זרזיר, עורב, שוטה

זה היה שבוע של זרזירים ושל עורבים. הם הלכו זה אצל זה בעונג בלתי מצוי. זה היה שבוע שבו נרשם שיא חדש במערכה הבין-לאומית לדה-לגיטימציה של מדינת הלאום. זה היה שבוע שבו עוויתות מכוערות של פתולוגיה אנטי-יהודית קיבלו אקצנט שוודי פתאומי; שבו התעוררו יהודי לוס אנג'לס לקרוא כתב הלשנה ירוד של פרופסור ישראלי; שבו מליצי יושר רשמיים של ישראל פלטו צרימות קולניות. עניינה של ישראל נמצא בנסיגה כללית, וזה מה שהיא מסוגלת להציע, אבוי.

עיתון הביבים של סטוקהולם, ה"אפטונבלאדט", החזיר אותנו אל הבארות המורעלות של ימי הביניים: הרבנים קשרו קשר עם הקלגסים כדי לסחור בכבדיהם של ילדים ערביים. השוואות עם תעמולה נאצית הן בדרך כלל מיותרות והיסטריות. אבל יוליוס שטרייכר עצמו היה טופח על שכמם של עורכי הצהובון השוודי.

אביגדור ליברמן, שרלטן מוסמך, היכה בשוודים במלוא האפקטיביות של לשונו. ממשלת שוודיה מסרבת לגנות את האפטונבלאדט? אה, בוודאי, אנחנו מכירים את פרצופה, היא כבר סירבה להתערב פעם אחת; אתם יודעים מתי - כאשר יהודים נשרפו באושוויץ.

אכן, זרזיר ועורב. איך באמת שוודיה, על חמשת מיליוני תושביה, עמדה מנגד כאשר גרמניה הנאצית כבשה את אירופה? מדוע לא שלחה מיד את צבאה אל ברלין, ולא שחררה את גטו ורשה? כמובן, אין זה עניינו של שר החוץ הישראלי שהנייטרליות השוודית אפשרה את הצלתם של 8,000 יהודי דנמרק מן הגסטאפו. ואין זה עניינו שהנייטרליות השוודית הצילה את חייהם של שבעים אלף יהודים בבודפשט.

"ישראלי מגיע למסקנה"

זרזיר ועורב נמצאו גם בלוס אנג'לס. מאמרו של פרופ' נווה גורדון (מדע המדינה, בן-גוריון) היה לא מעניין, לא מעמיק, מעוט השראה. לרוע המזל, לא היה אפשר להגיב עליו במשיכת כתפיים. הוא התפרסם בראש העמוד המול-אדיטוריאלי החשוב של "לוס אנג'לס טיימס", העיתון הרביעי בגודלו בארצות הברית. הוא לבש ממדים של פמפלט מהפכני. הוא העניק לעורכי ה"טיימס" - בעלי רקורד מתארך של איבה למדינת הלאום הישראלית - את ההזדמנות לכתוב בכותרת "החרימו את ישראל. ישראלי מגיע למסקנה שזו הדרך היחידה לסיים מדינת אפרטהייד". מדינת אפרטהייד מסיימים רק באופן אחד: על-ידי פירוקה. למדינת אפרטהייד אין מעניקים הנחות. חוקתה צריכה להיקרע לגזרים, מוסדותיה צריכים לעבור מן העולם, סמליה צריכים להימחק.

מאמרו של פרופ' גורדון הועתק מיד באתר הרשת האנטי-ציוני של ה"גארדיאן" הבריטי, והובא בתרגום לטורקית בעיתון האיסלאמיסטי החשוב "זאמאן", אנטי-ישראלי לתיאבון. אני, אגב, נתקלתי בו בבית קפה בקטמנדו, נפאל. תיירת גרמנייה (אם אינני טועה) מצאה אותו בעיתון מקומי בלשון האנגלית, וקראה קטעים בקול רם באוזני שכנתה. עיטר את המאמר דגל ישראלי מחוק.

"...אבל היום, כאשר אני מתבונן בשני בניי משחקים בחצר, אני משוכנע שזו הדרך היחידה להציל את ישראל מעצמה", מהגג גורדון במאמרו. אני מודה שאני נתקף פריחה כאשר ישראלים מגייסים את ילדיהם לצורך שיווק מאמריהם בעיתוני אמריקה. זאב חפץ הביא את ילדיו ב-2006 (ב"ניו יורק טיימס"), כדי להצדיק את מלחמת ישראל בחיזבאללה. יוסי קליין-הלוי קרא לבנו (ב"וושינגטון פוסט") כדי להצדיק את מלחמת עזה האחרונה. עכשיו גם ילדי גורדון נכנסו לתמונה, והעניקו לגיטימיות לקריאת אבא לפרק את ארצם.

ליידות אבנים אבסטרקטיות

אבא רוצה שזרים יצילו אותו מידי עמו, מפני ש"מחנה השלום הישראלי הידלדל במידה כזאת שכמעט חדל להתקיים". לשון אחר, אבא הוא איש עצל, האוהב ליידות אבנים אבסטרקטיות ממגדלי שן. הוא חי במדינת אפרטהייד, מקבל ממנה את שכרו, יושב על קתדרה שהיא מממנת - אבל הוא מבקש מזרים שיואילו לחתות את הגחלים בשבילו. הוא אינו יורד אל הרחוב כדי לארגן, הוא בוודאי אינו עולה אל ההרים כדי להילחם. זה מה שעשו הרבה אויבי אפרטהייד לבנים בדרום אפריקה.

דיוקן חוסר האומץ של פרופ' גורדון מצדיק קיתונות של סרקזם. הפמפלט בלוס אנג'לס מבטיח לו מעמד של גיבור תרבות בתנועה הרב-יבשתית לפירוק ישראל. אני מזכיר לו שאנדריי סחרוב ולך ואלנסה סירבו לנסוע לחו"ל כדי לקבל פרסי נובל לשלום. נאמן לשיטתו הוא צריך להישאר בבאר שבע, ולדחות את הצ'קים ואת בתי המלון ואת מחלקות העסקים. אבל זה עניין של מה בכך.

לא מה בכך הוא עצם האנלוגיה עם האפרטהייד. היא נודפת ניחוחות של תעמולה ושל חוסר יושר אינטלקטואלי. הוא הרי יודע שחמישית מבעלי זכות הבחירה בישראל הם לא-יהודים. הוא יודע שנציגיהם יושבים בכנסת ומשמיעים קריאות המרדה. הוא יודע שמשטר האפרטהייד ביטל אפילו את הייצוג הסמלי העקיף של הלא-לבנים בפרלמנט בקייפטאון. מדוע, אפוא, "אפרטהייד"? לא מספיק "כיבוש"?

העורב במשוואה היה הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס, יעקב דיין. הוא כתב אל נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, להזהיר אותה שיהודי העיר יחדלו לתרום לאוניברסיטה. הוא שכח שהוא מייצג את ישראל בלוס אנג'לס, לא את לוס אנג'לס בישראל. הוא גם שכח שהוא פקיד במשרד החוץ, והשיא עצות לנשיאה איך להגביר את הציוניות בקמפוס שלה ("מרכז ללימודים ציוניים", הציע הקונסול, והבטיח בזה את עתידו הפוליטי).

אולי יתברר שהוא היה אחרון הצדיקים

אשר לפרופ' גורדון, הוא רואה את עצמו אל נכון כדיסידנט תרבותי. עוד מעט תיפתח הצגת משנה בנווה המדבר שלו: איך האספסוף ושליחיו מתנכלים לפרופסור ולילדיו, מה הם רוצים מילדיו. הוא יפתח כל הרצאה בסיפור על איומי הטלפון ועל ההחרמות ועל הגידופים. לבי-לבי לו.

פרופ' גורדון הוא בוודאי דיסידנט. הוא גם ראוי לאפיון "שוטה שימושי" (שאני מתרגם מאנגלית). מתחילה להתארך הרשימה של אויבים מושבעים, המגייסים את הרטוריקה הבינונית-מאוד שלו למלחמה נגד קיום ישראל. האם פרופ' גורדון הוא בוגד? לא לי להגיד. אולי הדורות הבאים יעמידו במקום שבו העמידו את ירמיהו הנביא, או להבדיל את יוסף בן-מתתיהו. אולי יתברר שהוא היה אחרון הצדיקים, או לפחות אחרון הריאליסטים.

אולי. אבל בינתיים פרופ' גורדון העמיד את עצמו חד משמעית לצד אויבי קיומה של מדינת הלאום. מוטב שיהיה לו האומץ לא להתלונן יותר מדי. האיש, הקורא לעולם להחרים את ארצו שעל מנת לפרק אותה, הוא יעד לגיטימי לחלוטין לסנקציות מוסריות. תלמידיו אינם צריכים להחרים את שיעוריו, הם יכולים דווקא לשבת בכיתה, ולהפנות לו את הגב. קול קורא במדבר, פנו דרך.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com