מישהו הפסיק את הזרם

אבל הנה לכם סיפור תקשורתי מצוין שעליו כמעט שלא תקראו מילה בעיתונים, תשמעו ברדיו או תראו בטלוויזיה, למרות שלא מוטלים עליו צווי איסור פרסום למיניהם, ואפילו אין בו חשש לפגיעה בצנעת הפרט או להוצאת דיבה. למה רק "כמעט"? מפני שחדי העין והאוזן יכלו לראות גלישה שלו אל המקומונים ואפילו אל תוכנית חדשות מכובדת כמו של לונדון וקירשנבאום שנדרשה לנושא באגביות בשבוע שעבר. הסיפור הוא מצוקת הסמים בישראל, והוא מתגלגל ברחובות בשיטות התקשורת הישנות של פה לאוזן והופך לשיחת העיר מבלי לקבל רוח גבית מאף כלי תקשורת רציני.

הנה כמה עובדות על "המשבר" הנוכחי: לפני כחודש החל להירשם היצע נמוך לעומת הביקוש בתחום המכונה "סמים קלים". בתחילה סברו הכול שמדובר במשבר עונתי חולף, אבל בהמשך האמירו המחירים מאוד, עד כדי כך שבשלב הבא הציעו הדילרים ללקוחותיהם הקבועים סמים קשים יותר עד שגם אלו כמעט שאזלו. אין לי את הכלים לבצע תחקיר עיתונאי מעמיק בשאלה למה זה קורה, אבל כבר למדתי שלמרות שהמשטרה ממהרת לקחת לעצמה קרדיט בעניין, הרי שתקופות של גאות ושפל בשוק הסמים באזורנו, הן, בדרך כלל, תוצאה של מצב ביטחוני שגורם להגברת הפיקוח בגבול הצפוני או הדרומי של ישראל. אגב תופעות לוואי, אלו שנרשמות במרכזי הערים הן מגוונות: מעלייה בשימוש בסמים הקשים יותר, דרך עלייה בשימוש באלכוהול ועד לדעיכה מסוימת בגזרת חיי הלילה.

השאלה היא מדוע התקשורת, שבדרך כלל אוהבת מאוד נושאים פיקנטיים שכאלו, נמנעת מרצון מעיסוק בפרשה שידועה כמעט לכל עיתונאי מתחיל? בהיעדר תשובה רשמית, ננסה למצוא לכך כמה סיבות: ראשית, ובהכללה (שאני מתנצל מראש על העוול שהיא גורמת ליוצאים מן הכלל): חלק גדול יחסית מאנשי התקשורת הם צרכנים של סמים מסוגים שונים. דיווח על התופעה, עלול לסמן את העיתונאי כמשתמש, או כמי שנמצא בסביבה של משתמשים. זה עלול לחבל בתדמית העיתונאית הרצינית שלו, או אפילו להחשיד אותו בפלילים, שהרי לפחות לגבי הסמים המכונים "קלים", יש הבדל בין מי שצורך אותם בד' אמותיו, לבין מי שמשליך את הבדל מהמקפצה. סיבה אפשרית נוספת היא שכמעט כל עיסוק בעניין, מתפרש כקריאה ללגליזציה, נושא שגם מרבית המצדדים בו, לא נוטים לעסוק בו פומבית.

באופן אישי אני לא מבקש להטיף ללגליזציה (נושא ראוי לדיון ציבורי תקשורתי מעמיק), אלא רק לסגור מעגל אישי קטן: הכתבה הראשונה שלי התפרסמה בתחילת שנות ה-90', אחרי שהוזמנתי לראיון עבודה באחד המקומונים, והעורך שאל אותי על מה הייתי כותב לו היה מעסיק אותי. השבתי לו שהסגר על השטחים, קטע את מסלול ההפצה של החשיש וגרם לעלייה תלולה במספר צרכני האקסטזי והטריפים ברחבי העיר. אפילו אני לא תיארתי לעצמי שהאישור שניתן לי לכתוב על הנושא יהפוך לכתבת השער של הגיליון הבא של אותו מקומון, וישנה את חיי לנצח, או כמו שגרסה פעם אחת הסיסמאות של הרשות למלחמה בסמים: רציתי רק לדפוק את הראש ודפקתי את החיים...