כששני הצדדים מבינים רק כוח

הכוחנות הייתה נחלתם של שני הצדדים בסיפור הזה: בצד האחד של המשוואה, שר התחבורה, ישראל כץ, שבשלב מסוים הפך ניצי יותר מהנהלת הרכבת והוביל למהלכים חד-צדדיים שהסלימו את יחסי העבודה. בצד השני, יו"ר ועד העובדים, גילה אדרעי, שעל ההתנהלות שלה ובעיקר על הפה הגדול שלה, אפשר לכתוב ספר בהמשכים.

מחליפים את האיומים בדיבורים

למרות הביקורת, ספק אם במציאות המורכבת של רכבת ישראל אפשר היה להגיע להסכם הזה ללא הנפת הגרזן משני הצדדים. דווקא השביתות והאיומים בשביתות נוספות מצד העובדים אל מול קביעת העובדות בשטח מצד כץ והליכי המשמעת לבכירי הוועד, הם שיצרו את סיר הלחץ הנכון. את שעת הכושר שמחליפה את האיומים בדיבורים, את הגרזן בלחיצות ידיים. בשורה התחתונה, כץ עשה היום את מה שלא עשו קודמיו. זה קל יותר כשהתקשורת מובילה עליהום נגד עובדי הרכבת שביקשו להילחם בהפרטה, אבל זה אף פעם לא קל לפוליטיקאי שצריך כמה אנשי ועד בצד שלו לקראת הפריימריז בליכוד. כמיניסטר, האחריות להידרדרות האחרונה ביחסי העבודה חייבת להירשם על שמו, אך כך גם האחריות לרפורמה שאמורה להפוך את רכבת ישראל מחברה שמתנהלת כמו מכולת לתאגיד מודרני עם סטנדרטים אחרים לגמרי.

רבות דובר היום במסיבת העיתונאים על "טובת הציבור". אורי יוגב מחד, גילה אדרעי מנגד, שניהם הצביעו על הציבור כאילו היה נר לרגליהם. רק יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, העיר הערה נכונה: "בואו נזכור ש'הציבור' זה גם ציבור העובדים. כשאתה עושה שביתות אז הציבור נפגע כי הוא לא אוהב שביתות, כמו שגם אני לא אוהב שביתות. אבל אין רכבת טובה בלי לשמור על עובדי הרכבת".

ואכן, בניגוד להסכמים אחרים שהרעיפו על העובדים תוספות שכר תמורת הפרטות שהפקיעו ולעתים אף הפקירו את הדור הצעיר או העתידי של העובדים, ההסכם של היום מבטיח לעובדים את העתיד. ועד העובדים התעקש בצדק לשמור על תחזוקת הקרונות החדשים והעתידיים בידי רכבת ישראל, בשעה שההנהלה, משרד האוצר ומשרד התחבורה העדיפו שהעתיד יישמר לחברה מקנדה.

בניגוד לעובדי הנמלים, שהסכימו להפרטה בשנת 2020 תמורת תוספות שכר ומענק של 100 אלף שקל, עובדי הרכבת דאגו לביטחון תעסוקתי לפחות עד 2030 ולקליטה של עובדי קבלן שמועסקים מזה שנים במשכורת עלובה.

זה שוב המקום להגיד כמה דברים לא נעימים לאוזניים מסוימות: עם כל המגרעות של גילה אדרעי היא ניהלה מאבק עקרוני, ועל העקרונות האלה היא ראויה לשבח.