הרגעים של החיים שהולכים לאיבוד

הראשונה, שהתפרסמה באתר Gakwer, הייתה שגוגל שוכרת לעובדיה משרתים שיעשו עבורם את המטלות הקטנות של החיים: מלקפל כביסה ולשלם חשבונות, דרך להוציא את הכלב, לבשל ארוחה רומנטית ועד להרכיב רהיטים של איקאה (את זה אפילו הגאונים של גוגל לא יכולים לעשות). כל זה, על-מנת שהעובדים יוכלו לתת את כל כולם לחברה.

משרתים זו מילה לא יפה. מדובר בחברה שנקראת TaskRabbit - חפשו אותה בגוגל - שתעשה בדיוק את כל הדברים המעיקים האלה. האמת, סבבה. גם אני לא הייתי מתנגד שמישהו יוריד ממני את הניג'וסים הקטנים בחיים.

אז למה זה העציב אותי? בדיוק בגלל זה. כי הניג'וסים הקטנים והמעיקים האלה הם החיים, לעזאזל. אף אחד לא אוהב לנקות את הבית, וזה ממש בסדר לשלם למישהו שיעשה את זה בשבילך, ככה העולם עובד. גם אין רע כשלעצמו בלהעסיק עוזר אישי, אבל כשחברה מנטרלת עבור עובדיה את אילוצי העולם שבחוץ במטרה לכלוא אותם בכלוב הזהב שלה, כדי שיוכלו להמשיך ולשרת את מנהליה ובעלי המניות שלה 20 שעות ביממה, תוך כדי שהיא שותלת בהם את התודעה הכוזבת שהם למעשה אדונים ולא משרתים כמו שהם באמת - זה קצת מעצבן אותי. זו אינה צרות עין. זו התקוממות נגד תפיסת העולם של גוגל, וחברות הדומות לה, שלוקחת מעובדיה את החיים הקטנים שלהם.

אני חושב שהתפיסה הזו היא בדיוק מה שיהרוס את גוגל. לא יודע מה אתכם, אבל הרעיונות הכי טובים שהיו לי בחיים באו לי כשטיילתי עם הכלבה או כשעמדתי בתור בבנק הדואר, או במילים אחרות: כשחייתי את החיים. כי בלי חיים, אין יצירה. כך גוועות אימפריות, כשהן מאבדות את הקשר עם המציאות ונסמכות יותר ויותר על שכירי חרב בפרוטה, כשהן חושבות שהשמש זורחת להם אתם-יודעים-מאיפה.

עוד חלום נגוז

הדבר השני שהעציב אותי הרבה יותר, הייתה הידיעה על חברת תקשורת נפאלית ששמה אנטנות סלולריות על פסגת הר האוורסט. מעכשיו, כשתגיעו לפסגת העולם, 8,848 מטרים מעל פני הים, תוכלו לגלוש באינטרנט, לעדכן את הפייסבוק, לקרוא אימיילים ואפילו לנהל שיחות וידיאו.

לכאורה, הישג. להגיע הכי רחוק והכי גבוה. אבל איזה מין הישג מחורבן הוא זה, תגידו לי? למה, לעזאזל, צריך הבנאדם לפטפט בטלפון על פסגת ההר הגבוה בעולם? למה אי אפשר ליהנות, ולו לכמה רגעים, מיופיו ויפעתו של העולם, מההוד וההדר של פסגת ההר הגדול? למה גם אז צריך לעדכן את הטוויטר? למה צריך אינטרנט בכל מקום?

לכבוש את פסגת האוורסט תמיד היה אחד מהחלומות הגדולים שלי. להיות שם לבד, בשקט המוחלט, לפרוש ידיים ולצרוח בקול אל השמיים "אני על האוורסט!". אבל עכשיו, כשקיים סיכוי שכשאגיע לפסגה יהיו שם כל מיני אנשים שיצעקו לתוך הסלולרי: "איפה אתה? אני על האוורסט!" ויעלו תמונות לפייסבוק - לקחו לי עוד חלום. אני כבר מעדיף להישאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים.

המטלות הקטנות והפסגות הנישאות - מה עוד יילקח מאיתנו? ולשם מה?