המשולש הלועזי

בשנות ה-60 עוצבו פניו של הרוק הישראלי. בסוף העשור הופיעו, בזה אחר זה, שלושת האלבומים שחוללו את המהפכה - החלונות הגבוהים (67'), "פוזי" של אריק איינשטיין (69') ו"שבלול" של אריק איינשטיין ושלום חנוך (70'), אבל את הדרך סללו, בשוליים, מנודות, מחתרתיות, להקות הקצב. שם, במועדוני רמלה ורחוב המסגר בת"א, הרחק מהתקשורת הממסדית והמבוהלת, צמחו והתפתחו יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב, גרי אקשטיין, חיים רומנו, עוזי פוקס ועוד רבים אחרים, שיטביעו את חותמם על הצליל, המראה והתוכן של המוזיקה בעשור הבא.

כשברדיו המשיכו להשמיע את התרנגולים, החמציצים, שלישיית גשר הירקון ולהקות צבאיות עם אקורדיון מעיק והרמוניות מלטפות, בני הנוער חיפשו, ומצאו, גיטרות רותחות ותלתלים שופעים, שביטאו התרסה, שמחה ומיניות מפעפעת. השפה, אגב, הייתה אנגלית.

כל מי שמאמין שהתרבות, ובמיוחד המוזיקה, היא השתקפות של החיים הרחבים יותר, מראה למי שאנחנו, למה אנחנו חושבים וממה אנחנו פוחדים, ימצא שב-15 השנים האחרונות, מאז רצח רבין (או צמיחת תרבות ערוץ 2 ונסיקת גלגל"צ), כמות הדיסקים וההופעות באנגלית התגברה מאד. אפשר להעז ולומר שהמוזיקה המרתקת באמת כבר לא נעשית בעברית, שהייתה לשפת הלאומנות, החרדה והייאוש. באנגלית מותר לחלום, אפשר לעוף, השמיים פתוחים והאופק עודו בהיר.

בחרתי שלושה דיסקים שמשקפים את הצליל והחיפוש של אמנים ישראלים מנוסים, מוכשרים, בשנות ה-30 לחייהם. מה זה אומר עליהם? מה זה אומר עלינו? אתם מוזמנים להאזין ולמצוא את התשובות אצלכם. שם בפנים.

"אלקטרה"

רוקנרול טעון, קצבי ואגרסיבי

שבע שנים לפחות מאז החלה את הסיבוב בין מועדוני תל-אביב לאולמות בלונדון, שש שנים מאז מיני אלבום מוצלח שנגוז במהירות רבה מדי, ניצן חורש ואלקטרה מציגים בפני הקהל הרחב (והוא בהחלט יכול להיות רחב) את הרוקנרול הטעון, הקצבי, האגרסיבי, הכל-כך בריטי שלהם. בין הג'אם לקינקס, מבלר ועד המי, ולא נשכח את הקלאש וטי-רקס, פאנק ורגאיי, בריטפופ ופסיכדליה, סבנטיז ניגפים בפני הסיקסטיז, הנעורים נצבעים בעוצמות ההולמות אותם, הג'ינס, המבט המפתה, החיוך בזווית הפה, הייסורים, הייסורים, הייסורים, ב-12 קטעים קליטים ורועמים, מתגלגלים, דוהרים ואינם מרפים.

מחייבים להזיז רגליים, להניע גוף דק בטריקו מיוזע, לשעוט עם הטוסטוס במורד קינג ג'ורג' המעופש או על המדרכות של שכונת שפירא. לעשן, לזיין, לאהוב ולהתרסק, לעשות את כל מה שמותר ובעיקר אסור, לפני שהבורגנות תמצוץ את לשד עצמותיכם ותרוקן מכם את שארית חייכם.

המיומנות בנגינה, השלמות שבביצוע, ניכרים החל מהשנייה הראשונה. ברוך בן יצחק מרוקפור הידק את ההפקה המוזיקלית. חורש היה ונשאר אליל הבנות. ולפעמים כל מה שאתה זקוק לו הוא בס, תופים וגיטרה. למרות שהאקורדים מצומצמים, המלים נבלעות בתוך הרעש הגובר והמנגינות באות והולכות בלי שיותירו חותם ממשי, דיסק הבכורה השלם של אלקטרה הוא הנאה אחת גדולה ומערסלת, בימים אחרונים של קיץ, לפני שהסתיו יהפוך אותנו למלנכוליים מדי. טוב, בשביל זה יש את רונן כוכבי.

Electra, אנובה רקורדס

רונן כוכבי

שאריות של אהבה מנופצת

בדיוק כשמרסדס בנד הופכת ללהקה ארצית, אחרי סדרה סקסית בטלוויזיה, עוד דיסק, הופעות נוספות, לגיטימציה שהושגה בעבודה מתמשכת ולפני לך תדע מה עוד, עשר שנים מאז שהרעידו את קירות מועדון הבימה היינקן בתל-אביב והיו התקווה הפרטית שלי למשהו שלא קרה, גיטריסט העל רונן כוכבי, המלך הגולה, אוסף באנגלית, בשיער, בצדעיים, בעיניים, באצבעות, את השאריות מאהבה מנופצת ב-Brixton Bootleg, באלבום שחור-לבן, שיש בו גם קאנטרי, ובלוז, ופופ נגיש, וכנות, והתפכחות, ההנגאובר של המסיבה עם חבריו לרביעייה המשכרת בפתח העשור. כוכבי, שפרש ממרסדס בנד ב-2007, פושט את החולצה הפרחונית, משיל מעליו את מכנסי הצינור ומציג את עצמו כפי שהוא: בודד, מיוסר, עגמומי, עם לב מנופץ ובלי הרבה תקווה. במקרה הזה, אני לא בטוח שהאנגלית דווקא משרתת את כוכבי. המבטא שלו ישראלי מדי והדרך שבה הוא חותך את המלים זועקת לטקסטים בעברית. גם ההפקה המוזיקלית שגרתית ולא מטיחה בפנינו את העוצמות המתבקשות. אבל אי אפשר להישאר אדישים מול קולו החם, הרועד לפרקים, מול הנכונות להתערטל רגשית, ובעיקר באותם רגעים שבהם כוכבי מחליט לדפוק סולו, מתמכר למיתרים, עוצם עיניים ומוכיח כמה הוא גיטריסט גדול, מד ויק, בעל מעוף, מהטובים שהיו כאן.

חצוצרה מקסימה מסיימת את האלבום הנוגה והלא שלם הזה, כמו כדי לקבל את פניו של אורן ברזילי.

Ronen Kohavi - Brixton Bootleg, בלו סאן, התו השמיני

אורן ברזילי

פיסות חיים ספר, ספר ממש, בכריכה, עם דפים מצהיבים מראש, קרעי ציורים ורישומים עתיקים מעורבים בטקסטים באנגלית ובמחשבות בעברית, ובסופם, בכיס, בניילון, דיסק. כך מקבל אורן ברזילי את פנינו ומכניס אותנו לתוך עולמו הפרטי. ברזילי עושה זאת מדי פעם, בדירתו התל-אביבית, בהופעות אינטימיות בפני 20 איש לכל היותר. הנינוחות, כפי שהיא מתבטאת גם בשפת האלבום, בצורה, בכלים, היא גם תוצאתה המובהקת של המחלה (גיאן בארה) ששיתקה אותו מהצוואר ומטה לפני שנתיים בדיוק, עד שהתאושש ממנה בדרך מופלאה.

הרחק מהרוק השוקק של "מופע הארנבות של ד"ר קספר", ברזילי בנה עבורנו, ועבור עצמו, עולם של שירים קטנים, מגוונים, פיסות מידע מלודיות, המבטאים מחשבות ותחושות של אדם הכלוא בגופו, המייחל לצאת החוצה מעצמו, שעורך חשבון נפש ומשתחרר ויוצא ממנו אדם ברור יותר, חי יותר, מורכב באמת. דיסק מקסים, אין מה לומר. עם שלל אוצרות. תמיר מוסקט, המפיק, הדביק את כל חלקי הפאזל במיומנות מעוררת התפעלות, מבלי שנחוש בעומס, וההגשה המעודנת, המחושבת, של ברזילי, יחד עם הגישה הקברטית, מזכירה לפרקים את העבודות של אסף אבידן.

מבט אירוני דק מלווה את כל היצירה היפהפייה הזו מלמעלה. מבט של אדם שחווה, שידע מה ממתין לו מהעבר השני של הפחד, שקיבל את עצמו מחדש. ועכשיו הוא מעניק לנו. את עצמו. תודה.

Oren Barzilay - Sorrow Demons Joy Blizzards. הפצה: היי פידליטי