ארמונות חול

תושבי דובאי חגגו אתמול את יום העצמאות ה-38 של איחוד האמירויות הערביות. זה קרה אחרי מועד סגירת הגיליון, אבל אם מסתמכים על ההכנות הנרחבות, החגיגות השנה היו נוצצות וצוהלות לא פחות מאשר בשנים קודמות; הנסיכות הזעירה אמנם הודיעה בשבוע שעבר על דחיית פירעון חובות בסך 59 מיליארד דולרים, בשורה שטלטלה את שוקי ההון בעולם, אבל נראה שהבון טון הנוכחי שם הוא להלין על התקשורת העולמית ולטעון שבשטח העסקים כרגיל.

"האנשים כאן נהנים מאוד מהחגים, מהחופשה של עיד אל-אדחא ומההכנות ליום העצמאות", מדווח ק. ו שאמסהאדין, מנהל חברת ייעוץ השקעות מקומית. "אין שום אווירה שלילית ברחובות. להפך, כולם במצב רוח מאוד שמח". מקומות בילוי מציעים משקאות חינם, בקניונים קראו ללקוחות להשתתף בהגרלה נושאת פרסים בהיקף של מאות אלפי דולרים ("בואו ליטול חלק באחת מחגיגות השופינג הכיפיות ביותר שהיו מאז ומעולם!"), ובמועדוני הלילה המשיכו למכור אלכוהול ב-50-30 דולרים לכוסית. החגיגות העצמאות, אגב, מתוכננות להימשך עד סוף השבוע. לנסיכות, שהעולם חושש כי תגיע לחדלות פירעון, חשוב להזכיר כי אחרי הכול היא חלק מפדרציית נפט עשירה שלא תמהר לנטוש אותה לאנחות. "מה שזה לא יהיה - זה זמני", אומר שאמסהאדין, שבראש החברה שהוא מנהל עומד סולטן אל-קאסימי, בן למשפחת המלוכה באמירות השכנה שארג'ה.

"התקשורת העולמית הגיבה להודעת הממשלה בדובאי בצורה מוגזמת ביותר", מאשים חאלד פואד, שותף מנהל בחברת הייעוץ העסקי קרוס. "אנשים כאן עדיין מחפשים עסקות טובות, קרנות נכסים עדיין פועלות, קרנות הון סיכון עדיין קונות חברות. המצב הוא לא כמו בימי הגאות, אבל זה קיים והשקעות מתבצעות. קח, למשל, את חיי הלילה אצלנו. אין בהם שום סימן למיתון אמיתי. מיתון הוא רק מילה שאתה שומע פה ושם, אתה לא ממש רואה את זה. גם בקניונים אתה מוצא מבקרים רבים, ולא מורגשת פגיעה גדולה בכוח הקנייה. מגיעים לקניונים הרבה קונים מרוסיה, מאיראן, אנשים שלא יכולים לנסוע לאירופה. אז נכון שיש ירידה בקנייה, אבל זה רק ב-30%-20%. זה לא כמו בארצות הברית ובאירופה, שם ראית אנשים שממש הפסיקו לקנות באופן מוחלט".

"כולם ידעו שדובאי בצרות"*

לא חייבים לקנות את התיאורים הוורדרדים האלה (גם המשקיעים בבורסות באיחוד האמירויות, התברר זמן קצר לאחר השיחה עם פואד, אופטימיים הרבה פחות), שאולי מונעים גם מאינטרסים כלכליים, אולם גם הפתעת המשקיעים בעקבות ההתפתחויות האחרונות אינה מוצדקת. בין השאר, כיוון שמי שעקב אחר המתרחש בדובאי בשנה האחרונה ידע היטב שכלכלת הנסיכות רחוקה מלהיות במצב שפיר.

לפני שמונה חודשים פרסמה דנה הרמן במוסף זה כתבה שתיארה את המשבר התופח והולך ("ביי ביי דובאי", 6.4), בעקבות ביקור בנסיכות. יזם הודי סיפר בכתבה כי החליט לעזוב. "בתוך שישה חודשים איבדתי הכול", הסביר בזמנו. "יש כיום שלושה סוגי אנשים בדובאי - אלה שהפסידו כסף, אלה שהפסידו כסף אבל לא אכפת להם כי הם כל-כך עשירים, ואלה שעומדים להפסיד כסף". מנהל בתאגיד בנייה גדול סיפר על פרויקטים גדולים שהוקפאו. "כולם ידעו שיום אחד דובאי תהיה בצרות, אבל איש לא חשב שהן יגיעו כל-כך מהר", אמר. ואיש יחסי ציבור מקומי סיכם: "המקום הזה בנוי על אופטימיות מטופשת ועל אמונה עיוורת. הרעיון היה חיים של שמפניה. הייתי אומר שרבים מאיתנו שותים כיום רק פרוסקו".

גם אם בהמשך יידרדרו בנסיכות אפילו לקאווה, אווירת הבילויים של דובאי, הייחודית כל-כך בסביבתה, תוסיף להיות אטרקציה מבוקשת. המועדונים, המסעדות האיכותיות ושאר מקומות הבילוי, שכמותם קשה למצוא בעולם הערבי, מהווים רכיב חשוב בחוסן הכלכלי של הנסיכות. זה לא רק מוקד משיכה לתיירים, אלא גם רכיב שגורם לזרים לרצות להשתקע בנסיכות. כך, בעקבות המשבר תושבי דובאי מחפשים פרנסה באבו דאבי, השכנה העשירה בנפט והיציבה בהרבה מבחינה כלכלית - אולם את ביתם הם מעדיפים בדובאי. "סגנון החיים פה עדיין יותר כייפי", מסביר רופרט צ'סמן, בריטי שהקים בדובאי חברת הפקות שעבדה עבור לקוחות כמו MTV, BBC ו-DHL. "יש יותר מועדוני לילה, מלונות, דברים לעשות. אז על אף שהכלכלה של אבו דאבי במצב טוב, אנשים מעדיפים להישאר בדובאי ולעבוד באבו דאבי. זה בסך-הכול מרחק של שעה נסיעה.

"ברמה האינדיבידואלית אנשים לא מושפעים משמעותית מהמשבר הכלכלי. המשבר נמשך כבר זמן רב, וההודעות האלה מהשבוע שעבר לא עשו מבחינתנו הבדל משמעותי. רבים מהחברים שלי איבדו את מקומות העבודה שלהם. העניין הוא שגם בבית, באירופה, לא מחכים להם הרבה מקומות עבודה. אנשים שעבדו כאן בתעשיית הפיננסים, ואיבדו את מקום העבודה שלהם, חוזרים ללונדון ומוצאים עוד אלפי אנשים שמחפשים עבודה בדיוק כמוהם. לכן אנשים לא רוצים לעזוב את דובאי, ומעדיפים אפילו לעבוד בתחומים אחרים, כי בסופו של יום זה מקום עם אווירה נחמדה - השמש זורחת. אם הם יחזרו ללונדון הם יישארו עם אותן בעיות, רק שיהיה להם גם קר וגשום. אנשים אומרים שדובאי תלך לעזאזל, אבל בינתיים היא פה, ולדעתי אנשים תמיד ירצו לגור פה".

"תעלה כמו ספינקס"

בדובאי, גם מי שמכיר במצב הקשה לא ימהר להטיל את האשם בשלטון, שאולי אימץ את סממני הנהנתנות והעושר של המערב, אולם פחות את הערכים הדמוקרטיים. "יש כאן תמיד מחסור רציני באינפורמציה לגבי מה בדיוק קורה", אומרת אשת עסקים בריטית שפעילה בדובאי זה שנים אחדות "לכן בשטח נוטים להתבסס על הרבה שמועות ולא על עובדות מוצקות. זה יכול לגרום נזקים וזו אווירה לא נוחה לעסקים".

את השלטונות אולי קשה לבקר, אבל את התקשורת והעולם הגדול מסובך פחות. "התקשורת עשתה 'הייפ' לכל מה שקרה, ומובן ששווקים בכל מקום מושפעים מסנטימנט", אומר בעל עסק משפחתי. "אבל השורה התחתונה היא שלטווח הארוך המצב טוב מאוד עבורנו מבחינה כלכלית".

חאלד פואד חושש שהדיווחים הפסימיים ישפיעו בסוף לרעה על המצב בשטח. "משקיעים צריכים ביטחון, והדיווחים בתקשורת האמריקאית והבריטית משפיעים על מי שחשוף אליהם", הוא אומר. "ממשלת דובאי הייתה מאוד כנה לגבי המצב, והבקשות שלה לא מוגזמות. התגובה המופרזת נבעה מכך שבנקים בריטיים, שעד היום לא הושפעו מהמשבר הגלובלי, חשופים לבעיית האג"חים של דובאי, ולכן השווקים הגיבו - כי זו הייתה הפעם הראשונה שהבנקים האלה חשופים למשהו שאולי יגרום לבעיות".

שאמסהאדין מוסיף כי "השורש של בעיית החובות של דובאי הוא בכלל המשבר הגלובלי".

מדוע?

"משום שרוב המשקיעים הם מארצות הברית, מבריטניה, מקנדה - מדינות שנפגעו. המשקיעים האלה מחשיבים את דובאי למקום שבטוח להשקיע בו, אבל קשה להם למלא את ההתחייבויות הפיננסיות שלהם. מעט מאוד אנשים מביאים לכאן מזומן, רובם באים עם הלוואות בנקאיות. לכן, מה שקורה כאן עכשיו הוא שיקוף של המשבר הגלובלי. זה חלק מהאפקט המאוחר שלו. החיים עצמם נורמליים, בדיוק כפי שהיו קודם".

צ'סמן מסכים. "אין שום שינוי ב'וייב' של המקום", הוא אומר. "בתקשורת הבינלאומית מועברת תחושה של היסטריה, אבל כאן בשטח החיים לא השתנו כל-כך, ואני לא מרגיש שונה בשום צורה לעומת אתמול. אני קורא גם את החדשות המקומיות וגם את הבינלאומיות, וזה מעניין להשוות ביניהן: החדשות המקומיות כמובן מנסות להרגיע את כולם, והתקשורת העולמית מחפשת היסטריה המונית כדי להגדיל את המכירות. אני חושב שהמציאות היא באיזשהו מקום באמצע".

אם בעבר, למשל, תיארו פרסומים את דובאי כ"גן עדן לאדריכלים" בזכות בום הבנייה, הרי שהיום, לפי צ'סמן, "אנשים שעובדים בתחום האדריכלות והעיצוב מחכים במתח לראות מה יקרה; חלקם עבדו בחברותשתכננו פרויקטים גדולים ועכשיו לא ברור אם יבוצעו. אנשים בהחלט מדברים על המצב ושואלים איך כל מה שקורה ישפיע על העתיד שלהם. אני אישית לא חושב שכל תחזיות הארמגדון יתממשו. דובאי תשתנה, היא תצטרך להתמודד עם הבעיות; אבל לא תהיה נפילה מוחלטת, ותמיד אנשים ימשיכו לעשות כאן עסקים. אולי דובאי תהיה קצת יותר בסטייל של אבו דאבי, עם התקדמות קצת יותר שפויה, ובלי להכריז בכל שבוע על פרויקט אחר בהיקף מאות מיליוני דולרים, עניין שתמיד נראה לי לא בר קיימא בכל מקרה. אולי המשבר יהפוך את דובאי לחזקה יותר, כי אנשים ילמדו מה נעשה לא נכון".

שאמסהאדין מעז אפילו לנקוב בפרק זמן שבמהלכו תגיע התאוששות כללית. "המצב העכשווי מאוד רציני", הוא מסביר, "אבל יש לי תחושה חזקה שהוא ניתן לתיקון. יהיה פתרון. אני מאמין שהדברים ישתפרו בתוך תקופת זמן קצרה. זה ייקח בערך שנה. בשנתיים האחרונות היו מקרים רבים של דחיית פירעון חובות במדינות כמו אוקראינה, ברזיל ואחרות, אבל זה עבר בשקט. אני לא מבין למה המקרה של דובאי חולל כזאת מהומה בעולם".

את האופטימיות, אומר שאמסהאדין, הוא שואב מניסיון העבר. לדובאי הוא הגיע בתחילת שנות ה-70, הרבה לפני גורדי השחקים המוגזמים ומסלולי הסקי. "אני גר במדינה הזאת כבר ארבעים שנה, והיו פה משברים. היו מלחמת איראן-עיראק, פלישת עיראק לכווית, ועוד כל-כך הרבה דברים שקרו באזור הזה. מכל האירועים האלה למדתי שלדובאי יש הרגל: להפוך כל משבר להזדמנות. לכן אני בטוח שגם הפעם דובאי תעלה למעלה כמו ספינקס, ושזה יקרה בקרוב מאוד". **

דובאי

* שייכות: אחת משבע האמירויות המרכיבות את איחוד האמירות, יחד עם אבו דאבי, עג'מאן, שארג'ה, אום אל קיוין, ראס אל ח'ימה ופוג'יירה

* אוכלוסייה: כ-1.2 מיליון נפש

* אוכלוסיית איחוד האמירויות: כ-4.8 מיליון נפש

* תמ"ג: בין 46 ל-54 מיליארד דולרים בדובאי, כ-185 מיליארד דולרים באיחוד האמירויות כולה

* תמ"ג לנפש: כ-35 אלף דולרים

* אבטלה: כ-2%

* ענפים מרכזיים: לנוכח הצטמצמות עתודות הנפט, היא מתפתחת בתיירות עם שלל אטרקציות למבקרים, בנדל"ן מניב, בשירותים פיננסיים ובאירוח אירועי ספורט גדולים, דוגמת טורנירי טניס, מירוצי סוסים וטורניר גולף יוקרתי. בכל האירועים, הפרסים המוצעים לזוכים גבוהים במיוחד