לא רק דמי הניהול, גם אופי ההשקעות פוגע בחיסכון

1. הדיון הער בסוגיית דמי הניהול היקרים בגמל ובביטוחי המנהלים הוא מהמוצדקים ביותר - מדובר באחד ממשמידי הערך המרכזיים ביותר בכל הנוגע לחיסכון הפנסיוני של הציבור. ואולם, הורדה דרסטית שלהם, למשל ל-0.7%, כפי שמציע חבר הכנסת חיים כץ (ליכוד), עלולה להביא לשפיכת התינוק עם המים. אם הרגולטורים והמחוקקים יגזימו בהורדת דמי הניהול, אפשר שבעתיד נגלה, באיחור, שיצרנו שוק פנסיוני שאין בו תחרות והשירות לעמיתים רחוק מהסטנדרטים הרצויים.

במקביל להעברת כספי הפנסיה לשוק הפרטי, עם המעבר לפנסיה צוברת ובמיוחד לאחר רפורמת בכר, החלה הרגולציה לדרוש מהגופים הללו לעמוד בסטנדרטים מחמירים בנוגע לניהול הכסף ומתן השירות לחוסכים, וזאת מתוך מחשבה שמחיר החיסכון אינו "הדבר החשוב היחיד", אלא גם "איכות החיסכון" חשובה. כעת, יש ליצור נורמה חדשה, שתמנע בין היתר את המצב הקיים, שבו עמית בודד ולא חזק מסבסד מחשבונו את העמיתים החזקים, אך אסור לאשר באופן אוטומטי, ללא בחינה, רף דמי ניהול שלכאורה מיטיב הרבה יותר עם החוסך אך עלול להתברר בעתיד כדרסטי מדי. הדבר עלול להוביל ליצירת שוק של "מוצר" אחד בסיסי ותו לא.

לא רק זאת, לדעתנו אין להסתפק בקביעת רף עליון כשיעור מהחיסכון; יש לקבוע גם רף שקלי עליון, שדמי הניהול לא יעלו עליו בפועל, כדי למנוע מצב של גביית יתר. כך, לקוחות בסוף תקופת החיסכון שלהם, שכבר מחזיקים בצבירה נאה, ישלמו אף פחות מ-0.7%, והגוף המנהל לא יפסיד הרבה מדי על החוסכים הצעירים, בעלי הצבירה הנמוכה, ויוכל לספק שירות וממשל תאגידי ראויים לאורך זמן.

2. דמי הניהול הגבוהים אינם הגורם היחיד שפוגע בחיסכון לטווח ארוך; גם אופי ההשקעות של הגופים המוסדיים עלול לכרסם בו. החיסכון הפנסיוני הוא גורם מרכזי בעידוד הצמיחה במשק, מאחר שחסכונות הפרטים לטווח ארוך הם מקור אשראי חשוב להשקעה. ואולם, למרות החשיבות האדירה שיש לספקי האשראי המוסדיים בתמיכה בצמיחה, כמנוע ליצירת תשואה בת-קיימא גם בעוד 20 ו-30 שנה, בשנים האחרונות אנחנו רואים שהחיסכון המוסדי הופך פעמים רבות "ספקולטיבי", כלומר הוא אינו תומך בתשתיות ובתעשיות אלא מספק מימון לרכישת קרקעות ומגדלים מעבר לים ולהרפתקאות נוספות שהקשר בינן לבין צמיחה ריאלית של המשק הוא מקרי אם קיים בכלל.

כיום, רק מיעוט מקרב הגופים המוסדיים, בעיקר הגופים הגדולים, מחפשים במוצהר להשקיע במיזמי תשתית, למשל. חלק ניכר מכספי הפנסיה, שאמורים להניב לציבור תשואה ממשית בעוד עשרות שנים, הולך להשקעות פיננסיות, שבמקרה הטוב מייצרות רווחי הון, אך אין קשר ישיר בינן לבין יצירת תשתיות המסייעות לצמיחה. מה גם שבמציאות כבר ראינו כמה דוגמאות לכישלון של עסקאות פיננסיות ממונפות לצורך רכישת נכסים מניבים בחו"ל, ובראשן רכישות נדל"ן באירופה.

הבורסה והגופים המוסדיים אינם ידידותיים לחברות תעשייה חדשות ולתעשיינים שאינם גדולים. ראו למשל את ענף ההיי-טק: ניתן להבין מדוע המוסדיים נמנעים מהשקעה בשלב ההון סיכון בהיי-טק ואת הרתיעה מניסיונות האוצר לדחוף אותם לתחום (תוצאות חלשות של קרנות ההון סיכון הישראליות), אך מדוע הם נמנעים מהשקעה באותן חברות בשלבים מתקדמים יותר, לפני שהן הופכות למבוססות וצמאות פחות לאשראי?

הבעיה אינה רק בהיי-טק. יש מנועי צמיחה נוספים שאינם זוכים להתעניינות מצד המוסדיים, כגון עסקים קטנים ובינוניים, ומיזמי דיור להשכרה. בהעדר השקעות בתחומים הללו, ייתכן שנגלה בעתיד שלא רק דמי הניהול חתכו שיעור אדיר מהחיסכון; גם ההשקעות בחברות העוסקות במידה רבה במשחקים פיננסיים ובמחזורי חובות עלולות לפגוע בחיסכון, מאחר שבהקצאה אחרת של הון מוסדי, ניתן היה להגיע לצמיחה גדולה יותר ולתשואות גבוהות יותר.

השקעה התומכת בצמיחה תשרת את המשק ותשמור על החוסך בעת ובעונה אחת. לכן על המוסדיים ליזום ולא להמתין שהשקעה מסוימת תגיע אל שולחנם. המדינה, מצדה, צריכה לסייע להם בכך באמצעות הסרת חסמים, למשל בתחום המיסוי, ועל ידי יצירת מיזמי תשתית המתאימים לתפיסת המוסדיים.