עיתון של היום

"על הבוקר, להיות בעניינים / חדשות טרי מופיע ונמכר בדוכנים / תן לי, תן לי, תן לי חדשות / זה שאוהבים לכתוב בו / וזה שאוהבים לראות / תן לי תן לי חדשות..."

(מהזיכרון, קמפיין רדיו, 1986)

המסיבה

כמו רוב הפרויקטים ב"חדשות", גם הקמפיין שכותרתו "חדשות - עיתון של היום", היה מתוצרת בית. קמפיין קראנצ'י שאפשר להלביש על כל חטיף. קחו ודפדפו ויהיה לכם כיף כמו שהיה לנו הלילה, כשעשינו אותו. כמי ששימש פרויקטור לעת מצוא, הקמפיין הזה הוטל לפתחי. את הבריף שמעולם לא נכתב, אפשר לתמצת ב"שיהיה מדליק ושיעלה מה שפחות". כשהג'ינגל הוקלט, היה צפוף באולפן מרוב כישרונות, כאילו חבורת לול מוציאה אלבום חדש. כמעט הכל היה מתוצרת עצמית, חוץ מהלחן של אלון אולארצ'יק, מהקופי שאליו גויס יעקב רוטבליט ומהביצוע של מאיר בנאי.

ברור שגם הקמפיין הנחמד הזה לא הזיז לקוראים. עם זאת, הוא הרים תרומה לאלבום הזיכרונות של כל אחד מהמצטלמים, שתוך שבועות או שנים יארזו את כישרונם ואת הניסיון שצברו, ויהגרו לעיתונים אחרים.

פחות משנתיים חלפו מאז הושק גיליונו הראשון, במארס 1984, ועד שהתברר סופית כי "חדשות" היה אופטימי, ושמא נמהר, בניסיונו להקים ראש גשר בשוק הצפוף של "עיתוני הצהריים", כפי שנקראו אז "מעריב" ו"ידיעות". הפריצה של "חדשות" טלטלה אמנם את עולם התקשורת, אבל לא הצליחה לסחוף אחריה את קוראי העיתונים. מתחריו הגיבו לאיטם, אך התעשתו וסיגלו לעצמם בהדרגה את מיטב חידושיו, עד שאיבד כליל את ייחודו.

גם אם הצוות העיתונאי יצר עיתונות מלהיבה וחדשנית, בעיני הקורא נתפס הסגנון הפרוע כמאיים ומתריס. "חדשות" לא הצליח להיחשב לעיתון "רציני", אף כי בחלקים ממנו נכתבה קלאסיקה של ממש. דעת הקהל הגיבה כלפיו בחומרה וכעס כשלא פסח על אף אחת ממחלות הילדות. על שמיהר לרוץ לספר שהנרצחת נאנסה, על שנדחף בגסות אל לב זירת השתלות הכבד הראשונות, כשבוסס עד צוואר בפרשת הרוצחת הדורסת.

יותר משקהל הקוראים היה מעוניין במרחץ הפלילים הזה הוא ציפה מעיתון לשמש כמורה דרך סמכותי, מבקר קונסטרוקטיבי והעיקר - פטריוט. היו מהלומות שספג שלא בצדק. כאשר הפר את הוראת הצנזורה הצבאית בפרשת קו 300 בשם הזכות לדעת, נסגר לצהלת מתחריו וכדי להיפתח מחדש אולץ לקבל על עצמו את הסכם ועדת העורכים, שנגדו נאבק מיומו הראשון.

"חדשות" התקבע כעיתון של עצמו. יומון תל אביבי ברנז'אי לוהט. הציבור הרחב לא הבין אותו, חשד בו. הוא נתפס כלא אחראי, פורנוגרפי, קל משקל וקל דעת. הסיסמה שנבחרה לקמפיין, "חדשות - עיתון של היום" הייתה אותנטית, לפחות במובן של "מי יודע אם מחר יהיה עוד אחד".

היוזמה

אחרי שבזירה המקומית נחל עמוס שוקן שני הישגים מלהיבים, עם הקמת "כל העיר" בירושלים, בקיץ 1979, ושנה אחריו בהקמת "העיר" בתל אביב, נפתח התיאבון להתמודדות עם האתגר ששום יזם לא הצליח להרים ב-36 השנים שחלפו מאז שעזריאל קרליבך הקים את "מעריב". החלום המקומוני הנועז הפך לחזון נפוליאוני, הגורס כי אם כבר ניצחנו בריבולי ובאוסטרליץ, למה שלא ניקח את מוסקבה?

לכשייכתב הסיפור המלא של "חדשות", יצטרך מחברו לברר באיזה רגע הפכה הפנטזיה לתוכנית מעשית. האם דחף לכך יוסי קליין, עורך "כל העיר", מעצב גרפי עם נטייה לאיור קריקטורי, שצץ בירושלים אחרי שנים בניו-יורק שבהן בלע כרכים של "וילג' וו*ייס", או שהיה זה שוקן, שהבין עד כמה מאובן העיתון שהוא עומד לרשת מאביו.

כך או כך, החלום הפך אסטרטגיה, וזו קרמה גריד ופורמטים. פורום בראשותו של קליין השתקע בקיץ 1983 במלון שרתון והריץ "דאמי'ס" לעיתון המחתרת. עיתון ספונטני, אינטואיטיבי, היפוכם הגמור של מיזמי התקשורת בני זמננו, שקפץ לבריכה בלי לברר מה מצב המים. עיתון שביקש להגדיר עיתונות מחדש, לבוא מנמוך, לפגוע גבוה, וכל זה ללא מחקרי שוק וללא תפיסה ברורה מי יהיו קוראיו.

הצוות

הצוות שגויס להקמת העיתון החדש הועמד על שלוש רגליים. יוסי קליין ודני דור, סגנו מ"כל העיר", איש "העולם הזה" ו"מוניטין" רינו צרור, וא*לון שליו, סגן מפקד גלי צה"ל, היחיד בחבורת הפיקוד שניחן ביכולת מוכחת של ניהול ארגון יוצר. לצלע הרביעית, החשובה לא פחות, נבחר שמעון זנדהאוז (ג'וגול), מעצב גרפי כריזמטי, שהצטווה להקים יומון שכמותו לא נראה פה.

זו הייתה נבחרת כוכבים, שכדרכן של נבחרות לא פיתחה סינרגיה לאורך זמן. דור הקים את מערכת החדשות השאפתנית על בסיס ניסיונו כעורך חדשות מקומיות. צרור כונן את המגזין כסינתזה בין אדם ברוך לאורי אבנרי, וג'וגול יצר, על בסיס הטכנולוגיה החדשה שהפכה באותם ימים זמינה, טבלואיד בצבע מלא. ג'וגול הבין שקריאת עיתון היא חוויה ויזואלית ועשה הכל כדי להעצימה.

עוד לפני צאת הגיליון הראשון התגלעו חילוקי דעות בין שליו לקליין, ושוקן, שנדרש להכריע מי מהם יוביל את העיתון, בחר בקליין. עם לכתו של שליו, איבדה המערכת את מי שיכול היה לשמש כגורם המייצב וככוח המניע. ייתכן שאילו נשאר, היה מצליח למקצע את המערכת כפי שיעשה לימים בהקמת חברת החדשות של הערוץ השני. קליין וצרור, ונוס ומארס, יצאו לדרכם תוך דו קיום צונן, שדרש משכיני שלום בית כדי לתחזקו.

עניין אחד אכן התברר כהצלחה מסחררת. ממש כמו במקומונים, העיתון החדש היה אבן שואבת לכל עיתונאי שניצוץ בעיניו. חלק ויתרו על מבצרי הקביעות הנושנים, אחרים נהרו מן המקומונים ומגלי צה"ל, והיו כאלה שפשוט באו מהבית. כך התפתח, מבלי משים, ייעודו ההיסטורי של "חדשות". לשמש כור היתוך להכשרת עיתונא*י, עורכי ומעצבי הדורות הבאים. בכך גם נטמן הזרע לתרבות קריאה, שלטוב ולרע, מעצבת את חיינו גם היום.

המהפכה

מעצבי "חדשות" ניסו להמציא את הגלגל, כשלרשותם הועמדו בלעדית שני חידושים טכנולוגיים: סדר הצילום הדיגיטלי המתקדם - שמאפשר עימוד חלקי; ודפוס האופסט הרוטציוני - שמאפשר הדפסת צבע מלא. בזכות הפטור ממגבלת הגודל של אותיות העופרת (שהגדירה במשך דורות את חזותם ואופי תכניהם של עיתונים), יכול היה עורך למרוח כותרת על עמוד שלם בהגדלה אופטית פשוטה. באותה קלות אפשר היה למרוח צילום צבע על כפולת עמודים. בכך אכן נפתח עולם חדש, אם נזכור שעיתוני התקופה היו עדיין כבולים לדפוס המיושן ויותר מכך - לעובדיו הוותיקים, כך שיחלפו שנים עד שיצטיידו מחדש ויגיעו להסכמי הסבה ופרישה עם ועד עובדי הדפוס.

לאורן של מהפכות האינטרנט נוטים לשכוח עד כמה דרמטי היה השינוי שעברה העיתונות במהפכות הדפוס. הצילום העיתונאי האיכותי יצא מנישת מגזיני הכרומו ופרץ אל נייר העיתון היומי. צלם העיתונות חזר ממגזיני הבישול והאופנה אל לב העשייה. מעמ*ד הדפוס הוחלף במעצב גרפי.

"חדשות" הפך את הצילום לכלי ביטוי עיקרי והצטיין לא רק בזירות מדממות, אלא גם באופנה, בספורט ובמגזין. במשחק הזוגות החדש, כותב-צלם ועורך-מעצב (ומפיקה צמודה), אפשר היה להפוך עולמות. לייצר חוויה חזותית עזה, בין בטיפוגרפיה אקספרסיבית ובין בצילום מרטיט. ומי כ"חדשות", צאצא לתפיסה הגרפית של "העולם הזה", "מוניטין" ו"כל העיר", מתאים להשתלט על המוצר החדש. מה גם שבתי היוצר הללו, של המגזינים והמקומונים, סיפקו פורמטים שאפשר לקלוט בקלות ביומון החדש: כותרות יצירתיות, תקצירים ועזרי הגשה, שפה משוחררת, משועשעת, מזועזעת, תלוי במקרה.

הסגנון

היכולות החדשות יצרו את הסגנון. כותרת שהועצמה הכילה פחות מילים ולכן גם רודדה בהתאם. קל היה למרוח מילה כמו "זוועה" על כל עמוד השער ולהטביעה בנהרות של דם. הקולניות המועצמת השתלבה היטב בצורך ב"סיפור". את הפרשן האנליטי, כבד המשקל, החליף הבור החינני, שנכח בשטח והעביר טקסט מיידי, ניו ג'ורנליסטי, בסגנון אישי, חווייתי, מרפרף.

"היה ש*ם", קראו לזה ("תסביר לי בכמה מילים מה זה בדיוק קומוניזם, ביקשה ממני עמיתה שהתבקשה להעביר "היה שם" מוועידת רק"ח). ובמקביל לכך מדור ספורט תוקפני, הדוניזם רעבתני, ("יש ימים שאתה קם בבוקר, ויודע שרק מציצה תסדר לך את היום", כתב שאול אברון בטורו הנודע) ופרויקטים אינספור.

במיטב המורשת שהביאו עמם, "הסיפור" הפך עיקר. הכותרת העצימה אותו, העזרים הטיפוגרפיים (תמציות וציטוטים, פירוק לסיפורי משנה) הפכו אותו קל לעיכול. האיזון בין "חשוב" ל"מעניין" הוסט קיצונית לעבר המעניין - וכך גם האיזון בין האנליטי לחווייתי. אם אפשר לקרוא בבוקר מסוים ב"מעריב" חצי עמוד על זימבבווה, אין זה מתוך עניין מתמשך בארץ האומללה, אלא כסיפור אסון גנרי, חלול ונטול הקשר: בנו של ראש הממשלה מת ממחלה, כמה חודשים אחרי שהתאלמן במה שנחשד כרצח פוליטי. הנה מורשת "חדשות", בדיוק כפי שנוצרה לפני רבע מאה. ההבדל הוא, שקיבות הקוראים של היום הורגלו בינתיים לעכל אך ורק מזון כזה.

"חדשות" הקדים בכמעט עשור את חדשות הטלוויזיה המסחרית במתן מעמד לסיפור האנושי על פני העיסוק במבנים מורכבים. כשחדשות ערוץ 2 יגיחו לעולם ויצלמו מקרר ריק כדי להמחיש את מצב העוני, "חדשות" כבר ינוח על משכבו בשלום. ומוקיריו רק יתנחמו בכך שהקדים את זמנו גם בהתמודדות עם הטלוויזיה.

לנוכח ביצועיו הירודים התעשתו קברניטי "חדשות" להבין שהרחיקו לכת בהתמכרות לאמצעי ההעצמה, ואת מקומו של ג'וגול תפס ערן וולקובסקי, שותפו של קליין מימי בצלאל ו"כל העיר". וולקובסקי, אדם אנין ודעתן, עידן וגיהץ ככל יכולתו, ויצר דבר מוזר: טבלואיד אלגנטי. לימים הובא יואל אסתרון, הידוע כמחדש ומלטש, להחליף את קליין. זה היה מאוחר מדי לעיתון ולא טבעי לו עצמו. "ידיעות" ו"מעריב" שידעו היטב איך לדבר עם קוראיהם, החלו לאמץ בזהירות לא רק את חידושיו לתוכם, אלא גם לקלוט את המחדשים עצמם.

המפגש של הטבלואידיות החדשה עם האינתיפאדה והפיגועים, יצר דגם עיתון מזועזע ופטריוטי שקבר סופית את עיתונות הטקסט הוותיקה ובהזדמנות זו הפך את אב-הטיפוס, "חדשות" עצמו, למיותר. המהלך הנפוליאוני הצליח רק זמנית. "חדשות" הגיע עד שערי מוסקבה, אך הובס שם ללא קרב, ומוביליו, סופם שגלו לסנט הלנה.

המורשת

מכל העיתונות של אותה תקופה, "חדשות" היה המתאים ביותר לפעול מול הטלוויזיה המסחרית, אך לא זכה לכך. בשנים האחרונות התרוקן ממקימיו. אדם ברוך ודב יודקובסקי לקחו ב-1992 חבורה שלמה ל"מעריב", ורבים היגרו כבודדים. "חדשות" הצטמק וכשנסגר, בנובמבר 1993, קלט "הארץ" כרבע מעיתונאיו ועורכיו. עם כישרונם וניסיונם הרימו פליטי "חדשות" את "הארץ" הישן לרמה שתאפשר לו לשרוד את כל המהפכות שסביבו.

אני קורא את עיתוני הבוקר הזה ורואה בבירור את טביעות האצבע של ברוך, אבנרי, קליין, צרור, ג'וגול, קמפינסקי, וולקובסקי. הראשון הלך לעולמו, אך גם האחרים כבר מזמן לא במשחק, עד שספק אם ממשיכי דרכם יודעים מי הם. והרי סקירת כותרות "מעריב" של בוקר כתיבת הטקסט הזה: "הקרב על התקציב", "ג'יהאד במחברת", "סר אלכס", "וגר חזיר מול רבי". *

הילד של חדשות

אבא קורא המון עיתון

ערכת הטושים של "דוד ערן*, הצילונים האופנתיים, המערכת הפנאומטית ושיפוד פרגית ב*פונדק איילון*. דניאל מרמרי נזכר בימים שאבא היה מרכיב אותו על האופניים לראות עמודים

הפרויקט העיתונאי הראשון שלי היה ראיון. אבא היה לחם ואני - המראיין. "לחם, איך זה להיות לחם?", שאלתי. התשובה היתה גלויה וחושפנית: "לא משהו... חשבת כמה זה קשה שכל פעם מורידים ממך עוד פרוסה?".

עיתונות לא הייתה זרה לי. נולדתי יחד עם עיתון "העיר", שאותו ראיתי מהעגלה ואחר כך מהידיים של אבא. ל"חדשות" קודמנו כשהייתי בן חמש בערך. אבא היה מרכיב אותי על האופניים והיינו קופצים למערכת לראות עמודים. לא ידעתי מה בדיוק הוא עושה, הבנתי באופן עמום שהוא כתב משהו ובא לבדוק שהכול בסדר. אהבתי לבוא איתו ל"חדשות", במיוחד לקומה העליונה, לגרפיקה. הקומה שהייתה אפופה בניחוח דבק שעווה וריח דמוי בנזין, של הנוזל שמסיר אותו. שם עבדו האנשים שהדביקו את הצילומים והטקסטים ובנו מהם את העמודים.

בניין "חדשות" לא היה זוהר במיוחד, אבל לי הוא נראה ענקי. אולי זה האופן שבו צפה על נחל איילון, הרבה לפני שהאחרון הפך לאוטוסטראדה פקוקה. ואולי דווקא הכיעור העליז שלו הוא שנחרט בזיכרון. צבעיו, ירוק-אדום-לבן, היו זהים לצבעי תחנת הדלק שמעליה היה ממוקם. נגיעה עליזה הוסיפו תריסי הצלון בצבע אדום-אש, שאז נראו חדשניים ואופנתיים.

הייתי עולה לבקר את "דוד ערן". ערן וולקובסקי, העורך הגרפי, היה מתקן לי את העברית ומציע לי את ערכת הטושים המשודרגת לילדי העובדים, שכללה עמודי ברומייד, דבק שעווה, טוש שחור, לורד אדום וגיליונות לטרסט, אותיות להדבקה בגירוד שבהן השתמשו לכותרות.

הייתי יושב על הכיסאות השחורים המסתובבים, מקשקש ומצייר, מקלף אותיות ומדביק אותן, כשמסביבי כולם טרודים בסגירת עמודים והעברתם לשליחים שחיכו בעצבנות. בלטרסט, למעשה, למדתי לכתוב לראשונה. מנסה להפוך את המילים המודבקות לעמוד עיתון, ממש כמו זה שעשו הגדולים. גם את הכותרת "אתה יודע כמה זה כואב כשפורסים אותך", עשיתי מלטרסט.

אהבתי את האפלוליות של מעבדת הצילום, את המסכים הירקרקים של המסדרה, את עמדת המרכזנית. לפעמים נכנסתי לחדר של דודו גבע לראות איך הוא מצייר, ויצאתי ממנו עם כבשה או ברווז. האושר הכי גדול היה כשנתנו לי ללחוץ על כפתור שילוח הדואר במערכת הפנאומטית, אותה מערכת צינורות בלחץ אוויר, שעברו בקירות הבניין ובתוכם קפסולות עם ניירות מגולגלים. אני זוכר עד היום את ה"פלווומב" - צליל הוואקום שהשמיעה הקפסולה מיד אחרי השיגור.

בלילה, כשהעמודים אושרו, ירדנו אבא ואני ל"פונדק איילון", לבילוי המשותף: קולה ושיפוד פרגית בפיתה. למחרת, בדרך לבית הספר, כשבתיק הגב שלי ראיון חושפני עם לחם, הייתי עוצר בקיוסק ומשתאה מול הפלא - העיתון שעשינו אתמול מונח בערימה על הדוכן. גם היום, כעורך גרפי עם כמה שנים טובות של עשיית עיתונים, הפלא הזה מצליח לרגש אותי כל פעם מחדש.

דניאל מרמרי הוא העורך הגרפי של "גלובס"