מזון לעניים

הרחק מהנס הכלכלי הנוצץ של ערי הודו, הכפר הזה ורוב מדינת המחוז שלו, ביהאר, שקועים בעוני נוסח ימי הביניים. "אופל", כך כונה מצב זה בספר "הנמר הלבן" מאת ארבינד אדיג'ה, זוכה פרס בוקר. "הודו היא שתי מדינות במדינה אחת: הודו של אור והודו של חושך", אומר גיבור הספר, בלראם, כפרי מביהאר הרוצח ושודד אדם עשיר כדי להימלט מציפורני העוני.

אבל במאהשחונט יש סימנים לעידן חדש. באחת מפינות העיירה פתחה בורסת הסחורות ההודית מחסן ועליו תלתה כרזה: "הידידה של האיכרים". היא מציעה לאיכרים הפשוטים בביהאר, הרגילים זה מאות שנים למכור את תוצרתם לסוחרים מסורתיים הקונים אותה במחירי רצפה ואחר כך מוכרים אותה ברווח כלשהו, סיכוי להשיג מחיר הוגן בשווקים האלקטרוניים הלאומיים או הבינלאומיים.

מסע חברתי וכלכלי

"לא רחוק היום שבו האיכרים יפסיקו כליל למכור למתווכים", אומר ראנדב קומאר קשארי, איכר אמיד יחסית התומך בבורסת הסחורות בכפר.

מחסן אחד לא יחלץ את מאות מיליוני ההודים המתגוררים בכפרים מן העוני, אך כניסתם של מוסדות שוק מודרניים כמו NSE, יחידה בבורסת הסחורות MCX, הגדולה ביותר בהודו, אל מדינות מחוז מוזנחות כמו ביהאר היא חלק מהמסע החברתי והכלכלי החשוב ביותר בהודו: הרחבת היתרונות של המימון והמסחר לאזורי הכפר במדינה.

הנושא הזה עומד בראש מעייניו של ראש הממשלה, מנמוהאן סינג, כלכלן בהכשרתו. הסיסמה שלו היא "הכללה פיננסית" - הגעה אל יותר ממחצית ממשקי הבית הכפריים שאין להם גישה כלל לאשראי, שלא לדבר על שוקי הסחורות או ההון הלאומיים.

סינג, שהקואליציה בראשות מפלגת הקונגרס שלו זכתה בבחירות במאי השנה במידה רבה הודות לקולות האיכרים, יודע ששיפור תנאי החיים בכפרים הוא המפתח להצלחות אלקטורליות בעתיד. הדבר חשוב גם להפגת המתחים בין הודו המוארת להודו החשוכה, שעלולים להתפתח לשפיכות דמים מהסוג המתואר בספר "הנמר הלבן". יצירת התשתית החקלאית של המאה ה-21 - מהקמת מחסנים ומערכות לוגיסטיקה ועד שוקי סחורות אלקטרוניים - היא אבן הבנייה הבסיסית ביותר בתהליך הזה.

"כל מדינה בעולם שהתרחשה בה מודרניזציה של המגזר החקלאי, היתה חייבת מערכות כאלה", אומר אניל שארמה מהמועצה הלאומית ליישומי מחקר כלכלי בניו דלהי. "זה משהו שצריך לקרות, וצריך היה לקרות כבר קודם לכן".

הבעיות במגזר החקלאי בהודו מתועדות היטב. כ-72% מ-1.14 מיליארד תושבי הודו חיים באזורי כפר, אך חקלאות היא רק 21% מהתמ"ג ההודי, לפי הבנק העולמי. במילים אחרות: רוב האוכלוסייה מתקיים מהנתח הקטן בעוגה הכלכלית.

איכרים בעלי שטחים קטנים ושוליים, ששטח אדמתם המעובדת אינו עולה על 20 דונם, הם שני שליש ממשקי הבית שמתפרנסים מחקלאות, אך הם בעלים של פחות מרבע מסך האדמה המעובדת במדינה. במדינות העניות ביותר, כמו ביהאר, איכרים כאלה הם 96% מעובדי האדמה, אומרים מומחים.

הכללה פיננסית

"הכללה פיננסית" היא אחד היסודות העיקריים של המסע לחיסול העוני, והוא שווה למסע לבניית תשתיות פיזיות. מומחים מטעם הממשלה מגדירים את המדיניות הזו "אספקת שירותים פיננסיים בעלות סבירה לחלקים רחבים של הקבוצות הנחלשות בעלות ההכנסה הנמוכה".

לפי אומדנים רשמיים, ליותר ממחצית ממשקי הבית הכפריים בהודו - כ-46 מיליון - אין היום גישה לאשראי. הממשלה טוענת שהיא יכולה למחוק את העוני עד שנת 2040. כעת, יותר מ-250 מיליוני הודים חיים מפחות מדולר ליום.

העדר של תחבורה ותשתיות אחרות מאלץ את האיכרים למכור את תוצרתם למתווכים הכפריים, שלוקחים אותה לשווקים בעיירות הסמוכות. מאחר שהם יודעים טוב יותר מלקוחותיהם העניים וחסרי ההשכלה מהם המחירים, המתווכים הללו יכולים לרמות את האיכרים ולהציע להם מחירים נמוכים. הם ממלאים גם תפקיד של מלווים המספקים לכפריים אשראי לקניית זרעים וציוד, בדרך כלל בריביות נשך.

היחסים הללו מורכבים עוד יותר בגלל בעיות תרבותיות. המתווכים לוחצים על האיכרים למכור להם את יבוליהם אם הם בני אותה קסטה (שכבה מעמדית).

הממשלה ניסתה להתערב בכך שהציעה לרכוש יבולים ב"מחירי תמיכה מינימליים". על פי התוכנית הזו, הממשלה מסכימה לרכוש יבולים במחיר קבוע, ולהבטיח בכך לאיכרים הכנסה צפויה. אך השירות הזה לא קיים באזורים רבים, בייחוד בחלקים העניים ביותר של ביהאר, ובכמה אזורים הועלו טענות לשיתופי פעולה מושחתים בין הפקידים למתווכים המקומיים.

בורסת הסחורות MCX ויריבתה הקטנה יותר, בורסת הסחורות והנגזרים הלאומית, הריחו הזדמנות והשיקו שוקי ספוט (למסירה מיידית של סחורות). הן מתחילות לבנות מחסנים באזורים כפריים כדי לטפל בהעברה הפיזית של היבולים. מאחורי שתי הבורסות הללו עומדים כמה מהשמות הגדולים ביותר בתחום הפיננסים העולמיים. MCX שבשליטת היזם ההודי ג'ינגש שאה היא גם בבעלות חלקית של פידליטי, סיטיגרופ ומריל לינץ'. NCDex נשלטת על ידי מוסדות הודיים וגולדמן זקס.

ניתוק ממוצצי דם

הפעילות של NSE, שהחלה לפני שנה, מקיפה כעת 60 אתרים. באפריל 2009 היא הציעה לבצע ניסוי במדינות נחשלות מבחינה כלכלית כמו ביהאר, שבמדדי פיתוח עולמיים מדורגת לצד מדינות אפריקניות עניות.

במאהשחונט, האיכר מביא בדרך כלל את התירס שלו אל המחסן של NSE, שבו נבחנת איכות היבול. אם היבול באיכות מספיקה למסחר ב-NSE, האיכר מציין את המחיר שלו, ומזינים אותו למסופים של הבורסה. היבול נשמר במחסנים עד שצץ קונה במחשב של הבורסה. בינתיים, נותנים לאיכר קבלה על הפקדה של היבול, שהוא יכול להשתמש בה כבטוחה להלוואה בנקאית. כך יכולים האיכרים להתנתק מהמתווכים מוצצי הדם ולקבל גישה לאשראי בנקאי רגיל.

פקידי NSE אומרים שלפני הופעתם בביהאר, קנו המתווכים מהאיכרים תירס ב-730 רופי ל-100 ק"ג ומכרו אותו ב-900 רופי. כעת, איכרים שמשתמשים בבורסה יכולים להשיג מחיר של 780-790 רופי. מחיר הרצפה הממשלתי הוא 840 רופי, אך לביהאר אין התשתית המאפשרת השתתפות בתוכנית הממשלתית.

כבר כעת, הופעתה של הבורסה יוצרת אפקט כלכלי חיובי על הסביבה. החקלאי קשארי מציג בפנינו מחסן בצדו האחר של הכפר, שהוא הקים בעצמו והחכיר לשימושה של NSE. כאן נשמרים יבולים שימכרו איכרים בסביבה באמצעות הבורסה. עד כה, נשמרו היבולים הללו לאורך הדרכים או בשולי השדות, והאיכרים המתינו למתווכים שיבואו לקחתם, מה שגרם להפסדים של 10% ויותר מהיבול בגלל ריקבון ורטיבות.

הסוחר מבוליווד

החכרת המחסן לבורסה רווחית מאוד לקשארי - הוא מרוויח יותר מאחסון יבול של 75 דונם מאשר מגידול יבול על 75 דונם, לפי החישובים שלו. אבל בעוד שנוכחות הבורסה הועילה מאוד לאיכרים יזמים כמוהו, במה שנוגע לסיוע לבעלי אדמות קטנים, המבקרים אומרים שהמערכת הזו עוד טעונה שיפורים גדולים.

אחת השאלות היא באיזו מידה המתווכים עצמם משתמשים בשירותיה של הבורסה החדשה על חשבון האיכרים הקטנים. אם לא יוקמו סניפים נוספים, יעדיפו רוב האיכרים להמשיך למכור את תוצרתם למתווכים כדי שלא להיסחב עם כמה שקי תירס מרחק גדול עד מחסן הבורסה.

"מה מונע מהמתווכים לקנות את היבול מהאיכרים כמו בעבר, אולי במחיר קצת יותר טוב, ואחר כך למכור אותו במרכזים הללו?" שואל סריג'יט מישרה, פרופסור נספח במכון אינדירה גנדי ומחבר הספר "משבר אגררי בהודו", שיצא לאור באחרונה.

הטענות של מישרה עלו בעקבות פגישה במאהשחונט עם מארג'יט קומאר, האיכר היזם. קומאר המשופם הגיע למשרדו בכפר ברכב שטח חדש בלוויית כמה מאנשיו, ונראה בדיוק כמו דמות סוחר הדגנים הקלאסי בסרטים של בוליווד.

לדעת קומאר, ל-NSE לא תהיה השפעה עמוקה על המתווכים של ביהאר. קודם כל, רוב האיכרים מתקשים לעמוד בתקני איכות היצוא המחמירים של הבורסה, למשל בעניין רמת הלחות הנדרשת. במאהשחונט, רוב האיכרים מתקשים להגיע לרמת הלחות הנמוכה הרצויה.

" NSE צודקת בכך שהמתווכים לוקחים הרבה מהרווח של האיכרים", אומר קומאר, "אבל כל עוד האיכרים יישארו לא משכילים ואיכות הגידולים שלהם תישאר נמוכה, הם לא יכולים לצפות לכך שהמתווך ייעלם". הוא מוסיף שהוא כבר השתמש בעצמו ב-NSE. הוא קנה פעם 300 טונות תירס בבורסה הזו.

במחסן הבורסה, לקוח הגיע זה עתה עם מטען טרקטור של תירס. פקידי הבורסה לוקחים דוגמית ומודדים את רמת הלחות ביבול. היא לא עומדת בתקן, והלקוח נוסע למצוא לו קונה אחר, כנראה מתווך. אבחי קומאר, עוזר למנהל הפיתוח העסקי של NSE בביהאר, מגן על התקן שדורשת הבורסה באומרו שהחוזה הוא ליבול באיכות של יצוא. ייתכן שבעתיד יונהגו חוזים גם לתירס באיכות נמוכה יותר.

קישור האיכרים לשווקים עולמיים יכול להוביל להרבה בעיות. פרופסור מישרה ממכון אינדירה גנדי אומר שבהודו חסרים עדיין רבים ממנגנוני הביטחון הנחוצים להגנה על האיכרים מפני זעזועים בשוק, בצורת ושיטפונות, כמו ערבויות לאשראי וביטוחי יבולים.

התנודות בשוק העולמי עלולות להוביל לאובדן הכנסות פתאומי של מאות מיליוני איכרים, אם הם אינם מוגנים כיאות. "יבול לא טוב, הלם של מחירים, משברים משפחתיים - אין לנו מנגנונים לטיפול בהם", אומר מישרה.

ובכל זאת, רבים רואים בהשקת בורסות הספוט האזוריות לסחורות בלב הודו הכפרית אירוע מכונן בכלכלה הכפרית ההודית. המתווך לא ייעלם, אך הוא ייאלץ בהדרגה להסתגל לעידן של תקשורת פתוחה יותר בין ציבור הלקוחות השבוי שלו לשעבר, האיכרים, לבין השווקים העולמיים.

"כעת יש לאיכר אופציה למכור את היבול שלו לסוחר המסורתי שהוא עשה איתו עסקים זה מאות שנים או לנסות את השיטה השקופה יותר", אומר רמדהאר, יו"ר נציבות האיכרים של ביהאר. הוא מודה, עם זאת, שכדי שהמהפכה האלקטרונית תתבסס באמת, יהיה צורך להעלות את רמת ההשכלה והמודעות של האיכרים.

ואמנם, כמה חודשים אחרי פתיחת המחסן במאשהחונט, איכרים רבים בסביבה עדיין אינם מודעים לקיומו. מיטי סונה בנג'אר, איכר קטן שעובד בשדות במרחק קילומטר אחד בלבד מהמחסן, אומר שלא שמע על המחסן שנפתח.

"מפני שאין לי היכן לאחסן את היבול, אני חייב למכור אותו לסוחר הראשון שאני נתקל בו", אומר בנג'אר. "כל מה שאני רוצה זה למכור לקונה הוגן. אני לא צריך הרבה, רק קצת מים ורוטי (הלחם ההודי) כדי להאכיל את המשפחה". *