמיר כרמי, מרכז התארגנות גידולי השדה בעמק החולה, אומר ששדות הנותרים ללא שמירה ופיקוח עלולים להיות מחוסלים בתוך ימים ספורים, ולגרום לנזק כלכלי של מיליוני שקלים לבעליהם. חלק מהעגורים נשארים יום-יומיים וממשיכים הלאה, אחרים בוחרים לשנות תוכניות ולהישאר בארץ המובטחת. בשנים האחרונות גדל מספר העגורים שבוחרים להעביר את החורף כולו בגליל, עד לשיא של 35 אלף.

כך נולד פרויקט העגורים, יוזמה מקומית שמכל העולם באים ללמוד אותה, הכולל שמירה על השדות והאכלה יזומה של עגורים בתוך גבולות השמורה. שמחים העופות, שמחים המטיילים שיושבים בקרונות מוסווים ומביטים מקרוב בעופות האוכלים, אבל פחות שמח מי שצריך לממן את הארוחה.

בשנים הקודמות מומנה ההאכלה על-ידי החקלאים, הקרן הקיימת, החברה להגנת הטבע, משרדי הממשלה ותורמים פרטיים (שהגדול שבהם הוא קבוצת אי.די.בי של נוחי דנקנר), אבל אין די בכך, במיוחד לאור המצב הכלכלי המחמיר. עונת ההאכלה (דצמבר עד פברואר) עדיין לא התחילה, אבל לא ברור עדיין איך תיפתר הבעיה השנה. יש תוכנית כוללת, המקובלת על כל גורמי שמירת הטבע והחקלאים, אבל יישומה תלוי, כמו תמיד, במימון. בינתיים גובים מכל מבקר שני שקלים נוספים, המועברים להאכלה, אבל החקלאים מצידם עושים כמיטב יכולתם כדי להפחית את מספר הסועדים ולגרש את העגורים: יריות באוויר, הפעלת סירנות, זיקוקים לשמיים ועוד. במלחמה כמו במלחמה.

ערב מתחיל לרדת על השמורה. אור זהוב ורך מתחלף בשקיעה סגולה. אנחנו יושבים בעגלת המסתור, עגלה מוסווית הרתומה לטרקטור, וצופים בהתארגנות העופות לשינה. קבוצות-קבוצות, משפחות-משפחות מגיעות ונוחתות על כרי הדשא. קצת אוכלים, קצת מפטפטים, ובהדרגה מתקבצים במים. בהתחלה גם הצופים בקרון מפטפטים, אבל לאט-לאט משתתקים. אפילו הבדחנים ומריצי הקטעים שקטים עכשיו. אנחנו יושבים בדממה, הנקטעת רק ב"יוווו", ב"וואווו" וב"הנה באים עוד".

אלפי עגורים נוחתים סביבנו. זה פשוט מפעים. כל כמה שראינו את זה כבר, בחיים ובסרטי טבע, זה מפעים מחדש. זהו אחד הרגעים שהטבע הופך את בני האדם, לא רק את העגורים, ליפים יותר. אלה ואלה נעשים לרגע לחלק ממעגל החיים הגדול של זריחות ושקיעות ועונות מתחלפות, עד שהחושך יורד על כולנו, אנשים ועופות. **