"אני לא עיתונאי, אני סוכן חברתי בעיתונות"

לתביעה שהגיש בחודש שעבר ד"ר נמרוד נוביק, לשעבר סגן נשיא בכיר בקבוצת מרחב, נגד הבעלים שלה יוסי מימן, יש ריח של שקשוקה. חריפה, ממולחת, מעורבבת, מתוחכמת, חמה אש. נוביק תובע ממימן תגמול הנאמד "בהערכה זהירה בסך של כ-30 מיליון דולרים", על תרומתו ה"מכרעת" לייזומם של פרויקטים אחדים, ובהם EMG, השותפות הישראלית-מצרית, שעומדת מאחורי צינור הגז הטבעי ממצרים לישראל, אשר הניבה למימן, כך כתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, רווחי עתק בהיקף של 350 מיליון דולרים. נוביק, המתאר את עצמו כאדריכל הפרויקט, פורס את השיטה שבה הפעיל את הגורמים הישראליים והבינלאומיים לטובתו של מימן. בין היתר מפורטים יחסיו של נוביק עם שמעון פרס ועם אהוד ברק, שבעזרתם, ובעזרת קשריו הדיפלומטיים הענפים, קידם את עסקת הענק (שללא קשר עומדת כיום על כרעי תרנגולת בשל ההפיכה במצרים). עוד טוען נוביק שאת קשריו של מימן עם הצמרת השלטונית והעסקית סלל גם באמצעות קבלות פנים ומסיבות, אשר הנחשקות שבהן, מסיבות יום העצמאות המפוארות של מימן, הפכו למפגש חובה של הון, שלטון והרבה סלבריטאים.

מיקי רוזנטל יודע דבר או שניים על שקשוקת הון-שלטון. סרטו המדובר "שיטת השקשוקה", שביקר בחריפות את הקשר בין גורמי ממשל לבין משפחת עופר, שלכאורה קנתה מהמדינה נכסים ציבוריים בזול, נקרא כך בשל נאום השקשוקה שנתן למצלמתו של רוזנטל עו"ד רם כספי, שייצג בזמנו את החברה לישראל במשא ומתן על רכישת צים. הסרט זכה לחשיפה אדירה בזכות הקמפיין שניהלה נגדו משפחת עופר, שניסתה למנוע את שידורו בכל מחיר, הפיקה סרט תגובה משלה, ואף הגישה נגד רוזנטל תביעה על סך 3.5 מיליון שקלים, שנמחקה בסופו של דבר. לאחר מאבקים רבים שודר הסרט בערוץ הראשון.

כאביר צדק חברתי, שזכה על פועלו בפרסים רבים, אפשר היה לצפות מרוזנטל שיתפוס את מחבת ההון-שלטון שרקחו לכאורה נוביק ומימן, וינער אותה היטב-היטב בסרט המשך, או לפחות בכתבת תחקיר עמוקה ב"המקור", שאותה יתחיל להגיש לצדו של רביב דרוקר בשבוע הבא בערוץ 10. אבל רוזנטל, שמקבל משכורת מאותו מימן ממש, לא מתכוון לעסוק בפרשה הזו, וגם נזהר מאוד בדברים שהוא אומר עליה.

"אני לא מאשר את פרטי התביעה של נוביק", אומר רוזנטל במתינות לא אופיינית לשטף הדיבור חסר המעצורים שלו, המוכר לצופי הטלוויזיה מהתוכניות "בולדוג" ו"בולדוזר", שבהן פרץ לציבוריות הישראלית. "יש דברים שאני גוזר על עצמי לא להתעסק בהם. זה רע בעיניי שבסוגיות מסוימות אני לא יכול לעסוק, כמו שגזרתי על עצמי לא לעסוק בשום דבר שקשור לגבעתיים, העיר שבה אני גר. הפרטת הידע היא הפרטת אמצעי התקשורת לאנשים שנכנסים אליהם ולא מתעניינים בתקשורת, אנשים שלא אוהבים להפסיד כסף. זה לא עסק רגיל, אלא אפשרות להשפיע על סדר היום הציבורי באופן מוגבל. רוב העיתונאים, שהם בני אדם, יפנימו את הערכים ואת היעדים של מקום העבודה. כשבעל הון קונה עיתון הם מפנימים את האינטרסים שלו".

מטעמי הישרדות?

"זאת ההוויה האנושית".

גם ההוויה האנושית שלך הפנימה את הכללים האלה.

"אני לא עיתונאי".

אז מה אתה?

"אני סוכן חברתי בעיתונות. אני מצהיר על דעתי ולא מתכסה בעלה תאנה. יש לי דעות, אני מקדם אותן דרך העיתונות, ומנצל כל במה מסחרית או לא מסחרית בשביל לעשות את זה".

נראה לך ראוי שתדיר את עצמך מנושאים מסוימים?

"ועדת הריכוזיות וועדת טרכטנברג מדברות על הפרדת אחזקות. השתלטות בעלי ההון על אמצעי התקשורת מגבילה אותי. כמו שאלה שעובדים בקשת לא יכולים לעסוק ביצחק תשובה, שזה גז והתפלה, עיתונאי 'ידיעות אחרונות' לא יכולים להתעסק בנושאים מסוימים וגם את, ב'גלובס', מוגבלת".

אבל יש הבדל מהותי. הבעלות על העיתונות המודפסת היא פרטית, ואילו ערוץ 10 הוא משאב ציבורי שנתון לפיקוח רגולטורי.

"גם עיתון פרטי צריך בעיניי לעבוד תחת רגולציה. זה לא מפעל לייצור סבונים".

זאת מהותה של עיתונות חופשית בדמוקרטיה.

"התקשורת כולה היא סמי ציבורית. כולם צריכים לעבוד תחת כללים של עניין ציבורי. הבעיה שלי לא יותר גדולה משלך בעיתון פרטי. זה ביני לבין מצפוני. הבחירות בעולם הן לא בין שחור ללבן. אני לא יכול להגיד לעצמי שלא אעבוד במקום שלבעליו יש אינטרסים אחרים, כי לא יהיה לי איפה לעבוד. לכל בעלים של כלי תקשורת במדינת ישראל יש ערימה של עניינים שהיו מצדיקים תחקיר, ולא תמיד זה קורה. לא עשו על נוני מוזס (מו"ל ידיעות אחרונות) כתבת דיוקן כבר שנים, ויש גם אחרים, ואני לא רוצה להזכיר שמות כדי לא לפגוע".

ומימן?

"עסקיו של יוסי מימן ראויים לטיפול. אם אני אגיד דברים רעים עליו, יגידו שאני רוצה להתנקם בו כי לא קודמתי, ואם אגיד עליו דברים טובים, יגידו שאני מתחנף. אני מקווה שיש עיתונאים שעוסקים בזה. לא אומר לך שזה לא בעייתי, ומבחינתי, שאנשים כאלה לא היו מחזיקים כלי תקשורת".

מי כן יחזיק?

"הציבור. היה לי רעיון עוועים, כשהיה המשבר בערוץ 10 (ב-2009), שהעובדים ייקנו אותו, ינפיקו, ויהפכו אותו לערוץ ציבורי אמיתי, אבל זה לא ישים. הידע, שכל-כך משפיע בחיינו, הוא כוח. אנחנו מסרנו את הדבר לידי אנשים פרטיים, ואנחנו בצרות. אני האחרון שיש לו משהו נגד שוק פרטי, אבל כדי לאזן את התמונה צריך BBC ולא ערוץ ממלכתי כמו ערוץ 1, שכשמו הוא משרת את הממלכה ולא את הציבור".

במשבר ההוא של ערוץ 10 העיתונאים נפגשו עם חברי כנסת ופנו אל הרגולטור כדי להציל אותו מסגירה. זה תקין בעיניך?

"אני לא דיברתי עם הרגולטור ולא השתתפתי בזה באופן פעיל. כמו שאני לא מדבר עם יוסי מימן באופן אישי, כך אני גם לא מדבר עם רגולטורים, ומאותו טעם אני לא עושה פרסומות, כדי לפעול בידיים נקיות. השתתפתי בהפגנה להציל את הערוץ, אבל לא לחצתי ולא דחקתי באף רגולטור או איש ציבור, אף שאני חושב שחשוב שיהיה ערוץ 10".

אז אין דבר כזה עיתונות חופשית.

"עיתונות חופשית באמת היא עיתונות ללא מגבלות. לנו יש מגבלות של רייטינג, אבל אין סתימת פיות".

לא המצפון של הערוץ

בכל תקופה אחרת נדמה שניתן היה להעביר אל סדר היום את המשפט האחרון של רוזנטל, מי יותר מי פחות. אבל בסך-הכול חודש אחרי שמנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן פרש מתפקידו, כמו גם עורכת "השבוע" רותי יובל, על רקע כיפוף ידיים אגרסיבי ותקדימי באופיו אל מול הבעלים של הערוץ, הרי "סתימת הפיות" שווה דיון. אבל קודם תזכורת קצרה: בהשבוע, במהדורת יום שישי של הערוץ, ערכו תחקיר על איל ההון שלדון אדלסון, שמחזיק גם בחינמון "ישראל היום". חצי שנה אחרי פרסום אותו תחקיר, מאת הכתב אבנר הופשטיין, תבע אדלסון פרסום התנצלות גורפת, יש אומרים משפילה, של מערכת התוכנית כלפיו. על מה שקרה מאחורי הקלעים בין הבעלים לבין העיתונאים מתרוצצות כמה גרסאות, אבל עם השורה התחתונה אין להתווכח; התנצלות הערוץ על "האשמות כוזבות לחלוטין", והתפטרות בשידור גם של מגיש התוכנית גיא זהר, שקרא "לעצור ולהרים דגל שחור".

רוזנטל הגיע מן הסתם מוכן לדיון הזה, והוא מעדיף לתת לאירוע פרשנות משלו. "זה אירוע חמור מאוד בעיניי בתולדות החופש העיתונאי, בעיקר זה של ערוץ 10, שנפגע ממנו ללא ספק", הוא אומר. "אבל אני מעדיף לראות בזה תקלה חד-פעמית".

כמה נוח.

"עבדתי בלא מעט כלי תקשורת, וזה ערוץ שבו העיתונאים זוכים לחופש עיתונאי. לא נתקלתי בצנזורה לא עניינית, ועשיתי כתבות על צדיק בינו, על נוחי דנקנר, על גליה מאור; וגם כשעיקמו את האף והיה קשה, לא הייתה צנזורה. דווקא לאור הרקע שסיפרתי לך והחופש היחסי הגדול, המקרה מאוד חמור, ואני מעדיף לראות בו תקלה חד-פעמית".

זה נשמע כמו דיסוננס קוגניטיבי.

"בחוויה האישית שלי, כשרציתי לעשות בקשת (ערוץ 2) כתבה על בנקים וביטוח, אמרו לי, 'יש לנו מפרסמים ובעלים, תעזוב את זה'. זה לא קרה בערוץ 10. אני חושב שמה שקרה יבצר חומה. אם זה יקרה עוד פעם, ואלה לא הצהרות סרק, אני לא אשאר בערוץ הזה. את יכולה להגיד, זה נוח לך להגיד את הדברים האלה, אבל עכשיו אנחנו במבחן. התחקיר הגדול הבא צריך להופיע בערוץ 10, ובסוגיות של טייקונים, שמפעילים לחץ עצום. אלה אנשים שמעסיקים עורכי דין בריטיינר שמציקים סתם".

בעיני הרבה אנשים זאת הייתה פגיעה אנושה באמון בחדשות הערוץ.

"להתנצל זה בסדר אם טעית".

ואם לא?

"אנסו את מנהלי הערוץ, בטח בנוסח ובאופן הגורף שלה; גם אם היו אי-דיוקים ואם נדרשו הבהרות, זה אונס ברוטלי. היה בזה אלמנט של השפלה. בחוק מוגדר שמי שיש לו הפררוגטיבה להחליט הוא מנהל החדשות. אם הוא חשב שזה לא ראוי, אסור היה לאנוס אותו, ועשו את זה. ראודור עשה מעשה אצילי, מכיוון שהעדיף להתפטר על-פני אי-הזרמת כסף לערוץ המקרטע".

למה לא התפטרתם כולכם לאות הזדהות?

"יכול להיות שאני זקן ושיניי קהו. עזבתי מקומות עבודה בשביל פחות; בידיעות אחרונות עזבתי תפקיד בכיר של סגן עורך בעניין עקרוני, אחרי פיטוריו של אילון שליו לטובת משה ורדי. התפטרות קולקטיבית לא הייתה מקדמת משהו, אבל עדיין העניין הזה עומד למבחן. אם אני טועה, וזו לא תהיה תקלה חד-פעמית, אני לא אהיה שם. וכן, האמון של הציבור נפגע, וזו לא פגיעה קלה בכנף".

ההכחשה של הנהלת הערוץ על הנחתה מגבוה, בפני ישיבה במליאת הרשות השנייה, וסירובם של ראודור בנזימן ושל רותי יובל להגיב על הפרטים, לא מוסיפה לאמון הצופים בחברת החדשות.

"קראתי שיש הסכם סודיות שמנע מהם לדבר. אני לא חלק מההנהלה".

אבל אתה המצפון של ערוץ 10.

"עזבי, אל תפילי עליי את זה".

"אנחנו פצועים אבל נחושים"

המצפון של רוזנטל, שהושתק הפעם, ייאלץ לעמוד על קצות האצבעות ברגע שבו יתיישב מול רביב דרוקר, על כיסאו של עפר שלח ב"המקור", תוכנית התחקירים המוערכת של הערוץ; כשיהפוך מכתב, שהגיש את החומרים שלו למערכת עד עכשיו, לפנים של התוכנית. מתברר שהג'וב החדש הוא לא פסגת חלומותיו של מי שהיה ראש מערכת החדשות וסגן עורך ידיעות אחרונות, סמנכ"ל תוכן של חדשות 2 ומגיש תוכניות וסרטים דוקומנטריים, שבחלקם הגדול היה גם שותף להפקה. בשבילו זו עוד אפשרות להפיץ את משנתו המנומקת, והוא דרוך לקראתה.

"המאבקים לפרסם הם אין-סופיים, זה מלווה את העבודה כל הזמן", כך רוזנטל. "מושאי התחקירים שלי מחזיקים עוצמה לא קטנה, והם ינסו בכל דרך לגיטימית לקעקע אותם ויש חשש לאן זה יגיע - ללחץ על מנהל הערוץ, לחבר של חבר שאומר לי בשביל מה אתה צריך את זה, או דרך הבעלים. אני מקווה שנעמוד בזה".

הפעם ישנו לצדך רביב דרוקר, אשר מחה פומבית נגד ההתנצלות, ושנכנס בעונה הקודמת ראש בראש במשפחת נתניהו, שעם או בלי קשר, נמנית עם החוג המקורב לאדלסון.

"רביב הוא עיתונאי אמיץ, בעל קבלות. אבל לעשות תחקיר על ראש ממשלה זה יותר קל (לעומת על איל הון), גם אם הוא כרוך בשורת לחצים. אני מאמין באינטגריטי של רביב. כמו שאמרתי קודם, שיניי קהו מעט, אבל יש לי הרצון. לעתים תחקירים נופלים לא בגלל קשיים חיצוניים, אלא בגלל תקציב".

העמדת דרישות לתקציב לפני שנכנסת לתפקיד?

"באתי כי ביקשו ממני. להגיש תוכנית זה לא חלום חיי. זה לא הפורטה שלי, אני לא יודע לעשות את החנדאלעך של יעקב אילון, ואני לא חיית אולפן כמו גיא זהר".

אין מספיק עבודה כעיתונאי חוקר?

"עיתונאי חוקר הוא סוג של זן נכחד, כמו סנדלרים ושענים. זאת לא מציאה גדולה. ומפני שאני חושב שתחקירים זה הדבר החשוב ביותר שעיתונות צריכה לעשות, כשיש תוכנית שעושה מאמץ לעשות אותם, ולא דברים שמתחזים לתחקירים, אז ודאי שאני מתייצב. התוכנית היא 80% של רביב ו-20% שלי. הוא הנשמה והלב והוא הרוח החיה. עשיתי כתבות לתוכנית גם קודם, אבל עכשיו תהיה לי יותר אחריות".

מה על הפרק?

"נעסוק בנושאים מסוימים של ריכוזיות, ניתן דגש על תכנים כלכליים, ומן הסתם נעסוק גם בנושאים נוספים. אי-אפשר להבטיח שום דבר עד שהוא קורה".

אתם עולים לאוויר עם רגל שבורה.

"אני מדדה כל החיים שלי, כי אני צולע. יש ספק, אבל יש רוח קרב. אנחנו פצועים אבל נחושים".

ל"עובדה" לא שוכחים עד היום את הסאגה מאחורי פרסום תחקיר ישראייר.

"תגידי, אם סבר פלוצקר כותב שטות, זה יפגע בנחום ברנע? ואם מישהו במערכת שלך כותב משהו שגוי, זה פוגע בך? הטענות האלה יעלו; יגידו, 'אתם עושים מה שהבעלים אומרים לכם'. אז אפשר לסגור את הבאסטה וללכת הביתה, כמו שקרה עם רופרט מרדוק (פרשת האזנות הסתר שהובילה לסגירת הצהובון הבריטי ניוז אוף דה וורלד בקיץ האחרון); או שיש אופציה לעבוד בשיקום האמון על-ידי תחקירים אמיצים, נוקבים, התגרות באנשים שחושבים שאסור לגעת בהם".

מילים יפות, אבל ללא גיבוי ממקום העבודה אתה לא יכול לעבוד.

"קיבלתי גיבוי".

מהבעלים?

"לא, ממנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי. היו עליו לחצים אדירים לפגוע בי".

לפטר אותך?

"לא לתת לי לעשות דברים. לא משנה. נותנים לי חירות עיתונאית".

"היו עוד פסיכים שצעקו"

את המודעות הגבוהה שלו לעוולות חברתיות אפשר אולי לתלות בילדותו המורכבת של רוזנטל. אביו, שהיה בעלים של מפעל לציוד חקלאי שקרס במיתון של 1966, נפטר כשהיה בן 13. אמו עזבה את הארץ עם בן זוגה, והשאירה כאן את מיקי ואת אחיו, המבוגר ממנו בשנתיים. רוזנטל התעקש להישאר בארץ, סירב ללכת לפנימייה, וגר לבד בדירה עם עוזרת שבאה לנקות ולבשל. היה לו מספיק כסף למחיה, אבל הייתה גם בדידות גדולה. הוא אינו מרחיב את הדיבור על חייו האישיים. קל לו יותר להתרחק מהכאב הפרטי שלו לכאבם של אחרים, לדבר על המחאה החברתית, שבה הפך, בתחילת דרכה, לאחד ממקורות ההשראה שלה.

הוזמנת להקרנות של "שיטת השקשוקה" במאהלים.

"זה היה פיצוי על הסבל לכאורה שעברתי עם הסרט", הוא צוחק. "רבים מהצעירים כבר צפו בו לפני שנתיים-שלוש, כשהסתובבתי איתו במוסדות אקדמיים, במכללות, בתנועות נוער. הוא השפיע על אנשים. גם מובילי המחאה אמרו שזה עשה להם משהו. זה כמובן לא הדבר היחיד ולא המרכזי, אבל זה היה קטליזטור בתהליך".

רק שההצתה של המוחים הייתה מאוחרת יחסית אליך.

"תהליכי ההפרטה הם לא רק כלכליים. השלב השלישי של ההפרטה הוא שנישאר פרטים, שכל אחד מאיתנו יהיה פרט, לבד בעולם, בהישרדות האיומה".

קוראים לזה כוחות השוק, קפיטליזם.

"זובי. אנחנו לא מדברים על כלכלה, אלא על התהליך הסופי. הישראלים מיואשים לא כי המצב הגיאופוליטי רע. זה מייאש ומפחיד. מה אני אצא להפגנה? זה מפחיד. כל שינוי טכנולוגי הביא לשינוי עמוק. הרשת חיברה אנשים, פייסבוק, שמייסבוק. פתאום אנשים רואים שגם אחרים לא גומרים את החודש, שהם לא לבד, ואז הם חזרו מהעולם הווירטואלי לאמיתי. זה תהליך שקורה ברחבי העולם".

אז לשיטתך, הקפיטליזם נכשל?

"הוא לא נכשל. אף אחד לא מדבר על חזרה לסוציאליזם או על קומוניזם. שוק חופשי הוא חשוב, אבל אסור לתת לו לנהל את חיינו. צריך רגולציה והתערבות. שעטנז בין כלכלה חופשית לניהול שלה, כדי שבאמת תהיה חופשית. הכלכלה המופקרת הפכה לפחות חופשית. היו עוד פסיכים שצעקו את זה כמוני".

צעקת מתוך הכאב האישי שלך.

"רוב העמדות שלנו הן לא רציונליות, גם העמדות הפוליטיות. אנחנו אלה שעושים להן רציונליזציה".

כשאני שואלת אותו אם הוא רואה עוד אתגרים באופק, מעבר ל"המקור", הוא מתכנס לרגע בתוך עצמו, ונראה לפתע כמו צ'יוואווה יותר מאשר כבולדוג: "אני נמצא בסוף הקריירה שלי, אני בן 57, וכל הזמן אני מנסה להמציא את עצמי מחדש. עברתי תפקידים בתוך הטלוויזיה, הייתי בתפקידי ניהול, כתב, מגיש. אני מבין היטב איך העסק הזה של העיתונות עובד. זכיתי בהמון פרסים. אני מחפש דברים לעשות. אולי פעילות ציבורית".

פוליטיקה?

"מן הסתם מציעים לי כולם, אבל אני לא פוסל את זה".

בכנסת אפשר באמת להשפיע.

"בעיני רוחי, כשילדיי יגדלו, אלך עם אשתי לנדוד לעיירת פיתוח. זו תרומה ציבורית משמעותית".

ומה עם פרנסה?

"בתוך שנתיים-שלוש אגיע לגיל הפנסיה".

אפשר לחיות מפנסיה?

"אני לא צריך הרבה. קצת מלפפונים, אבל גם הם ביוקר. גם פוליטיקה לא מפחידה אותי. שיגידו שרוזנטל ניצל ועשה, כולם יכולים לקפוץ לי. אם תהיה לי תרומה סגולית אלך לפוליטיקה, כי יש תכונות משותפות לעיתונאי טוב ולפוליטיקאי טוב. יש להם תפיסת עולם מגובשת, יש להם עמדה איך כל דבר צריך להיעשות. פוליטיקה זה מקצוע, ואני לא בטוח שאני טוב בו. אני אומר מה שאני חושב, אני לא יודע להתחנף ויש לי הפרעת קשב קשה; ככה שקשה לי לשבת בישיבות ארוכות. אולי אנהל עסקים של טייקון. מה את צוחקת - כבר קיבלתי הצעות כאלה".

"אני לא שונא עשירים"

רוזנטל על הפער בין האחים עופר ונוחי דנקנר לגיל שוויד ולסטף ורטהיימר

כשמזכירים לרוזנטל את האחים יולי וסמי עופר, שהלכו לעולמם בחודשים האחרונים, פניו מרצינות ומתעננות, כאילו לא עברו שנתיים מאז שהסאגה סביב "שיטת השקשוקה" תמה.

אילו הייתה לך הזדמנות, היית מבקש מהם סליחה על הסבל שגרמת להם, שאולי החיש את מותם?

"זה תעלול נחמד לקשר את מותם לעשייה העיתונאית שלי. הם היו חולים עוד טרם שעשיתי עליהם סרטים וכתבות, ואפילו המשפחה לא מעלה על דעתה את זה, אפילו שהם לא אוהבים אותי".

אתה לא מתחרט על דבר?

"אין לי שום עניין אישי עם משפחת עופר או עם כל אדם אחר שאני עושה עליו כתבה. האחים עופר עשו דברים טובים למשפחתם וליקיריהם. אני דן בפגיעה שלהם בתחום הציבורי. מי שבחר לעשות את זה אישי, זה הם".

למה?

"אני יודע שעידן (בנו של סמי) אמר לאנשים שהוא פעל באופן שגוי ושמע לעצות אחיתופל. אילו הוא היה נפגש ומדבר איתי, הנזק היה קטן יותר. הם הפכו את הסרט למה שהוא הפך. לולא עשו מה שעשו זה היה עוד סרט דוקומנטרי שהיה משודר ב'יס' לכמה אלפי אנשים, והיה מקבל ביקורות צוננות, ובכך הייתה מסתיימת הדרמה. כשהם עשו מאמצים אדירים למנוע את הקרנתו, הם העצימו אותו.

"אני מצליח לעשות הפרדה בין מושאי התחקירים לבין הפן האישי שלהם. יש לי עניין גדול איתם ברמה הציבורית, בניצול הציני של חולשת השלטון, ובניצול משאבי טבע. הם ודאי נפגעו מזה באופן אישי, קיללו אותי ואת משפחתי עד קץ הדורות, ומבחינתי זה לא משנה".

אתה באמת כזה אטום רגשית?

"אני אתן לך אנלוגיה. כשעמרי שרון הלך לכלא, כאב לי הלב, אבל הוא עשה מעשה שלא ייעשה ושילם עליו מחיר. אין לי שמחה לאיד עליו, אבל הגיע לו. יש לי צער רב אם אנשים נפגעים ממני באופן אישי. אני מקווה שאני לא עושה טעויות בעובדות, והתחקיר על משפחת עופר היה נכון והגיע להם. אילו טעיתי בעובדה אחת, באופן מובהק ולא בפרשנות, הייתי מתנצל".

ועדיין, כשהם תבעו אותך נכנסת ללחץ.

"הייתה תביעה אחת שהוגשה עוד לפני שהסרט יצא. לא ישנתי טוב בלילה. אתה אומר לעצמך, אני מסכן את הבית שלנו. העצומה בפייסבוק, של אנשים טובים שהתגייסו לעזרתי והתנדבו לסייע לי בתשלום התביעה אם אפסיד, שברה את האחים עופר".

נכון לומר ש"שיטת השקשוקה" היה הגל הראשון בשיטפון הנוכחי של שנאת העשירים.

"אני יכול לומר שהעיתון שבו את כותבת, ובעיתונים אחרים, יצרו גל של אהבה חסר ביקורת נגד אנשים שעשו כל מעשה, אבל אין לי חשבון עם התקשורת".

זה לא נשמע ככה.

"אני מודע לזה שיש שנאת עשירים, אבל אני לא שונא עשירים. אני מעריך אנשים שעשו את זה במו ידיהם ואת תרומתם למשק הישראלי. האמירה ששונאים פה עשירים, את כל העשירים, היא לא מדויקת".

למה?

"יש עשירים ששונאים ויש שלא. אנחנו לא שונאים את גיל שוויד, את סטף ורטהיימר, את אלה שעשו את הונם מעבודה קשה. את אלה אנחנו מעריכים. אלה שעשו את זה תוך שימוש במשאבים ציבוריים, אותם אנחנו אוהבים פחות".

אתה רומז לנוחי דנקנר?

"כן. הוא מנצל את המונופולים שלו כדי להרוויח, וכשהוא מרוויח הציבור ניזוק. אנחנו משלמים יותר כי דנקנר עוסק בתחומים מונופוליסטיים כמו מלט וקמעונות. מצד שני, אני לא חושב שזה צריך להיות לגופו. דנקנר הוא בן אדם כריזמטי, מרשים ונחמד. הביקורות מוצדקות, אבל אני לא רוצה שישנאו אותו. מילים הורגות".

הילדים של רוזנטל

דוקטורנט במתמטיקה, בדרן בביפ ו"השלישי, בן 19, יהיה ראש ממשלה"

אחת האפיזודות הפחות מוצלחות בקריירה של רוזנטל הייתה הגשת התוכנית "השבוע עם מיקי רוזנטל" בערבי שישי, שהחזיקה מעמד באוויר בקושי חודשיים והביאה נתוני רייטינג מאכזבים מול "אולפן שישי" של יאיר לפיד. "כישלונות הם חלק חשוב בחיים שלי", כך רוזנטל. "אני לוקח את הכישלון הזה על עצמי. ביקשו ממני להנחות; לא רציתי, התלבטתי; הבטיחו שיתפרו את התוכנית לפי תכונותיי הנלוזות, וכשראיתי שזה לא קורה הבנתי שמקומי לא שם. לא מתאים לי להגיש מגזין שמשדר כתבות על מלכת היופי במגזר הערבי. המגזר הערבי חשוב, מלכת יופי זה חשוב, אבל אני הרגשתי לא נוח".

הייתה אי-שביעות של הערוץ מהרייטינג הזעום שהבאת.

"בערוץ אף פעם לא היו מרוצים ממני".

המספרים היו נמוכים להביך.

"לא נתנו לתוכנית צ'אנס. כל חיי המקצועיים פונקתי ברייטינג מצוין בערוץ 2. אני עובד בערוץ עם פלטפורמה קשה. הבן שלי, טל רוזנטל, שמגיש את התוכנית 'מטר שבעים' בביפ, מביא פי כמה רייטינג ממני".

לבולדוזר יש בן בביפ?

"הילדים, כל אחד לוקח את התפקיד שלו בחיים, בלי שום קשר אליי. אני מניח שהייתי כל-כך דומיננטי בתחומי, שהילדים חיפשו אפיקים משלהם. אחד דוקטורנט במתמטיקה, השני עושה תוכנית בידור, והשלישי, בן 19, יהיה ראש ממשלה".