הוא מנצח. הוא ניצח. אולי. אולי לא

אם הכתיבה על הבחירות המקדימות לנשיאות בארה"ב נראית כמו ביקורת טלוויזיה, אין זה אלא מפני שהיא במידה רבה אמנם ביקורת טלוויזיה. הבחירות האלה מוכרעות, או מתרחקות מהכרעה, בשרשרת אין-סופית של ויכוחי טלוויזיה (כנראה חמישה-עשר, אבל מי סופר). ואנחנו נמצאים רק בשבוע השלישי, ורק שתיים מ-50 המדינות הצביעו. השלישית, דרום-קרוליינה, מצביעה ביום שבת.

לא הייתה עוד כשנה הזאת, שבה היטשטשו הגבולות בין פוליטיקה ובין reality-TV. איזה מתח, איזו דרמה. הגלגל התהפך, והוא חוזר ומתהפך, ומתהפך וחוזר, ועדיין לנו מושג ברור איפה אנחנו עומדים.

זה כשלעצמו לא היה צריך להפתיע. סוף-סוף, בשביל מה צריך מקדימות ב-50 מדינות אם הכול מתברר לאחר שתיים. אבל ההפתעה מוסבת על הציפיות. כאשר כתבתי את הטור הזה לפני שבוע, ולפחות שלושה ימים לאחר פרסומו, ההערכה הכללית הייתה שאת אקספרס מיט רומני אי אפשר עוד לעצור.

המושל ואיש העסקים לשעבר בוודאי אינו נוטף כריזמה, ואינו מעורר את חיבתו האינסטינקטיבית של הבוחר, אבל הוא מבסס עכשיו את ניצחונו. עמד לו הצירוף של ארגון, של תכנון, של אורך נשימה ושל הרבה מזל.

40% ורוח עזה

ביטוי אחד למזל היה הפיצול באגף הימני של המפלגה. עד תחילת ינואר התמודדו חמישה רדיקלים על חסדי הימין הרפובליקני. רומני הסתפק בתמיכה של רבע הרפובליקנים, אבל הרבע הזה העמיד אותו בראש. ביטוי שני של מזלו היה לוח השנה. המדינה הראשונה העורכת מקדימות מלאות היא ניו המפשייר, שבה יש לרומני יתרון ביתיות, גם כפשוטו, מפני שיש לו שם בית נופש, וגם מפני שהוא היה מושל מסצ'וסטס השכנה.

הוא נחל ניצחון מוחץ, 40%. רוח עזה נשבה בגבו, והסקרים חזו לו ניצחון מוחץ גם במדינה הבאה, דרום-קרוליינה, בדרום-מרכז החוף המזרחי. שם אין יתרון ביתיות לאיש, אבל הואיל והיא שמרנית ודתית היה מותר לצפות שמצביעיה הרפובליקניים יעדיפו מועמדים בצלמם. מסקנה: אם רומני ינצח בדרום קרוליינה, הוא יהפוך למעשה, אם גם עדיין לא להלכה, למועמד מפלגתו לנשיאות.

תוצאת לוואי: מערכת הבחירות הכלליות תתחיל כבר בשבוע הבא, וזה אומר שהיא תהיה הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה: תשעה חודשים. מי שפוליטיקה עדיין לא נמאסה עליהם ימאסו בה עד סוף השנה.

ואז בא ויכוח הטלוויזיה של יום ב' השבוע. הוא נערך סמוך לעיר צ'רלסטון, שבחופיה התחילה מלחמת האזרחים האמריקנית, לפני 150 שנה. להכביר את הסמליות, הוויכוח התקיים במוצאי יום מרטין לותר קינג, הקדוש המעונה של המאבק לשיווי זכויות האזרח. מאה שנה בדיוק עברו ממלחמת האזרחים עד שהקונגרס האמריקני כפה שוויון אזרחי מלא על מדינות הדרום.

"חואאאן", אמר ניוט

את הוויכוח ארגנה ושידרה פוקס, רשת הבית של הימין האמריקני. אחד המראיינים היה חואן ויליאמס, פרשן בכיר בפוקס, המחזיק בהשקפות ליברליות יותר מרוב עמיתיו. ויליאמס הוא שחור. הוא שאל את יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ', על הרושם שהוא, גינגריץ', מתייחס בהתנשאות ובביטול אל שחורי אמריקה. השאלה הייתה קשורה בכמה התבטאויות של גינגריץ', כולל קריאתו להעסיק ילדים שחורים בעבודות שרתות בבתי הספר שבהם הם לומדים, כדי ללמד אותם "אתיקה של עבודה".

אין לנו כאן המקום לתת את מלוא תשובתו של גינגריץ', או את הדו-שיח שהתפתח בינו ובין ויליאמס. הקורא יוכל למצוא אותו ביוטיוב (4c1-22w2G7M). די לציין, שגינגריץ' לא חזר בו אף כמלוא הנימה. הקהל הגדול באולם הגיב בתשואות על כל דברי גינגריץ' - ובשריקות בוז רמות על שאלות ויליאמס. תגובה מעניינת באה לאחר שגינגריץ' פנה אל ויליאמס ב"חואאאן", בהארכה מוטעמת של ההברה השנייה בשמו, ברמיזה לזרותו. קולות צחוק ולעג בקעו מן האולם.

גינגריץ' הוכרז המנצח בוויכוח הזה, שבו התגלה מיט רומני בחולשתו, אולי בפעם הראשונה מאז נפתחה עונת הוויכוחים. חלק מניצחונו של גינגריץ' מיוחס לעימות בינו ובין ויליאמס. קהל ימני באמריקה אוהב לשנוא עיתונאים שמאלנים בעלי משוא פנים, אפילו כאשר הם מופיעים בפוקס. אבל בעימות הזה היו טונים נוספים, גזעיים אם לא גזעניים. 150 שנה לאחר מלחמת האזרחים, 45 שנה לאחר חקיקת זכויות האזרח, טונים כאלה הם עדיין מטבע עובר לבוחר בחלקים של אמריקה.

סקרי המעקב היומיים (עם מדגם קטן יותר, וממילא עם סטיית תקן גדולה יותר) הראו שהתמיכה בגינגריץ' זינקה כמעט ב-10% לאחר הוויכוח. ההפרש בינו ובין מיט רומני אולי לא נמחק, אבל הצטמצם מאוד.

רגע אחד, זה עדיין לא נגמר

החודשים האחרונים ידעו כל-כך הרבה תהפוכות, עד שהתחוורה תבנית התנהגות חוזרת: כאשר מועמד אחד צובר תנופה פתאומית, התנופה הזו מתארכת ומתגברת לפחות במשך כמה ימים. הואיל וההצבעה בדרום-קרוליינה תהיה ביום שבת, אפשר לנחש שתנופת גינגריץ' תישמר, יהיו סיבותיה אשר יהיו.

הייתכן שגינגריץ' יצליח להתרומם מן הקרשים בפעם השנייה בתוך חודשיים? הוא השתטח אפרקדן בקיץ שעבר, כאשר כל יועצי הבחירות שלו התפטרו, והתמיכה בו התמעטה כמעט לממדי טעות סטטיסטית. הוא התאושש באופן דרמטי בתחילת נובמבר, אבל הרוח יצאה ממפרשיו בתוך חודש, הרבה בגלל תשדירי בחירות עוינים מאוד של מחנה רומני. בסוף דצמבר השתרר הרושם שהשרביט השמרני עובר לידי הסנאטור לשעבר ריק סנטורום, אשר סיים בתיקו עם רומני באייווה.

הימין הרפובליקני היה רוצה לבלום את רומני. הוא אינו נותן אמון בהתיימרותו להיות "שמרן". זה מבחן הלקמוס של כל טוען רפובליקני לנשיאות מאז רונלד רייגן. השבוע המליצו רוב מנהיגי הנוצרים האוונגליסטים למאמיניהם להצביע בעד סנטורום. אבל הופעת גינגריץ' בוויכוח של יום ב' הזכירה להרבה רפובליקנים את יתרונו הרטורי הבלתי מעורער. זה יהיה נכס ניכר בוויכוחי הסתיו בטלוויזיה עם הנשיא אובמה.

דרום-קרוליינה תשיב על שתי שאלות: האם מיט רומני נבלם? מי יהיה המועמד החלופי של האגף השמרני? קצת קשה להאמין, אבל אין זה מן הנמנע שדרום-קרוליינה עומדת לטרוף את הקלפים. רגע אחד, עיקר שכחנו: בעוד כמה שעות, בשישי לפנות בוקר (שעון ישראל), יהיה עוד ויכוח טלוויזיה אחד. הכול יכול להשתנות עוד לפני יום שבת.

(קראו-נא רשימה נוספת על הבחירות בארה"ב בעמ' 10 ב-G, מגזין סוף השבוע של "גלובס")

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com