הודו של מטה

המון גדול פקד את מקדש בריהדישווארה (Brihadishwara) בערבו של היום השני לפונגל (Pongal), חג הקציר ותחילת השנה הטמילית, שאותו חוגגים בדרום הודו ברוב הדר. הבאים בשערי המקדש זכו בברכתה של פילת המקדש, שקצה חדקה נגע ברכות בראשי המאמינים שהגישו לה מטבע. בשולי הרחבה הענקית ניגנו ושרו כמה אמנים, וטור של מאות אנשים השתרך כדי לזכות במנת פונגל, אורז שזה עתה נקצר ובושל עם תבלינים ועם סוכר (המקנה לחג את שמו), שאחד האיכרים החליט לתרום לרגל החגיגה.

עמדנו בטנג'אבור, אחת מערי הבירה הקדומות של טמיל נאדו, אחת המדינות בהודו. מול קודש הקודשים רבץ כתמיד פסלו העצום של הפר נאנדי, שהוא כלי הרכב של האל שיווה, פסל שעשוי גוש אבן אחד ומתנשא לגובה של כמה מטרים טובים. לרגל החג עוטר הפסל, מפרסותיו ועד קצות קרניו, במחרוזות ענק עשויות קישואים, אננס, תפוזים, תפוחים, בננות ושאר פירות וירקות. גם לפניו השתרע תור ארוך של מאמינים, שביקשו להניח לפניו מנחות מתוקות. יומו השני של חג הפונגל מוגדר כחגן של הבהמות. שלא כמו בשאר ימות השנה, במהלך יום זה מניחים להן לנוח ונמנעים מחליבתן. במקום זאת מקשטים אותן במחרוזות, צובעים את קרניהן ומציעים להן מזון משובח.

נאנדי, הפר הרובץ, קד למקדש העצום המוקדש לשיווה. המקדש הוקם במאה ה-11 ונועד לדמות את העולם כולו. במרומי המגדל המרכזי, שגובהו 66 מטרים והוא מסמל את ציר העולם, ניצב גוש גרניט שמשקלו שמונים טונות. על-פי מקורות קדומים, הגוש הובל למעלה בסוללת עפר באורך של שישה קילומטרים, שנבנתה ופורקה במיוחד לצורך זה.

"תספור שממיות", אומרת לי ידידתי אשאי, הניצבת תחת עץ בחלקו האחורי של המקדש. "אם תספור ארבע שממיות יחד, בטוח יהיה לך מסע מוצלח", היא מחייכת ומצביעה לעבר העומדים לידה, שתולים בעץ מבטים מלאי תקווה בניסיון לצוד במבט את השממיות, שהסוואתן על הגזע מושלמת.

החלל העצום של הלב

טמיל נאדו היא אחת משתי המדינות הדרומיות ביותר בהודו. העונה הטובה ביותר לבקר בה מבחינת מזג האוויר היא ללא ספק בעיצומו של החורף הישראלי, הזדמנות לברוח מימים קרירים ואפורים אל מקום שבו השמש זורחת והקוקוסים מבשילים. טיול בטמיל נאדו משלב נופים חקלאיים ציוריים של שדות אורז בוהקים בירוק זרחני, הרים פראיים וחופים זהובים, מקדשים עצומים הומי אדם, עושר תרבותי ואמנותי אדיר, אשראמים גדולים, שלל פירות אקזוטיים, מטבח ייחודי, ולמי שרוצה - יש בו גם תנאים מפנקים מאוד.

אחת האטרקציות בטמיל נאדו היא המקדשים, הנחשבים לגדולים בעולם. הם משתרעים על-פני שטח עצום, ומכילים גודש לא ייאמן של צלמים מפוצלי ראשים ומרובי ידיים. מתחמי המקדשים עשויים כקליפות של חומות ריבועיות הסוגרות זו על זו. באמצע כל אחת מצלעותיהם ניצב גופוראם (Gopuram), שער גדול שמעליו מתנשא מגדל ענק בצורת קונוס. הגופוראמים מכוסים למלוא גובהם בגיבוב של דמויות מיתולוגיות מפוסלות וצבועות בצבעים עזים.

אני, שכבר עשיתי כברת דרך מסוימת במבוך הפתלתל של המיתולוגיה ההינדואית, מאמץ את צווארי במבט ממושך אל על כדי לפגוש מכרים ותיקים. המקדש הגדול בצ'ידמברם (Chidambaram) מוקדש לאחד האלים המוכרים ביותר בהודו: שיווה במופעו כנתראג'א (Nataraja), "מלך הרקדנים", הניצב באיזון מוחלט על רגל אחת בתוך מעגל של אש.

הבא בשערי המקדש חולף דרך שורה של שערים מסוגננים, עד שהוא מגיע אל ההיכל המרכזי. למרבה הפלא, חרף היותו בעל גג זהב, מבנהו של קודש הקודשים קטן וסמוי למתבונן מבחוץ. הפתעה נוספת מזומנת למי שמחפש את צלם האל בתוכו - הוא איננו! החלל הפנימי והכמוס ביותר, הן של המקדש והן של הלב, נתפס גם כמקום הפתוח והחופשי ביותר, שהוא ריק.

ההיכל הגדול שבתודעה

מקום נוסף שכדאי לנסוע אליו בטמיל נאדו הוא העיירה הציורית מהבליפוראם (Mahabalipuram). בשעת השקיעה כדאי להגיע למקדש החוף מהמאה השמינית, המוכר כאתר מורשת של אונסק"ו. גם תאורת הזריחה יפה על תבליט האבן "סיגופו של ארג'ונה" (הנחשב לגדול מסוגו בהודו), שבו כמו מזנקים מתוך הסלע פילי ענק מסותתים, להקות אלים וקופים, סגפנים במדיטציה, ואפילו חתול הניצב בתנוחה יוגית, עסוק בחיקוי ספק ציני ספק הומוריסטי של סגפנים.

יותר מכול אני אוהב את התבליט הנחבא באחד ממקדשי המערה החצובים בגבעה שמאחורי המגדלור. שם רואים את האלה הלוחמת דורגא מחסלת את הדמון מהישה, המסתתר מפניה לשווא בגופו של תאו. משהו בגודש היצירה הזו, המתארת את הלחימה רגע לפני ההכרעה הסופית, באיזון המופלא שבה, המופר לפתע על-ידי ראשית התבוסה והמתח הרב שבו היא טעונה, מפעים אותי בכל פעם מחדש.

העיר הסמוכה קנצ'יפוראם (Kanchipuram) נחשבת גם כיום לאחת משבע הערים הקדושות ביותר בהודו, והיא מפורסמת בתעשיית המשי והברוקד שלה. גם מי שאינו לובש סארי ימצא כאן מצעיפים וממפות ועד חולצות, וילונות וכיסויי כריות בשלל צבעים ודוגמאות.

"אתה יודע מתי נחנך המקדש הזה?", שאל אותי כהן מקדש קאילסנתה (Kailasnatha) בעיניים נוצצות. "במאה השמינית", אני עונה. "נכון", הוא אומר, "אבל ידעת שהתאריך נדחה?", ומיד פותח בסיפור: כשהמלך קבע תאריך לחנוך את היכלו, נגלה לו שיווה בחלום ופקד עליו לדחות את המועד כיוון שבאותו יום כבר עתיד להיחנך מקדש עבורו בממלכתו. המלך תמה עד מאוד לשמע הדבר, שכן לא ידע על אף מקדש נוסף שנבנה בשטחו. בתום בירורים ארוכים התברר שכהן עני, מחסידיו של שיווה, ניסה במשך שנים רבות לגייס כסף להקמת מקדש לאלוהיו, ומשכשל במשימתו החליט להקים מקדש שלם, שלב אחר שלב, בדמיונו. את המקדש, שעל הקמתו עמל משך כמה שנות מדיטציה, עמד לחנוך באותו יום שבו החליט המלך לחנוך את היכלו החומרי.

הנסיכה הכי יפה

המקדש המפורסם ביותר במקדשי טמיל נאדו הוא ללא ספק מקדש מינקשי (Minakshi) בעיר מדוראי (Madurai). הנסיכה מינקשי ("בעלת עיני הדג") נולדה עם פגם קטן - פטמה שלישית. משבגרה הנערה תפח והלך השד השלישי הסורר, ומבוכת העיר גברה. הובטח כי ביום שבו תפגוש העלמה את חתנה המיועד, ייעלם לו הציץ מעצמו.

כשערכה הנסיכה מסע אל הרי ההימלאיה בואך הקאילאש, הלוא הוא ההר של שיווה, נגלה האל לפניה ונעלם השד הסורר. שיווה מיהר לבקש ממינקשי לשוב לביתה, והבטיח שיגיע בעקבותיה ויישא אותה לאישה. במקדש, שנבנה במתכונתו הנוכחית רק במאה ה-17, יש שני היכלות מקודשים - לשיווה ולמינקשי. מדי ערב נערך טקס אשכבה ציורי שבו נושאים, בליווי תופים, חצוצרות ומצילתיים, את שיווה, המסומל בצמד סנדלי כסף, אל היכל האלה, ומאפשרים לזוג האלוהי להתייחד בו עד עלות השחר. אז מוחזר האל ללשכה שבה הוא מחלה את פני המאמינים.

ביום שבו אני מבקר כאן פוקדים את המקדש מאות גברים לבושי שחורים ומגודלי זקן. "מי אתם?", אני שואל. הם עונים בלבביות מהולה בסקרנות, ומספרים שהם צליינים ממחוז אנדרה פרדש ועורכים מסע בן ארבעים יום אל מקדש אייפה שבקראלה. ככה זה בהודו, אני חושב לעצמי, כה מקובל כאן לקחת פסק זמן ולצאת לדרך ממושכת בעקבות האלים ואל גילוי העצמיות, אבל אין לי פנאי לשקוע בהרהורים, כי כעת תורי לענות על שאלותיהם.

ביתם של אזרחי העולם

צ'נאי (Chennai, לשעבר מדראס) היא כרך גדול והומה. יצור כלאיים הודי-אירופי, שראשיתו בכמה כפרי דייגים נידחים שהיו לתחנת סחר בריטית. התחנה התפתחה לכרך שהיום הוא העיר הרביעית בגודלה בתת-יבשת. יש אזורים, כדוגמת ג'ורג' טאון, שבהם ניכרת עד היום ההשפעה האירופית.

המגוון התרבותי של טמיל נאדו קיים גם בעיירת החוף פונדיצ'רי, שהייתה עד 1963 קולוניה צרפתית, ועדיין נשארו בה כמה סממנים צרפתיים (למשל חגיגות יום הבסטיליה ב-14 ביולי). בפונדיצ'רי פועל גם אשראם מפורסם, זה של הפילוסוף, היוגי ולוחם החופש שרי אורובינדו. האשראם נוסד ב-1926, והוא מושתת על דרך רוחנית המשלבת יוגה עם מדע מודרני.

מהאשראם הזה נולד בשנות ה-60 היישוב אורוביל (Auroville. מילולית: עיר השחר), ששני שלישים מתושביו הם מערביים שעברו להתגורר במקום. למעשה זהו אוסף של יישובים שונים המתמחים בעיסוקים שונים: טכנולוגיה, חקלאות, עבודות יד, חינוך ועוד. היישובים הקטנים מחוברים יחד לקהילה אחת. את הרעיון להקמת אורוביל הגתה מירה אלפאסה (אכן, ממוצא יהודי), המכונה "האם", תלמידתו של שרי אורובינדו. כוונתה הייתה ליצור "מקום כלשהו על-פני כדור הארץ ששום אומה לא תוכל לטעון לבעלות בלעדית עליו, שבו כל בני האדם שכוונתם טובה ושאיפתם אמיתית יוכלו לחיות בחופשיות, כאזרחי העולם".

לפי החזון הזה נערך בפברואר 1968 טקס ההקמה של אורוביל, בחסות אונסק"ו, ממשלת הודו וארגונים אחרים בעולם. נציגים מ-124 מדינות נשאו בידיהם חופני עפר מארצותיהם והניחו אותן במרכז העיר. ארכיטקטים תכננו ועיצבו עיר עתידית לחמישים אלף תושבים, שבמרכזה מקדש (מבנה מרשים מאוד, שאוטובוסים של צליינים הודים מגיעים אליו. בנייתו עדיין לא הושלמה). העיר מחולקת לארבעה אזורים: מגורים, תעשייה, אזור בינלאומי ואזור תרבות. מסביב להם חגורה ירוקה של יערות משוקמים ומשקים חקלאיים.

יש טיולים מאורגנים שכוללים גם את אורוביל במסלולם, אבל ניתן לבקר בה גם עצמאית. יש כמה גסטהאוסים באורוביל (אחד מהם שייך לישראלי), בטווח מחירים שבין 150 ל-4,100 רופי (בין 15 ל-400 שקלים ללילה), אבל בעונה עלול להיות קשה למצוא מקום. מומלץ ליצור קשר דרך האתר (www.auroville.org). בגלל הפיזור הגיאוגרפי, מומלץ לשכור אופנוע או אופניים. יש כמה מסעדות טובות במקום, בתי קפה, ואפילו קונדיטוריות מצוינות.

הנוף כשיקוף הנפש

קודאיקנל (Kodaikanal), עיירה קטנה וציורית במעלה הרי הגאטס, נוסדה על-ידי הבריטים כעיירת נופש, כשלא יכלו עוד לשאת את החום הכבד של המישורים הגדולים. כאן, בגובה של למעלה מאלפיים מטרים, שוררת צינה נעימה גם בעיצומה של העונה הלוהטת, ולא אחת ערפילים מכסים את הפסגות המיוערות. בעיירה ובסביבתה שפע בתי הארחה מפנקים ומסלולי הליכה ואופניים במגוון דרגות קושי.

אני מתהלך בחורש לוט בערפל כשלצדי חברי המקומי סוגריב, המספר לי שכבר לפני כאלפיים שנה הקבילו המשוררים הטמילים בין נופי ארצם למצבים רגשיים. ההתאהבות הנדירה התקיימה לדידם תמיד בפסגות הרמות, היכן שפורח פרח הקורינג'י אחת ל-12 שנה (בפעם הבאה ייפרח ב-2018!), אבל מיד לאחריה נוצר פירוד, שמסומל על-ידי היסמין, הפורח במדרונות ובשיפולי ההרים. הלאה משם, בשירה כמו במישורים שנותרו מאחורי, נופי שדות האורז ורצועות החוף מסמלים פירוד גדול ומתמשך שהופך לגעגוע קשה מנשוא. אני מרגיש שאני יודע על מה הם מדברים.