ריבית, אינפלציה, ידה ידה ידה

לפני קצת יותר משנה, בעוד אמריקה אוספת את שברי המשבר הפיננסי הגדול ביותר מאז השפל הגדול, החל חשבון הנפש בשאלה בת שתי מילים: איפה טעינו? הראשון לפתוח את החשבון הזה היה דווקא אחד האנשים שכן הזהירו מפני האסון, חתן פרס נובל פול קרוגמן, שניצל את בימתו הקבועה ב"ניו יורק טיימס" כדי לחזור לשורש האסון הכלכלי שפקד את ארצות הברית. קרוגמן, ששאל שאלה כל-כך חדה וברורה, ענה בתשובה חדה ותמציתית לא פחות: הבעיה, אמר, היא שיותר מדי כלכלנים לא הביאו בחשבון את הגורם האנושי. הם התבלבלו, המשיך בטורו, "בין יופי, שהיה מחופש לנוסחאות מתמטיות, לבין האמת".

אלא שקרוגמן לא לבד. בשנתיים האחרונות החלו יותר ויותר מרצים לכלכלה ליישם את אותם לקחים, ובחרו "להחזיר" את לימודי הכלכלה לחיק מדעי החברה שמתוכם צמחו, כאשר הדגש הוא על אנשים ולא על מספרים. באוניברסיטת מזרח אילינוי נמצא פתרון יצירתי במיוחד: רביעיית סיינפלד.

"יש כיום חוסר הבנה נפוץ לגבי מהי כלכלה", מסבירה פרופ' לינדה גאנט, ראש הפקולטה לכלכלה באוניברסיטה. "רצינו להסביר לתלמידים שזה לא רק על בנקים, מטבעות, גרפים או על נוסחאות, אלא שזהו בראש ובראשונה מדע חברתי שמתמקד בהתנהגות של אנשים". לפני שנים מספר, מספרת גאנט, החלו היא ועמיתה אלן גרנט לחשוב על דרכים יצירתיות "להעניק לתלמידים משהו 'כיפי', שיאפשר להם להתנסות בכלכלה באופן חדש". החיפוש הזה הוביל אותם - כמו כלכלנים אמריקאים רבים בשנים האחרונות - אל התרבות הפופולרית. תחילה עשו שימוש בסיטואציות שמצאו בסדרות כמו "האנטומיה של גריי" ו"האוס". אבל ככל שחפרו לעומק בארכיונים הטלוויזיוניים, הם הגיעו למסקנה שדווקא הסדרה המפורסמת "על-אודות לא כלום" מכילה בתוכה את התשובות שחיפשו.

מאז שירדה לפני 12 שנים, "סיינפלד" הפכה לא רק לאהובת הקהל והמבקרים, אלא גם לצינור להעברת מסרים אינטלקטואליים. תחילה היה זה הפילוסוף וויליאם אירווין, שבספרו "סיינפלד ופילוסופיה: ספר על הכול ועל כלום" (1999) ביקש לחבר בין גדולי ההוגים לבין הרביעייה האפטית מניו יורק. כמה שנים לאחר מכן היה זה הסוציולוג טים דילייני שחיבר את "סיינולוגיה: הסוציוליוגיה של סיינפלד". כעת נדמה שגאנט וגרנט לוקחים את מדעי הסיינפלד לחזית חדשה כאשר הם מסתייעים במעלליהם של ג'רי, ג'ורג' (ג'ייסון אלכסנדר), קריימר (מייקל ריצ'רדס) ואיליין (ג'וליה לואי דרייפוס) כדי להעביר קורסים ביסודות הכלכלה.

"בסופו של דבר, התוכנית מתמקדת בחיי היומיום", מסבירה גאנט. "הדמויות מתמודדות עם החלטות מוזרות, שנועדו לקדם אינטרס אישי באמצעות בחירה רציונלית. במקום שאני אצטרך לתאר מושג כלכלי כלשהו, הסטודנטים יכולים פשוט לראות את ג'רי וחבריו".

אז במקום להרחיב בהסברים, הסכימה גאנט להעניק לנו קורס מזורז במבוא לכלכלה נוסח סיינפלד, כדי שנוכל להפיק את הלקחים בעצמנו.

תיאורמת קואז

האוטו המסריח של ג'רי

תיאורמת קואז היא אולי העיקרון הכלכלי הקשה ביותר להגדרה מבין העקרונות שמופיעים בסיינפלד. על רגל אחת, החוק המיקרו כלכלי המורכב הזה גורס כי בעסקה שבה אין עלויות תיווך, שני הצדדים יגיעו לחלוקה אידיאלית של רווחים - ללא כל קשר לזכויות הקניין של אחד מהם. נשמע מסובך? בצדק. אבל הנה ההסבר שמופיע בסיינפלד: בפרק "האוטו המסריח" (עונה רביעית) ג'רי מוסר את מכוניתו לחניה, אלא שהעובד שמחנה את האוטו סובל מריח גוף חזק מאוד ו"מדביק" את המכונית. לאחר שג'רי וחבריו מגלים שהריח בלתי נסבל, ג'רי "מוותר" על זכות הקניין על המכונית ומשאיר אותה ברחוב עם המפתחות בתקווה שמישהו יגנוב אותה, וכך יוכל לגבות את הפיצויים מחברת הביטוח. על-פי תיאורמת קואז, גם ג'רי וגם הגנב ירוויחו. מיותר לציין, כמו תמיד בסיינפלד, שמה שעובד בתיאוריה לא תמיד מתגשם היטב במציאות.

ערך שלילי

מי רוצה את הקצה של המאפין?

כמו ההיפוך בין טוב לרע, גם בכלכלה יש טובין (סחורה) ו"רעין" (כלומר סחורה בעלת ערך שלילי). בפרק "קצות המאפינס" (עונה שמינית), איליין והבוס שלה לשעבר מגיעים למסקנה שאפשר להפיק רווחים נאים ממכירת קצות המאפינס בלי המאפינס עצמם, מאחר שזה מספק מוצר ייחודי ומבוקש העונה על דרישת הצרכנים שמעוניינים רק בקצהו הפריך של המאפין (את שאר חלקי המאפינס, אגב, הם נותנים לניומן לאכול). אלא שחלקן התחתון של המאפין מתגלה כערך שלילי, כשמתחוור לאיליין, היזמית הצעירה שאפילו חסרי הבית המקומיים אינם מוכנים לאכול את שאריות המאפינס ללא הקצה עצמו. טוב, נשאר יותר לניומן.

ארביטרז'

האימא של כל ימי הדואר

כאשר נודע לניומן כי מדינת מישיגן מוכנה לשלם 10 סנטים לכל בקבוק ממוחזר לעומת 5 סנטים בכל מדינה אחרת בארצות הברית, הוא מנסה להפיק מכך רווח ("פיקדון הבקבוקים", עונה שביעית). ניומן מקדם ארביטרז' קלאסי, שמבקש לנצל את הפער הקיים במחירים בין שני שווקים. רצה הגורל ויום האם, "האימא של כל ימי הדואר", מתקרב וניומן מריח הזדמנות. הוא הרי נוהג במשאית הדואר שסוחבת את עודפי הדואר משלושת כלי הרכב האחרים בדרך לחלוקת גלויות הברכה במישיגן. אז ניומן מגייס את קריימר והשניים מעמיסים את המשאית בבקבוקים שאספו בניו יורק. כך הם גם מקזזים בעלויות הקבועות באמצעות שימוש חינם ברכב ציבורי.

אלא שהבעיה העיקרית עם הארביטרז' - כפי שניומן וקרמר מגלים עד מהרה - היא שרמת הסיכון הנמוכה יחסית אינה תמיד מבטיחה רווח: שינוי פתאומי במחירים או בשערי החליפין בין שני השווקים עשוי להפוך בן רגע עסקה מפתה לכישלון חרוץ.

במקרה של ניומן וקריימר ההפתעה היא שהם מוצאים בדרך את מכוניתו הגנובה של ג'רי, ולאחר שהם מחליטים לרדוף אחריה נכנסים לסדרה של אירועים שמונעים מהם להוביל את הסחורה למישיגן. ההשקעה הראשונית לאיסוף הבקבוקים בניו יורק ירדה לטמיון.

תסכונת מוסרית

הבייגל'ה עושים אותי צמא!

בפרק The Alternate Side (עונה שלישית) ג'רי הולך לסוכנות להשכרת רכב לאחר שמכוניתו נגנבת. כשהוא נשאל אם יהיה מעוניין בביטוח, הוא עונה בציניות: "ודאי, אני מתכוון לכסח לאוטו הזה את הצורה". הסצנה הזו אמנם ידועה בשל הדיאלוג המתוחכם של ג'רי עם פקידת הקבלה (דיאלוג שמסתיים מאוחר יותר בפרק, כשג'רי מגלה שהביטוח לא מכסה נהגים אחרים, במשפט האלמותי: These pretzels are making me thirsty) ואולם היא טומנת גם תופעה כלכלית חשובה.

"תסכונת מוסרית" מתרחשת כשאדם (או חברה) המרגיש עצמו מוגן מסיכון בוחר להתנהג באופן יוצא דופן ונועז יותר, מתוך מחשבה שיש לו כיסוי אם קורה לו משהו. התנהגות מסוכנת מסוג זה מוכיחה עצמה פעם אחר פעם גם בחיים האמיתיים: אם יש לנו ביטוח רכב, למשל, נהיה הרבה פחות זהירים באופן הנהיגה שלנו מאשר אילו היינו נוהגים ללא כיסוי.

במקרה הזה, ג'רי מפגין תסכונת מוסרית באופן קיצוני: מאחר שיש לו ביטוח רכב, הוא מרשה לעצמו לעשות לרכב השכור דברים שלא היה מעז לעשות בסיטואציה רגילה.

מי שמבקש להרחיב את האנלוגיה הזו לוול סטריט יכול לטעון כי הידיעה שהממשל מחלץ בנקים גדולים שנקלעים לצרות מובילה לתסכונת המוסרית שאותם הבנקים הרשו לעצמם לקחת כשביצעו השקעות מסוכנות וחסרות אחריות.

חסם כניסה לשוק

You're a very very bad man

הכניסה לכל שוק כרוכה בהתגברות על מחסומים. בין אם מדובר ברגולציות ביורוקרטיות או בהתמודדות עם מתחרים בעלי שליטה מונופוליסטית, השתלבותם המוצלחת של מתחרים חדשים בענף מחייבת אותם לעמוד בקריטריונים מסוימים. מסעדתו האגדית של המהגר הפקיסטני החביב באבו באהט (בריאן ג'ורג'), הנפתחת מול ביתו של ג'רי בפרק The Cafe (עונה שלישית), מהווה דוגמה טובה לרעיון ששוק המסעדנות שם חסמי כניסה נמוכים יחסית ומאפשר תנאי כניסה ויציאה נוחים למתחרים חדשים, שמלבד לאישור תברואתי ולהשקעה ראשונית צנועה, אינם זקוקים בעצם לדבר נוסף כדי לפעול.

כשג'רי מבחין כי מסעדתו של באבו אינה מצליחה למשוך קהל, הוא מחליט כי חסם הכניסה העיקרי שמולו עומד באבו הוא התחרות עם המסעדות הוותיקות יותר בשכונה. בהתאם, הוא מציע לבאבו לשנות את המודל העסקי ולספק אוכל פקיסטני ייחודי במקום המנות ה"שגרתיות" שאותן הגיש תחילה. באבו המסכן, שרואה בג'רי איש חכם, לווה עוד כסף והופך את המסעדה שלו למסעדה פקיסטנית אותנטית. הבעיה היא, כאמור, שג'רי לא השכיל להבחין שגם התגברות על חסמי הכניסה הנמוכים אינה מבטיחה הצלחה - במיוחד כשאין מלכתחילה ביקוש למוצר שאותו מספקים (במקרה הזה אוכל פקיסטני). לבסוף, באבו הוא זה שנאלץ לשלם את המחיר כשמסעדתו פושטת רגל.

אסטרטגיה דומיננטית

מה קרה לאוטו של מיסטר טאטל

המשמעות הבסיסית של תורת המשחקים גורסת שיש שתי יחידות מתחרות בעלות חשיבה אסטרטגית עצמאית. מה שיפה בדמותו של ג'ורג' הוא העובדה שהוא תמיד מתחמן משהו נגד מישהו ומגלה חשיבה אסטרטגית מאחורי כל מהלך שהוא עושה. בפרק The Barber (עונה חמישית), כשראיון עבודה של ג'ורג' נקטע בעקבות גרירת רכבו של המעסיק הפוטנציאלי, רגע לפני שזה אמור להודיע לו אם אכן קיבל את המשרה, ג'ורג' נותר עם שתי אפשרויות, ולמעשה מוצא עצמו נעזר בתורת המשחקים כדי לפתור את הדילמה: מצד אחד הוא יכול להחליט שהוא לא קיבל את העבודה ולהמשיך לדרכו; מנגד, הוא יכול לצאת מנקודת הנחה שהוא כן קיבל את העבודה, ולהגיע למשרד למחרת. ההחלטה של ג'ורג' לבוא לעבודה גם בלי לדעת תחילה אם באמת קיבל את המשרה מתגלה כאסטרטגיה הדומיננטית (כלומר העדיפה), ללא קשר להחלטתו האמיתית של המעסיק. ההיגיון פשוט: אם הוא באמת קיבל את המשרה, ג'ורג' מחויב בכל אופן לבוא למשרד ולהתחיל לעבוד; אם לא קיבל את העבודה, הגעתו למשרד לא תסב לו נזק ממשי - מלבד הבושה, שמעולם לא הפריעה לו. בשני המקרים, הגעתו למשרד רק עשויה להותיר אותו במצב טוב יותר, ובכל מקרה לא תותיר אותו במצב רע יותר מאשר אילולא היה הולך לשם בכלל.

תוספות סיכון בשוק העבודה

ככה התינוק שלכם בוכה?

לאחר שמוהל נירוטי משבש את ברית המילה לבנם של זוג חברים של ג'רי ואיליין בפרק "הברית" (עונה חמישית), ג'רי תוהה במופע הסטנד-אפ שלו "למה שמישהו בכלל ירצה להיות מוהל?". אך השאלה שלו מפספסת את אופן התנהלותם הבסיסית של שוקי העבודה הקפיטליסטיים, הפועלים בהתאם לעיקרון שלפיו לא משנה עד כמה גרועה נראית לנו עבודה מסוימת - תמיד יהיה מישהו שיסכים לעשותה כל עוד יוכל להפיק מכך תגמול מתאים. אין זה מקרי, אפוא, שהעבודות הכי בלתי רצויות, ולעתים גם מסוכנות, נחשבות למתגמלות ביותר. אם נחשוב למשל על הטכנאים שמתקנים את קווי החשמל, נבחין בכך שרבים מהם עובדים ללא כל השכלה ממשית מלבד הכשרה מקצועית; ואילו הביקוש הרב לשירותים שלהם, הכרוכים ברמת סיכון לא מבוטלת, מבטיח להם שכר גבוה בהרבה מהשכר שהיו מקבלים תמורת עבודה התואמת את רמת ההשכלה הנמוכה שלהם.

קרטלים

הילדים מתאגדים נגד קריימר

כל עוד התנהל מועדון הקרטה שבו התאמן קריימר לצד קבוצה של ילדים בני 6 בהתאם לעקרונות השוק החופשי, יכול היה קריימר לשלוט בקלות במשטח האימונים; התחרות החופשית במועדון אילצה כל ילד להגן על עצמו ולקדם את האינטרסים האינדיבידואליים בלבד, מה שאפשר לקריימר לנצח את הילדים בזה אחר זה ולהתקדם בדוג'ו.

אך לאחר שנמאס לילדים לספוג מכות מקריימר, הם החליטו למעשה לנטוש את עקרון התחרות החופשית ולהתאגד יחד לקרטל במטרה למנוע מקרמר את המשך השליטה במועדון.

אף שההתאגדות לקרטל חיסלה את התחרות החופשית - המקרה הזה בין הילדים בדוג'ו - היא לפחות אפשרה להם לראשונה לנפץ את התנאים המגבילים שהטיל קריימר על פעילותם ולהפיק רווח אישי מאימוני הקרטה.

מאחר שהתאגדות קרטלית מאיימת על השוק החופשי, ולכן גם נמצאת במרבית המקרים מחוץ לחוק, נאלצו הילדים להתאגד יחד ו"לנטרל" את התחרות שלהם בסמטה חשוכה, מחוץ לעיני הרשויות; או במקרה הזה מבלי שההורים שלהם ידעו על כך.

שער חליפין ריאלי ונומינלי

עם שלושה יפנים בג'קוזי

ביקורם של שלושה אנשי עסקים יפנים שנמצאים בנסיעת תיירות בניו יורק כמעט מסתיים כתקרית בינלאומית, לאחר שקריימר, איך לא, גורם להם לבזבז את כל כספם בתוך כמה שעות של בילויים, ומותירם על סף רעב וללא די כסף אפילו לשוב חזרה ליפן ("הצ'קים", עונה שמינית).

"מנהטן יכולה להיות די יקרה, אפילו עם 50 אלף ין", הוא מסביר. אך כפי שאיליין ממהרת לגלות לו, 50 אלף ין אינם שווים יותר מכמה מאות דולרים. לו קריימר היה מבין את אופן התנהלותם של שערי חליפין, היה יודע להבדיל בין שער החליפין הנומינלי (ובמקרה זה גם המטעה) הנקבע במסגרת סחר המטבעות הבינלאומי והחלטות הבנקים המרכזיים, לבין שער החליפין האמיתי, הריאלי, המשקף את כוח הקנייה הממשי של הין בניו יורק.

בלי להביא בחשבון את יחסו הריאלי של הין אל מול הדולר - ואת הפרשי המחירים הקיצוניים המתקיימים בין יפן לארצות הברית - קריימר היה תחת האשליה כאילו 50 אלף ין הנם סכום עתק, כאשר בפועל הוא בקושי הספיק לאורחיו בשביל לשרוד כמה ימים במנהטן.

תמריצים

אתה חרפה לרשות הדואר, ג'רי!

למי שמבקש להבין מדוע הסכים ג'רי לעזור לשכנו הדוור - ואויבו המושבע - ניומן (וויין נייט) לחלק את המכתבים שבשקי הדואר הישנים שאגר ("האנדריאה דוריאה", עונה שמינית), צריך תחילה להבין את עקרון התמריצים. לכל אחד מהשניים תמריץ אינדיבידואלי הגורם להם להתעלות על חילוקי הדעות ביניהם למען מטרה משותפת: אם ניומן יחלק את הדואר מספיק מהר, הוא יזכה לעבור להוואי, וג'רי יזכה להיפטר ממנו. בנוסף, ניתן לראות בבירור כי מאחר שרשות הדואר פועלת כמונופול ללא מתחרים אמיתיים, אין לה צורך לכאורה לקדם יעילות או את שירות הלקוחות - מה שמסביר את אתיקת העבודה הרפויה של ניומן.

יש כאן התנהגות כלכלית קלאסית בהתאם לתמריצים אישיים חזקים, שבסופו של דבר מביאים לכישלון: עודף המוטיבציה של ג'רי לראות את ניומן עוזב את הבניין גורם לו לעשות עבודה טובה מדי ולחלק את מרב הדואר לכתובות הנכונות, מה שמעלה חשד שלפיו ניומן - שידוע היה כבעל שיעורי חלוקה נמוכים - לא היה זה שעשה את העבודה.