בין ריכוז לריכוזיות

מדובר באירוע יוקרתי עד למאוד. אחרי הכול, מחירי הכרטיסים נעו בין 400 ל-1,000 שקלים. בופה עשיר, בר חופשי, מלצריות שעוברות עם טאפסים קטנים, והמון, אבל המון, בחורות יפות שלמראן אני מתחיל לפתח הפרעת קשב וריכוז קלה בעצמי; כל הגבות החשופים האלה, כל שמלות המיני, כל הפאייטים האלה והעקבים. כולם מתנשקים על הלחיים, קוראים זה לזה מאמי. רק לי אף אחד לא קורא מאמי, אז אני ניגש לבר ומבקש בירה. אין כמו לשתות למען מטרה טובה.

מיכאל שטראוס כבר פה. גם אייל קיציס, שינחה את האירוע. גם שני החבר'ס האלה מרציו, לנדאו ורוטלוי. אני פוגש את יוזמת הפרויקט והאירוע, ענבר דנקנר, הבת של דורי, האחיינית של נוחי והסיבה העיקרית לכך שאני פה, בואו נודה. אחרי הכול, פרויקטים לחינוך יש מלא, אבל לא לכולם אמורים להגיע נ' ד' הגדול (שולחן שמור לאי.די.בי עומד בנקודה הכי אסטרטגית במועדון), כמו גם מכובדים אחרים בסגנון עדות המאיר שמיר והיאיר סרוסי. שלא לדבר על מלאנ'תלפים מפורסמים שהשתתפו בתשדיר, ובראשם רפאלי בר.

בחורה נחמדה, דנקנר זאת. קטנה ומרוכזת, בחורה רצינית. היא מספרת לי שהיא ושותפה לפרויקט, אורן רג'יניאנו, למדו יחד בתיכון וסבלו מהפרעת קשב וריכוז. ההורים הוציאו המון כסף על אבחונים ועל שיעורים פרטיים וכל זה, עד שהשניים סיימו תיכון בהצטיינות. היא מספרת על הקשיים בחייו של מופרע הריכוז והקשב: הערכה עצמית נמוכה, כולם חושבים שאתה עצלן או טיפש או שניהם. אני מאבד את הריכוז לשנייה עת למועדון חודרת שטראוס עפרה, אבל חוזר להתמקד בדנקנר הצעירה (20, חיילת) שמספרת איך התחילה לחשוב על כל אלה שאין להם הורים עשירים והחליטה לעשות מעשה. זה היה לפני שנתיים. גייסה חברים, צירפה אנשים, הביאה את יואל גבע, והיום הפרויקט פועל בארבעה בתי ספר בתל אביב ועוזר לכ-700 תלמידים, כשבשנה הבאה הוא יתרחב לכל בתי הספר בעיר. כבוד.

מה למדת, אני שואל. שיש אנשים טובים, היא אומרת, ששינוי הוא אפשרי. איך עזר לך הייחוס, אני שואל. לא הזיק, היא עונה בחיוך. ילדה טובה.

איפה המפורסמים שהבטיחו?

המקום הולך ומתמלא. יאיר וליהיא לפיד מגיעים. אני עוקב אחרי לפיד. תמיד מעניין להסתכל על האיש הכי מפורסם בחדר; איך הוא נע בחלל, איך עולים אליו לרגל, איך הוא קצת נבוך (בכל שנייה הוא מציץ בשעון), איך הוא תר בעיניו אחרי מפורסמים אחרים, אחים לגורל. אם יש משהו שלמדתי במהלך השנים שלי ככתב רכילות, סליחה, חברה, זה שמפורסם יכול להיות רק עם מפורסמים אחרים. חברתם של אנשים רגילים מעיקה על המפורסם. אז לפיד מוצא את קיציס ואני מוצא לי עוד בירה.

עפרה שטראוס משוחחת עם דן להט, בעלה לשעבר. הנה גם ענת לוין, משנה למנכ"ל בנק הפועלים. שלושתם מפטפטים להם. זה מאוד נחמד, באמת, אבל איפה המפורסמים שהבטיחו לי? בירות וטאפס ונוחי אין. ולמה הזמן לא עובר?

נראה שאני הופך לאחד מאלה שאתה לא זוכר מאיפה אתה מכיר אותם. ניגשו אליי שלושה אנשים; אחד אמר שהוא אוהב את התוכנית שלי ברדיו (אין לי), שני אמר שהוא ראה אותי בטלוויזיה (זה לא אני), ושלישי שאל מה שלומו של פלוני (שעליו לא שמעתי מעודי). ניגשו אליי גם שתי נשים שנפלו על צווארי כאילו הייתי בנן האובד. תחושה מוזרה.

הזמן עובר ואני מבין: נוחי דנקנר לא יגיע, גם לא מאיר שמיר, גם לא בר רפאלי, גם לא יאיר סרוסי. זה רק אני פה. ושטראוס. וקיציס. ולפיד. ולוין. ועוד כמה מאות אנשים שתרמו למען ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, כמו גם מהשתייכות למגזר הסוציו-אקונומי הלא נכון.

נראה שגם המארגנים קלטו זאת, והגיעו למסקנה שאפשר לעבור לשלב הנאומים. קיציס מנחה בחן מסורבל משהו. הוא מודה לנו על שבאנו במקום לראות את משחק הכדורגל בין הפועל תל אביב למכבי חיפה או את רוקדים עם כוכבים, וחוזר שוב ושוב על המילה מדהים.

הוא מזמין את הנואם הראשון, מר יאיר לפיד. לפיד, דובר רב חן, מספר שגם הוא היה ילד כזה, עם הפרעת קשב וריכוז, אבל אז לא ידעו מה זה והמורים כל הזמן אמרו להורים שלו ששום דבר לא יצא ממנו. ובאמת, אומר לפיד, שום דבר לא יצא ממני.

זו בדיחה, כמובן, אבל אף אחד לא צוחק. כולנו הרי יודעים שלפיד הוא סיפור הצלחה - הוא עשיר, הוא מפורסם, הוא מוכשר, הוא יפה. אז לפיד מתכבד להגיש את חלקה השני של הבדיחה: שום דבר לא יצא ממני, אז הלכתי להיות עיתונאי.

הוא עושה פאוזה קצרה, שמטרתה לתת זמן לצחוק, אבל שוב אף אחד לא צוחק, והאיש שהכי לא צוחק זה אני. אל"ף, שמעתי את הבדיחה הזו כבר אלף פעם והיא לא הצחיקה אותי גם בפעם הראשונה. בי"ת, אם נצא מנקודת הנחה שבכל צחוק יש גרעין של אמת, הרי שיש בה אלמנט של חוסר צניעות, שלא לדבר על חוסר קולגיאליות. הוא הרי לא צוחק על עצמו; הוא מזלזל בכל שאר העיתונאים, אלה שמרוויחים פחות ממנו על אף שהם עובדים יותר קשה, אלה שאין להם תוכניות בטלוויזיה וחברים בפוליטיקה, אלה שעמלים על התחקירים שהוא מגיש בנונשלאנט, אלה שהזכויות הסוציאליות שלהם בזבל ומעמדם הציבורי עוד יותר מתחת, אלה שלא ירוצו בראשה של אף מפלגה.

אחריו נואם יואל גבע, זה מהקורסים. גבע הוא אדם מהפנט במובן המרדים של המילה; קולו שקט, שפת גופו סטטית. אבל מה, דבריו דברי טעם. למעט החזרה המוגזמת - כמו כולם - על המילה מדהים. הכול כל-כך מדהים, זה מדהים. חייבים להוסיף את המילה מדהים להצהרת הנאמנות למדינה: מדהימה, יהודית ודמוקרטית.

אחריו יש עוד שניים-שלושה נואמים שלדבריהם לא הקשבתי. אחר כך שתי הופעות קצרות. הראשונה של דני רובס. נחמד דני רובס.

אחריו ריטה. משהו הריטה הזאת. נהדרת. היא עושה בקהל כבשלה. כל השטיקים עובדים כמו קסם. מישהו שאני לא מכיר ניגש אליי מאחור ולוחש על אוזני: מה היא עשתה עם רונן ברגמן, אתה יכול להגיד לי. אני תוקע בו את המבט הכי מלא בוז שיש לי.

לא יודע למה, אבל כל זה ממלא אותי עצב שלא יתואר. אוקיינוס של תוגה מאיים להטביע אותי, אז אני הולך לבר, מזמין בירה אחרונה, שותה אותה בשלוק אחד והולך הביתה.