004 עיתונאים מרגלים

ביום שבו דווח על מעצרו של ג'וליאן אסאנג', מייסד האתר השערורייתי ויקיליקס, בחשד לעבירות מין, ירדה אבן ענקית מעל לבי המפרפר. אבקש להדגיש: האבן ירדה לא בשל מעצרו של אסאנג'. לו היה זה מעצר בשל עבירות ריגול בעקבות פרסומי ויקיליקס לא היה בכך דבר. הבשורה הגדולה היא שהמעצר היה בשל עבירות מין.

לי אישית טוב עם זה שבחור כמו אסאנג' מתחבר תדמיתית לעולם התוכן של עבירות מין. טוב לי שהוא נתפס בעולם כולו, גם אם מדובר רק בעבירות לכאורה, כמשהו מוזר, עברייני ומפחיד. למען ידעו הכל וייראו כי "עיתונות" שחוצה קווים, שחורגת ממסגרותיה המקובלות והידועות, שמנסה לעשות שימוש מופרז וחורג בכוחה או ביכולותיה, שמנצלת במוגזם את יכולות הרשת - היא עניין ששייך למחוזות ה"ווירדו", הביזאר והסליז.

בעיניי, אדם כמו אסאנג', שזכה ללא מעט שבחים על מלחמתו למען "חופש הביטוי", מסכן אותנו כאזרחי העולם החופשי, יותר משתורם.

אנחנו עצמנו, כאן במדינה הקטנטונת, זכינו בשנה האחרונה למנה נאה מן החומר הזה של תקשורת שוליים שמתחרפנת לה פתאום, ואך בנס לא מסכנת את חיינו. פרשת בלאו-קם, פלשה לה מהשוליים אל מרכז העניין הציבורי ושינתה באחת את כל תפיסותינו באשר לעיתונות, לתקשורת ואפילו לנאמנותנו למדינה. מעל לכל זה היא שינתה את האופן שבו אנחנו צורכים מידע ואת הגבולות, שחשבנו כי הם ברורים, באשר לאופן שבו אנחנו יכולים להשיג אותו. גם אצלנו נעשתה גניבה של מסמכים סודיים שעלולים לסכן את ביטחון כולנו, והם הופצו לכל עבר בשם חופש הביטוי. לא יודע מה איתכם - אבל כשזה מגיע לבחירה בין לנשום לבין להתבטא - אני מעדיף קודם להיות מסוגל לנשום. כנראה שסדרי העדיפויות הללו אינם ברורים לכל העיתונאים.

ג'וליאן אסאנג' הוא סוטה (לכאורה), ובעיניי, העיתונאי אורי בלאו הוא סתם לא חכם (ועל ענת קם לא אכתוב מילה רעה אחרי העוול הנורא שכבר נעשה לה, למרות שמגיע לה). שניהם, למרות השוני הגדול ביניהם, סובלים לדעתי מאותה בעיה: הם באו למסיבה הזו שנקראת "מסיבת העיתונאים", בגרוב הלא נכון. אין להם פרופורציות, אין להם את המבנה הנפשי המתאים לעבודה עיתונאית, משהו שם לא מבושל עד הסוף. משהו שם לא מבין מהי אחריות.

מהמקום שממנו אני בא, מה שעומד ביסוד עבודתו של כל עיתונאי מדווח הוא עניין אחד: שיש מעליו עורך. העורך, יש לציין, הוא לא תמיד מורה הדור וגאון עולם, אבל הוא עין נוספת. משם, למעשה, נגזר עיקר כוחו ומעמדו. בנוסף, הוא גם חסר את התלהבות הנעורים הטבעית שמתלווה לעבודתו של הסקופר, העיתונאי צמא הסיפור שלעתים הצמא מעביר אותו על דעתו. מעמד זה מבטיח שגם אם מדובר בבלאו או באסאנג', עדיין יהיה בסביבה עוד איש מקצוע אחד שיקבל החלטה אם לפרסם או לא. עם הזמן, מבין הסקופר כי הוא אינו בעל הבית, ודאי שלא היחידי. הוא - תפקידו להביא חומר, והעורך יחליט אם לפרסם או לא. כך, לאט ובטוח, הוא נכנס לתוך מסגרת שמלמדת אותו מה אסור ומה מותר, והעסק יכול לעבוד. וכשאני אומר "לעבוד", אני מתכוון לא רק לשביעות רצונו של הסקופר, אלא גם לשביעות רצון הציבור.

הבעיה מתחילה בשני מקרים: במקרה שהסקופר עצמו הוא העורך, ובמקרה שמדובר במישהו שהוא קצת, לא נעים לומר, דפוק בראש (בדרך כלל זה בא ביחד). הדוגמאות הבלתי מסוכנות של התופעה הזאת הם כל אתרי האינטרנט חסרי חוש המידה והאחריות שמפרסמים כל מה שזז, דוגמת מחלקה ראשונה, רוטר ואחרים. והדוגמאות המסוכנות? בעיניי הן אסאנג' ובלאו. איזה נס שבסופו של דבר יש לנו כה מעט מהחומר המסוכן הזה. לפחות בינתיים.