טהראן היא לא איראן

בחודש הבא ימלאו 220 שנה למהפכה הצרפתית. היא העניקה השראה להרבה דברים, מהם טובים ומהם רעים. היא הייתה, ומוסיפה להיות, האימא של כל המהפכות, לא רק במובן של רעיון ושל סיסמה, אלא כספר ההוראות המוסמך ביותר למקימי בריקדות. משונה להיווכח עד כמה מהפכות אחרות דמו לה בתהליך התפתחותן, במידה כזאת שפעם אחר פעם במאתיים השנה האחרונות קריאת ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית סיפקה תשובה לשאלה "ומה עכשיו?"

אחד הלקחים שהמהפכה ההיא סיפקה ליורשיה ולמחקיה, היה שעיר בירה יכולה לחטוף ארץ שלמה. על יסוד מה שאנחנו יודעים על צרפת של סוף המאה ה-18, סביר להניח כי אילו עמדה למשאל-עם, המהפכה הצרפתית הייתה מפסידה ברוב גדול. הצרפתים שמחוץ לפריז היו שמרנים לאין ערוך יותר מאלה של פריז. הם היו כאלה ב-1871, בימי הדמים של "הקומונה הפריזאית"; בסוף המאה ה-19, בימי פרשת דרייפוס; ב-1940, כאשר הרפובליקה קרסה תחת מגפי הנאצים.

המשוואה הזו עמדה בתוקפה אפילו במאי 1968, זמן המרד המפורסם, אשר הפגיש סטודנטים ופועלים עלי בריקדות בבולווארים של פריז. ביוני 1968, הנשיא שארל דה גול פיזר את האסיפה הלאומית, וביקש מנדט חדש מן הבוחר. הימין נחל ניצחון עצום. השמאל נקרע לגזרים. היו דרושות לשמאל 13 שנה כדי להתאושש.*

מכל הדמוקרטיות הגדולות של המערב, לא הייתה ריכוזית כצרפת. כל חייה התנהלו מפריז. ביורוקרטים בעיר הבירה חלשו על הפרובינציות. חתימתם הייתה נחוצה להחלטות הטריוויאליות ביותר. והנה, אפילו שם, עיר הבירה לא שיקפה את רצון צרפת.*

האסוציאציות האלה קשורות פחות ביובל המהפכה הצרפתית ויותר במה שקרה בשבוע שעבר באיראן. את הטור הזה אני כותב ארבעה ימים לפני שהוא מתפרסם, ואולי עוד אצטרך להכות על חטא פזיזותי, אבל אני אינני מאמין שהבחירות לנשיאות באיראן זויפו. אני חושב שמחמוד אחמדיניג'אד אמנם ניצח בהן ברוב עצום.

פופוליסטים, דמגוגים, אוטוקרטים

אני חושב שאוסף גדול של עיתונאים זרים הטעו את קוראיהם/מאזיניהם/צופיהם כאשר עוררו את הרושם שאיראן עומדת על סף שינוי היסטורי. חלקם אולי ראו מהרהורי לבם. אני משער שרובם חשבו שהם צופים באיראן, כאשר צפו בתהלוכות האופוזיציה הליברלית בשדרות המרכזיות של טהראן. לרוע מזלם, כמו בצרפת של 1968, עיר הבירה הייתה הרבה יותר רדיקלית ונועזת משאר המדינה.

הדוגמה של פריז, אגב, אינה יחידה במינה. היא אפילו אינה מוגבלת למערב, או לאירופה. בתאילנד ראינו בשנים האחרונות אופוזיציה ליברלית לוחמנית, מתוצרת המעמד הבינוני, כובשת את רחובות בנגקוק הבירה מידי פופוליסט בעל נטיות אוטוריטריות. אבל כל אימת שהתאים הורשו להצביע בבחירות כלליות, הפופוליסט או עושי דברו ניצחו ללא קושי. תאילנד שמחוץ לבנגקוק הייתה שייכת להם.

בוונצואלה ראינו שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות את עיר הבירה קראקאס מובסת בידי שאר-ונצואלה. בעיר הבירה התעורר הרושם שהנשיא הוגו צ'אבס, דמגוג ואוטוקרט, ידיד קרוב של אחמדיניג'אד, עומד לאבד את שלטונו. אבל בשני משאלי-עם (מתוך שלושה) שאר-ונצואלה העדיפה את הקאודיליו הפטפטן על-פני הבורגנות הליברלית. פעמיים, האופוזיציה, שהסתמכה במידה רבה על להט הנעורים של סטודנטים אמיצים, הייתה שרויה בהלם. היא הייתה משוכנעת בניצחונה הממשמש ובא.

בדיוק כפי שהסטודנטים של טהראן היו משוכנעים בניצחונם. היש בכלל ספק למי נתונה אהדתנו? כמובן, לצעירים שרוצים להיפטר מעריצותם של כוהני הדת, ולכונן חברה מודרנית ופתוחה. אילו עמדתי במרכז טהראן, כאשר עשרות אלפים הקיפו את העיר בזרועות שלובות, אני בטוח בהחלט שדמעות היו זולגות מעיניי, והייתי מאזין לפעמי משיח.

כשהמרחק טוב מן הקרבה

זו הסכנה האורבת לעיתונאים, כשהם מסקרים מעמדים כאלה. קשה מאוד לשמור מרחק. קשה מאוד להימנע מלהצטרף אל ההמונים. אני מודה שדברים כאלה קרו לי בחלקים שונים של העולם, כאשר נכחתי במאורעות סוחטי-דמעות - מדרום אפריקה עד מרכז אמריקה, מן הקווקז עד המערב התיכון של ארצות הברית. עדות הראייה של עיתונאי היא בדרך כלל יתרונו החשוב ביותר, אפילו בעידן של לוויינים, של מצלמות-רשת ושל טוויטרים. אבל לפעמים, למרבה הפרדוקס, המרחק טוב מן הקרבה, במובן הזה שהמרחק מייצג ספק, והקרבה מייצגת את ניצחון החושים. אין זאת אומרת שהחושים תמיד מכזבים, אבל מסוכן להסתמך עליהם. משאלת לב היא האויבת המרה ביותר של עיתונאות, המנסה להיות רצינית ומפוכחת.

במקרה של איראן, העיתונות אפילו לא הייתה צריכה להיזכר במהפכה הצרפתית. היא הייתה צריכה להרחיק רק ארבע שנים, עד הבחירות הקודמות באיראן, ב-2005. אז היה צורך בסיבוב שני. אחמדיניג'אד לא היה המועמד הטבעי לנצח. נגדו התמודד הנשיא לשעבר, כוהן הדת רפסנג'אני. היה אפשר לצפות שהמתונים והליברלים יתמכו בו, בחינת הרע במיעוטו. רפסנג'אני נחל תבוסה ניצחת, בהפרש דומה מאוד להפרש ניצחונו של אחמדיניג'אד בבחירות של השבוע שעבר.

מדוע אחמדיניג'אד פופולרי מחוץ לטהראן? בהיעדר סקרי דעת קהל רציניים אנחנו יכולים רק לשער. טהראן חשופה הרבה יותר לעולם החיצון, היא עשירה יותר, היא משכילה יותר, יש בה אמנות ויצירה, חיי חברה ובוהמה. יש בה ערגה לאסתטיקה. יש בה שיעורים ניכרים, כנראה, של הדוניזם. היא קפצנית וחסרת סבלנות. היא מתנהגת כפי שערים גדולות מאוד, או גדולות יחסית, מתנהגות. נראה בעליל שהיא אינה מייצגת את איראן יותר ממה שתל אביב מייצגת את ישראל.

כאשר המון ממלא כיכרות, אנחנו נוטים להתבלבל. קודם כול אנחנו מתבלבלים בניסיון לספור. אחר כך אנחנו מתבלבלים בניסיון להסיק מסקנות. ותיקי כיכר מלכי ישראל/יצחק רבין חוו על בשרם את האידיוסינקראטיה של ההמון. התנועה נגד מלחמת וייטנאם בארצות הברית הוציאה יותר אמריקאים אל הרחובות מכל תנועה אחרת בתולדותיהם. אבל הבחירות האחרונות בזמן המלחמה, ב-1972, הניבו תבוסה איומה ונוראה של מועמד התנועה לנשיאות. הוא נוצח ב-49 מ-50 המדינות של ארצות הברית, אף על פי שניצח בערים ניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו.*

לבי-לבי לסטודנטים של טהראן. אין אכזבה איומה יותר מן האכזבה הראשונה, באהבה וגם בפוליטיקה. הם ניסו ליילד עולם חדש, ועכשיו הוריהם מייעצים להם אל נכון להוריד פרופיל ולהיעלם, מפני שאין שום דבר רומנטי או מיתי בתא חשוך ומבודד בבית סוהר של הרפובליקה האיסלאמית. מוטב לקוות ששעתם עוד תגיע. אבל מוטב גם לזכור שניצחון על אחמדיניג'אד, הוא כשלעצמו, לא היה מקרב את העולם החדש. שליטיה הממשיים של איראן אינם תלויים בהבעות של רצון דמוקרטי, ואין להם קושי להגן על המהפכה מפני העם.*

אשר לקוראים, למאזינים ולצופים, בפעם הבאה מוטב להם להיזהר גם כאשר העיתונאים אינם נזהרים. האמפתיה הטבעית שאנחנו רוחשים לאנשים המזכירים לנו את עצמנו אינה טובה לצורכי חיזוי ואינה מועילה להבנה.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com