היועץ נגד חופש העיתונות

כה אמר היועץ המשפטי לממשלה החדש, יהודה וינשטיין, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, בשבוע שעבר: "פרסום תמליל עדותו של נחקר אינו עולה בקנה אחד עם זכותו של כל אדם לכבוד האדם. מנוי וגמור עמי להלחם בתופעה הזו. אעשה זאת באמצעות חידוד הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, וכבר התחילה במשרדנו עבודת מטה בנושא. לא אהסס לעשות זאת גם באמצעות יוזמת שינוי חקיקה במקרים המתאימים. בכוונתי לקדם תיקון חקיקה שיאסור על פרסום חומרי חקירה גולמיים כמו תמלילי חקירה וכיוצא באלה, וזאת עד להצגתם במשפט או עד לאישור בית המשפט, לפי המוקדם. זהו הדין הקיים היום ביחס לתיעוד קולי או חזותי של חקירה, ואין סיבה שדינו של תמליל כתוב יהיה שונה בעניין זה".

במעמד הראשון שבו פרש היועץ החדש את תוכניותיו המקצועיות האופרטיביות, הוא מצא לנכון לפרט את יוזמתו לחקיקה שתאסור על כלי תקשורת לפרסם תמלילים מחקירות משטרה, טרם העידו אותם עדים בבית המשפט. הצעת החוק שיוזם וינשטיין, על אף מחיאות הכפיים הרמות שלה זכתה מצד עורכי הדין, היא הצעה מסוכנת, בלתי ישימה, לא ראויה וגלומה בה סכנה של ממש לחופש העיתונות וליכולתה לספק תמונת מציאות אמינה לציבור.

הצעת החוק הזו ממוקמת גיאגרפית במסגרת המאבק שעליו הכריז וינשטיין בתופעת ההדלפות. זה איננו מאבק חדש: גם קודמו בתפקיד, מני מזוז, פעל לצמצום ההדלפות במהלך חקירות מתנהלות. לא זה המקום להרחיב בנוגע לכלל ההיבטים של תופעת ההדלפות. ואולם גם מזוז וגם וינשטיין מסכימים כי פעמים רבות, אף שנראה שחומרי חקירה הודלפו מכיוון המשטרה או הפרקליטות, לא כך הדבר. די לבחון את רצף פרסומי התמלילים מהחקירות בפרשות השונות שבהן נחשד ראש הממשלה אהוד אולמרט, כדי להבין כי ברוב המקרים, התמלילים מצאו דרכם לעיתונות לאחר שהעתקים מהם הועברו גם לידי סנגוריו, אם לצורך הכנה לשימוע, אם לצורך הכנה לעדות המוקדמת של מוריס טלנסקי.

צינור החמצן של תקשורת חופשית

ובכל זאת, הרושם המצטבר בציבור בעקבות פרשות קצב ואולמרט מבוסס בעיקר על זעקתם של הסנגורים הבכירים בדבר הדלפות בלתי פוסקות ממערכת אכיפת החוק, ודרישה לחקור ולמצוא את האשמים. לא שאין הדלפות, אבל מספרן קטן בהרבה מכפי שמשתמע מהזעקות, שלא חסרה בהן מידה כלשהי של צביעות. הציבור גם איננו ער, ועורכי הדין הפרטיים תורמים לטשטוש הקווים, בין הודעות רשמיות של המשטרה והפרקליטות במהלך חקירות מתנהלות, לבין הדלפות בלתי מורשות. עד היום נתפשת הודעת משרד המשפטים, על החלטתו של מזוז להעמיד לדין את קצב בעבירות אונס, עוד לפני השימוע, כהדלפה. אין לזה שחר.

המאבק בהדלפות הוא אכן מאבק חשוב. ואולם צריך לזכור כי קיומן של הדלפות באופן כללי, לאו דווקא בהקשר של חקירות מתנהלות, אינן רק אינטרס פרטי של עיתונאים או של כלי תקשורת. זהו צינור החמצן של תקשורת חופשית. אלמלא הדלפות לא היתה נחשפת פרשת ווטרגייט, גם לא פרשת בר און-חברון, ולא היה יכול להתקיים שיח ציבורי מתוקן בשלל נושאים פוליטיים, מדיניים, ביטחוניים, משפטיים וחברתיים. את המאבק בהדלפות צריך איפוא לשים בפרופורציות.

עוד צריך לזכור כי כשעיתונאי מקבל הדלפה ממקור חסוי, העיתונאי לא פעל באופן לא תקין; להיפך - הוא מילא את שליחותו העיתונאית, הוא זכאי לצל"ש. לכל היותר, המדליף הוא זה שעבר עבירה. עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ אף הועמדה לדין פלילי בעקבות ההדלפה בפרשת סיריל קרן, בעבירת "גילוי בהפרת חובה". הצעתו של וינשטיין, לאסור על העיתונאי לפרסם מידע מודלף שהגיע אליו, מטילה את האיסור הפלילי על הגורם הלא נכון. עיתונאים עוד עלולים למצוא עצמם מואשמים בפלילים רק בשל העובדה שהצטיינו בעבודתם, קיבלו מידע מודלף, ראשוני ובלעדי, ופירסמו אותו. נשמע כמו איסורים המוטלים על התקשורת במדינות טוטליטריות.

הצעתו של וינשטיין איננה ישימה, ולא רק מאחר שהיא מציעה להרחיב את איסורי הפרסום הסטטוטריים בעידן של מידע חופשי. כאן מדובר במידע, שאמור כבר להימצא מחוץ למעגל המצומצם של חוקרים ופרקליטים. האם היועץ מצפה ברצינות שבמצב כזה, אף אם אסור לפרסם באופן רשמי, המידע לא ימצא את דרכו החוצה באתרים פרטיים באינטרנט, בפורומים, בצ'אטים, בטוקבקים ובאלף ואחת דרכים שלא ניתן לנטר?

מלבד זאת, לא ניתן למתוח קו מדויק ולהגדיר מהם "חומרי חקירה גולמיים" ומהו מידע עיתונאי מעובד. ברור שפרסום צילום של פרוטוקול מחקירה משטרתית הוא חומר גולמי. אבל מה בדבר טקסט עיתונאי המצטט ציטוט ישיר את שאלות החוקרים ותשובות הנחקר? ומה בדבר דיווח בלשון עקיפה? ומה בדבר פרסום פרט אינפורמציה בודד מתוך דבריו של הנחקר? האם גם על אלה יחול האיסור לפרסם? ומה אם הנחקר הוא איש ציבור, החוזר בחדר החקירות על אינפורמציה שאותה השמיע גם בפומבי, או שאמר אותה לאדם שלישי מחוץ לחדר החקירות, ואותו אדם העביר את המידע לפרסום? האם המידע הפך לאסור למאכל אדם רק מעצם העובדה שהושמע גם בתוך חדר חקירות?

היועץ המשפטי טוען שהצעתו באה ליצור הקבלה בין מסמכים כתובים מתוך החקירה, לבין קלטות וידיאו ואודיו, שהחוק אוסר כיום לפרסם בלא היתר מבית משפט. דבריו של וינשטיין הם זריית חול בעיניים. בעוד שתכלית החקיקה שאסרה שידור קלטות, נוגעת לאימפקט הדרמטי שעשוי להיות לתיעוד מצולם של נחקר - מראהו של עופר נמרודי לועס פיסת נייר עדיין צרוב בזיכרון - הרי שאיסור על פרסום מסמכים נוגס ביכולתה של התקשורת לתווך מידע. להעביר לקוראים, לגולשים ולצופים תמונת מציאות. לספר להם, בפשטות, מה באמת קורה. איסור שכזה הוא סכנה לחופש העיתונות, סכנה לשיח החופשי, ובסופו של דבר גם ליסוד מיסודות הדמוקרטיה.

לשפוך את התינוק עם המים

מפתיע ומצער לגלות שהיועץ המשפטי החדש שואב את ההצדקות למלחמת החורמה שהכריז על תופעת ההדלפות, דווקא מעולם ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינם של אנשי ציבור. שהרי, התופעה הקרויה הדלפות מחקירות, באה לידי ביטוי בעיקר כשמדובר בעניינם של פוליטיקאים רמי דרג, המסתבכים בפלילים. כל הצעת חוק שמטרתה להיאבק בהדלפות - ואגב כך לשפוך את התינוק עם המים, ולפגוע באינטרסים חברתיים חשובים - מטרתה איפוא להיטיב עם אותם חשודים נשואי פנים, ולצמצם את יכולתה של העיתונות לסקר את ההליכים בעניינם.

וינשטיין, כזכור, ייצג את ראש הממשלה לשעבר אולמרט בפרשת ראשונטורס, טרם מינויו לתפקיד היועץ המשפטי. עוד לפני שנבחר לתפקיד, נשמעו תהיות בדבר יכולתו של מי שבילה בתפקיד סנגור פרטי במשך עשרות שנים, להחליף דיסקט ולהתאים עצמו לסוג החשיבה הנדרש ממי שעומד בראש התביעה הכללית, ראש וראשון לתובעים בשורות המדינה. קטגור, ולא סנגור. העדפה בוטה של האינטרסים הצרים של החשודים על פני אלה של חופש העיתונות (ולא "הפקרות עיתונאית" כפי שטרח וציין באילת), ועל אחת כמה וכמה כשהחשודים הללו הם פוליטיקאים רמי מעלה, מחדדת מחדש את השאלה סביב וינשטיין, וסדר העדיפויות שהביא עמו לתפקיד.