מי מפחד מקונגלומרטים?

לאחרונה נשמעו דעות לפיהן הריכוזיות במשק הישראלי גדולה מדי. לעניין זה יש להבחין בין שני סוגים של ריכוזיות: ריכוזיות בשוק רלבנטי מסוים ו"ריכוזיות משקית". ריכוזיות בשוק רלבנטי מסוים היא מצב שבו מספר מצומצם של פירמות שולטות בענף מסוים, או גרוע מכך, מצב בו פירמה אחת משיגה מעמד דומיננטי באותו ענף. "ריכוזיות משקית" היא מצב שבו נתחים נכבדים יחסית מהמשק כולו מרוכזים בידי מספר מצומצם של קבוצות, בלי קשר לענף ספציפי.

קיים הבדל מהותי בין ריכוזיות בענף מסוים לבין ריכוזיות משקית. ריכוזיות בענף מסוים עלולה לפגום בתחרותיות של אותו הענף, וכך לפגוע בצרכנים וברווחה הכללית.

אלא שבדיוק למטרה זו נועד חוק ההגבלים העסקיים. הממונה על ההגבלים העסקיים, מכוח החוק, יכולה לעצור מיזוגים המעלים חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות. חוק ההגבלים העסקיים גם מאובזר לעצור שיתופי פעולה העלולים לפגוע בתחרות בענף מסוים, וכן למנוע מפירמה דומיננטית באותו הענף לנצל לרעה את מעמדה, להנציח את כוחה, לדחוק מהשוק פירמות אחרות, וכיוצא באלו.

במה מטפל חוק ההגבלים?

מאחר שחוק ההגבלים העסקיים ערוך יפה להתמודד עם ריכוזיות בענף מסוים, נותר לתהות מה רע בריכוזיות משקית כשלעצמה, שאינה כרוכה בריכוזיות בענף מסוים.

חוק ההגבלים העסקיים אינו ערוך להתמודד עם ריכוזיות משקית באשר היא, וטוב שכך. המומחיות של הממונה על ההגבלים העסקיים ורשות ההגבלים העסקיים היא בניתוח של פגיעה אפשרית בתחרות בענף מסוים, ולא של ריכוזיות משקית כשלעצמה.

כך, למשל, אם שני מתחרים בענף מסוים מתמזגים זה עם זה, או משתפים פעולה זה עם זה, ניתן, במקרה מתאים, לעצור זאת מכוח חוק ההגבלים העסקיים, כמו במקרה של מיזוג סונול ודור אלון.

אם ספק חפץ להתמזג עם לקוח או לכבול אותו בדרך כלשהי, שוב חוק ההגבלים העסקיים ערוך לטפל בעסקה אם היא עלולה לפגום בתחרות בענף כלשהו.

גם מיזוגים או מיזמים קונגלומרטיים - כאלה שאינם בין מתחרים ואינם בין ספק ללקוח - עלולים לעיתים לפגוע בתחרות בענף ספציפי. גם אז ניתן לעצור את הפגיעה המסתברת בתחרות באמצעות חוק ההגבלים העסקיים.

צריך לעודד השקעות בישראל

עם כל זאת, אין זה ראוי, לדעתי, להילחם בריכוזיות משקית כשלעצמה, מבלי שיש חשש לפגיעה בתחרות בענף רלבנטי כלשהו. כאשר אדם או פירמה עם משאבים חפצים להשקיע את כספם בישראל, להבדיל מבחו"ל, יש לעודדם לעשות זאת. כל אימת ששקל מושקע בחו"ל במקום בישראל, הדבר הוא מטבע הדברים בעוכרי המשק הישראלי.

על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2006, למשל, רק 10.6% מהתמ"ג העסקי בישראל יוצר על ידי חברות בבעלות זרה. משמע, פירמות זרות אינן ששות בהכרח להשקיע בישראל, וחשוב לעודד פירמות ישראליות לעשות כן. מטבע הדברים, השקעה של פירמה בשוק ישראלי כלשהו בדרך כלל מיטיבה עם התחרות באותו השוק.כאמור, כאשר השקעה כזו עלולה לפגוע בתחרות, חוק ההגבלים העסקיים ממילא ערוך בדרך כלל לעצור אותה. משמע, השקעה שעוברת את מסוכת חוק ההגבלים העסקיים היא באופן טיפוסי פרו-תחרותית. היא יכולה להקטין את הריכוזיות של ענף רלבנטי שאופיין על ידי תחרות מועטה לפני כן.

ביזור השקעות - חיובי

בקרב חלק מהציבור הישראלי מתקבל הרושם שקיים חשש מפירמות רב-ענפיות או "קונגלומרטים" באשר הם. אלא שעדיף למשק המקומי, שמשקיע ישראלי יבזר את הונו על פני כמה ענפים, תוך הגברת התחרות בכל אחד מהענפים האלה, מאשר שישקיע את רוב הונו בענף אחד. אם ישקיע את רוב הונו בענף אחד, החשש מפני התפתחות פירמה דומיננטית באותו הענף, תוך הפחתת התחרות בו, גדול יותר מאשר אם יבזר את הונו בין כמה ענפים.

חוק ההגבלים העסקיים, למרות שהוא ערוך לטפל בניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי - אינו אוסר על עצם היווצרותו של כוח כזה. על מנת למנוע היווצרות של כוח כזה, ראוי דווקא לעודד את בעל ההון לבזר את הונו בין כמה ענפים, תוך יצירת אותם מבנים קונגלומרטיים.

נראה כי המקטרגים על ריכוזיות נוטים לערבב בין שני סוגי הריכוזיות. כאמור לעיל, קיים מתח בין שני סוגי הריכוזיות: פיקוח יתר על ריכוזיות משקית עלול להביא להעצמת הריכוזיות בשווקים רלוונטיים, שהיא המסוכנת מבחינה חברתית. סוג נוסף של חשש מפני ריכוזיות משקית הוא החשש מהשפעה פוליטית של בעלי ההון. ואולם, השאלה היא שוב מדוע דווקא מבנה רב-ענפי של פירמה גורר השפעה פוליטית. לעיתים קרובות, יש לחשוש דווקא מהשפעה פוליטית של בעל הון שרוב הונו מרוכז בתעשייה אחת. או אז, האינטרסים של בעל ההון מרוכזים בקידום תעשייה זו, לעיתים על חשבון תעשיות אחרות.

דווקא כאשר ההון מבוזר בין כמה תעשיות, האינטרס של בעל ההון להשפיע על המחוקק מדולל יותר, משום שכל תעשייה עשויה למשוך לכיוון חקיקתי אחר. במקרה שיש כמה בעלי הון המושקעים כל אחד במספר ענפים, בעלי אינטרסים מנוגדים, גם כל בעל הון ימשוך לכיוון שלו, באופן המאזן את מאמציו של בעל ההון השני, ומחליש את היכולת להשפיע על קובעי המדיניות.

הריכוזיות המשקית בירידה

הפולמוס הציבורי סביב הריכוזיות המשקית גם עומד בניגוד למגמה של השנים האחרונות, שעל סמך פרמטרים רבים היא דווקא בכיוון של הקטנת הריכוזיות מסוג זה. כך עולה, למשל, מרשימת מאה עשירי ישראל שמתפרסמת בעיתון "מעריב": 24% מרשימת מאה עשירי ישראל לשנת 2009 (בתחומים מגוונים הכוללים גם קמעונאות, נדל"ן ותקשורת) לא נכללו ברשימה זו בשנת 2003.

מגמה דומה המצביעה על קיטון בריכוזיות המשקית עולה ממדדי המניות. כך, 60% מהחברות במדד ת"א 25 כיום לא הופיעו במדד 1997. אם ננטרל מנתון זה את מניות הבנקים, מדובר ב-68% מהחברות במדד הנוכחי שלא הופיעו ב-1997. גם אם נסתכל על מדד ת"א 100, הרי ש-54% מהחברות במדד זה כיום לא הופיעו בו באמצע 1998.

לסיכום, החשש מריכוזיות בענף ספציפי מוצדק, והוא מטופל יפה על ידי חוק ההגבלים העסקיים. לעומת זאת, החשש מריכוזיות משקית באשר היא איננו מוצדק. יתרה מזו, קיימות אינדיקציות לכך שהריכוזיות המשקית בישראל היא דווקא בסימן ירידה בשנים האחרונות.

הכותב הוא מומחה להגבלים עסקיים מהפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב