שובם של הוינוגרדים

את כישלון הפעולה הצבאית בהשתלטות על המשט לעזה שלשום חייבים לחקור. על כך, מתברר, הולך ונרקם קונסנזוס הן פנימי בישראל, הן בקרב מדינות העולם. השאלה היא מה יהיה אופי החקירה, ומה יהיה תחום הביקורת. במילים אחרות, המאבק כעת נסוב על הגוף שיוסמך לחקור, ועל השאלה מה בדיוק הוא יחקור. מדובר במאבק בעל אופי מדיני ופוליטי משמעותי, שכן התוצאות המשפטיות של חקירה שכזאת, עשויות להיות שונות בתכלית בכל אחת מן האופציות העומדות על הפרק.

חקירה בינלאומית או ישראלית?

תחילה יש לקבוע האם החקירה תהיה בינלאומית, או ישראלית פנימית. מבחינת ישראל, ההעדפה ברורה וחד משמעית: מאז ומתמיד התנגדה ישראל למתן סמכויות חקירה לגוף חיצוני, שיהיה מוסמך לחקור את ישראל בלא שלמדינה תהיה שליטה על הרכב הגוף החוקר, סמכויות החקירה שלו והמידה שבה יוכל להסיק מסקנות ולהטיל סנקציות על בסיס הממצאים. חקירה בינלאומית עשויה להיות מוטלת על טריבונל מעין-שיפוטי קיים, או, כפי שהציעה הבוקר הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, באמצעות ועדת חקירה אד-הוק דוגמת גולדסטון. כל האופציות הללו הן גרועות ביותר מבחינת ישראל. נזקי דו"ח גולדסטון והכישלון הישראלי במתן הנמקה משכנעת מדוע בדיקתו היתה רצופת כשלים, עדיין צרובים היטב בתודעה.

למרבה המזל, לישראל יש אפשרויות נוספות לקיים חקירה, שעשויות בנסיבות המתאימות לייתר חקירה בינלאומית. לא מדובר כמובן על תחקיר מבצעי צבאי לבירור איכות תפקודם של הלוחמים בשטח; תחקור כזה נמצא כבר בעיצומו, אך אין בו כדי לספק את הדרישה הבינלאומית לקיים חקירה ממצה, אובייקטיבית ובלתי תלויה. לא רק עצם העובדה שצה"ל חוקר במקרה כזה את עצמו, תורמת למסקנה זו; גם תכליתו של התחקיר והתמקדותו בפן המבצעי בלבד של האירוע, גורמת לו להיות לא רלוונטי לשאלת חקירת האירוע כולו, מכל זוויותיו.

דרושה אפוא חקירה במבט רחב יותר, שתבדוק לעומק את מכלול ההיבטים של הפרשה - הצבאי, המדיני, המודיעיני, הדיפלומטי, הן מבחינת המשפט הישראלי הפנימי, הן מבחינת המשפט הבינלאומי. יש בישראל גוף המותאם בדיוק למשימה מסוג זה. הוא קרוי ועדת חקירה ממלכתית. אלא שהחוק הישראלי מעניק גם אופציות אחרות, שהממשלה רשאית לכאורה לבחור בהן. למשל, ועדת בדיקה ממשלתית, ואפילו ועדת בירור פנימית.

כיצד לבחור אם כן? במשך עשרות שנים התקבעה תפישה שלפיה אירועים בעלי אופי מכונן, בעלי משמעויות אסטרטגיות, ייחקרו על ידי ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזו, קובע החוק, מוקמת על ידי הממשלה, ואולם חבריה נקבעים על ידי נשיא בית המשפט העליון, כדי להבטיח את אי תלותם. לוועדה כזו יש גם סמכויות הקבועות בחוק להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות אופרטיביות כלפי נחקרים, לאחר שהוזהרו וקיבלו אפשרות להגן על עצמם בפני הוועדה.

ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית?

אלא שבשנים האחרונות התערערה התפישה המקובלת, והחל תהליך משולב של גימוד מעמדן של ועדות החקירה הממלכתיות מצד אחד, והאדרתן של ועדות בדיקה ממשלתיות מצד שני. בעוד שכמה וכמה ועדות חקירה ממלכתיות הוקמו כמעט כלאחר יד - לבדיקת מצב משק המים, לבדיקת הטיפול בניצולי השואה; בחרה הממשלה הקודמת, דווקא בהקמת ועדת בדיקה ממשלתית לחקירת אירועי מלחמת לבנון השנייה.

ועדת בדיקה ממשלתית היא מעין יצור כלאיים, הפועלת לא מתוקף חוק ועדות חקירה אלא בהתאם לסעיף מסוים בחוק הממשלה. חבריה מתמנים בידי הממשלה עצמה - עניין המקשה מעט על האפשרות לטעון שמדובר בבדיקה עצמאית ובלתי תלויה, במקרה שגם הדרג המדיני עצמו אמור להיחקר. לוועדה גם אין סמכות טבועה להסיק מסקנות, אלא אם הוסמכה במיוחד על ידי הממשלה לפעול בהתאם לסעיפים הרלוונטיים בחוק ועדות חקירה.

עד היום הוקמו בישראל שתי ועדות בדיקה ממשלתיות בלבד. האחת, בראשות השופט בדימוס ורדי זיילר, בדקה את כישלון החקירה המשטרתית בפרשת האחים פריניאן; והאחרת, בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד, מונתה לחקור את מלחמת לבנון השנייה. ההחלטה על הקמתה גררה עתירות לבג"ץ, שדרשו לבטל את החלטת הממשלה ולהורות לה להקים ועדת חקירה ממלכתית. העתירות נדחו בהחלטה שיפוטית דרמטית, ברוב של ארבעה שופטים נגד שלושה.

באותו פסק דין כתב השופט אליעזר ריבלין: "הבחירה למנות או שלא למנות ועדת חקירה ממלכתית מצויה בלב סמכותה של הרשות המבצעת". במילים אחרות - הממשלה היא המוסמכת לבחור את מהותו של הגוף החוקר, ובית המשפט יתערב בהחלטה כזו במקרים נדירים ביותר. זה נכון, אבל לא פוטר את הממשלה מבחירה באפשרות המתאימה. במקרה הנוכחי, לאור הדרישה הבינלאומית לחקירה עצמאית ואפקטיבית, והאיום בהקמת טריבונל חוקר בינלאומי, בחירה בוועדת חקירה ממלכתית תהיה לא רק הבחירה הנכונה והמתאימה ביותר, אלא גם הבחירה החכמה.