הגיע הזמן לדבר אל ההמון הזועם

ראש הממשלה בנימין נתניהו נראה היה כמי שכפאו שד כאשר העז ופלט מפיו "רמדאן כרים" והוסיף משפט ברכה בערבית. זה קרה לפני כחודש בלשכתו הנאה בירושלים, מול מצלמות ערוץ החדשות אל-ערבייה. העולם המוסלמי עמד בפני חודש הצום, וראש הממשלה, שהעניק ראיון מיוחד לערוץ, חשב שיהיה זה נבון לשגר להמוני המוסלמים שמקיפים אותנו ברכת חג. חשב וצדק. אלא שהביצוע היה מאולץ, ומה שבא אחריו היה מיותר, עד כי נראה כעוד גימיק מבית היוצר של הישראליות המתבדלת.

בראיון כבן חצי שעה לערוץ הפופולרי עודד נתניהו את הערבים על התמורות הדמוקרטיות שחוללו, אבל הזהירם מפני איראן, השטן שאורב להם מעבר לפינה. מה הקשר? שאל את עצמו הצופה הממוצע. אף אם ראש הממשלה צודק, ודוחות המודיעין מלמדים אותו כי איראן מנסה לחבל במהפכה הליברלית שעוברת על העולם הערבי, מה שמצפה הערבי הפשוט לשמוע בהזדמנויות כאלו הן מלים חמות בזכות היחסים העתידיים, אולי איזו הבטחה לפריצת דרך בתהליך השלום; ואם אין כזו, אז לפחות הושטת יד תומכת כלפי השכנים בעידן של חוסר ודאות. שוכ*ראן, שוכ*ראן, אמר לו המראיין, וחתם את התכנית. באמת שוכראן.

הרחוב הוא המלך

חלון ההזדמנויות הדמוקרטי שנפער לנגד עינינו במצרים, בתוניסה, בלוב, בתימן ובסוריה איננו יוצר הזדמנות רק לערבים, אלא גם לעולם המערבי. כולם מבינים שאבד הכלח על העידן שבו שיח עם העולם הערבי התנהל דרך ארמונות השלטון בקהיר, בדמשק, בבגדאד ובטריפולי. המהפכה האמיתית אינה הפלתם של מנהיגים בזה אחר זה, אלא היחלצותו של הציבור מהפחד המשתק והצלחתו לכפות על שליטיו לשתף אותו בתהליך קבלת ההחלטות. זהו שינוי דרמטי הנושא משמעויות לדורות.

את התוצאה המידית ראינו במשפטו של מובארק. לו היה הדבר תלוי רק במועצה הצבאית העליונה בקהיר, מובארק עשוי היה להימלט מאימת הדין. אבל במצרים של היום הרחוב הוא המלך, והרחוב רצה לראות את נשיאו, אף אם הוא נאבק במחלת סרטן, נלחם על חפותו בתא הנאשמים. דווקא האמריקנים, בדרכם הגמלונית, היו אלה שהחליפו ראשון את הדיסקט ושיחקו תפקיד מרכזי בסילוקם מהשלטון של נשיא מצרים ושליט לוב. אחריהם הלכו הצרפתים. נשיאם, ניקולא סרקוזי, אירח אתמול בפריז את ד"ר מחמוד ג'בריל, מראשי האופוזיציה הלובית, ופתח עמו בדיאלוג ראשון ליום שאחרי. נתניהו לא לבד: גם לסרקוזי, לעמיתו הבריטי דיויד קמרון ולידידם ברק אובמה יש אויבים בסיפור הזה (ראשי אל-קאעידה בלוב עדיין לא אמרו את דברם לנוכח המעורבות הצלבנית, כפי שהם מכנים אותה), אבל סרקוזי רואה לנגד עיניו את המחר המשותף שבין פריז לטריפולי.

בעיני הערבי הממוצע נתפסת ישראל כמעצמה אזורית, ומעצמה לא אמורה לפחוד כשהיא רואה סביבה שינויים חיוביים. היא צריכה לשאול את עצמה, איך ביכולתי לעזור לשכניי להשתקם ככל האפשר ומה אוכל להפיק מכך. אמנם יחסי ישראל ושכנותיה צוננים ולעתים עוינים, אבל בעולם משתנה, היזמים הם אלה שישיקו כוסיות בהיוודע האקזיט, לא העומדים בצד. "עד מתי תנהג ישראל כמבצר מבודד", תהה עבדאללה השני מלך ירדן, באחד מנאומיו המתוסכלים אחרי עוד קיפאון בתהליך השלום בין ירושלים לרמאללה.

גם במצרים רוחשת ביקורת על התנהלותה של ישראל מאז ההפיכה בחודש פברואר. "כל מה שעניין אתכם היה שמובארק לא ילך הביתה, כי הוא ידיד שלכם, או שהשלום יישמר כדי שמצרים תמשיך לשמור על הגבול הדרומי שלכם", אומר ל"גלובס" עיתונאי מצרי, הבקיא בטיב היחסים בין קהיר לירושלים, "אף לא אחד מן המנהיגים שלכם חשב להביע עניין במצוקה המצרית בעקבות המהפכה. אף מילת עידוד לא נשמעה מכם. מותר לכם לחשוב על האינטרס שלכם, אבל אתם חושבים רק עליו".

שפת ביטחון ומדינאות

אם ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לפתוח בדיאלוג אמיתי ומתמשך עם הרחוב הערבי, עומדים לרשותה כמה אמצעים מידיים. הפשוט מכולם הוא סדרה של הצהרות מפי מנהיגים שיפשירו את הקרח. לו ראש הממשלה היה אומר למצרים שישראל מחבקת אותם בשעתם הקשה והיא בטוחה שיצלחו אותה מחוזקים יותר, הוא היה רושם נקודות בלבם של מצרים רבים, ודבריו על חשיבות השמירה על הסכם השלום היו נוחתים על אוזניים כרויות יותר.

בניגוד לעבר, הבימה זמינה מאין כמותה: ערוצי הלוויין בערבית והעיתונים הגדולים פתוחים לראיונות עם פוליטיקאים ישראלים. גם להם יש תחרות על רייטינג, והם יראו הישג בראיון בלעדי עם ראש ממשלת ישראל. כל מסיבת עיתונאים של ראש ממשלה או שר בכיר בישראל שעניינה מדיני, עשויה לזכות כיום לשידור חי בערוץ אל-ג'זירה. זהו נכס שצריך להביאו בחשבון, מה גם ש-30 מיליון צופים בממוצע אינו נתון שאפשר לזלזל בו.

אמצעי נוסף הוא הקמה של מחלקת הסברה לעולם הערבי. ישראל הרשמית אינה מקיימת דיאלוג עם שכניה בעתות שלום, וגם לא בעתות מלחמה. במלחמת לבנון השנייה החריב צה"ל כפרים ושטחים שלמים מתוך צרכיו המבצעיים, אבל ישראל לא טרחה להסביר כראוי לתושבי לבנון החפים מפשע מדוע היא פועלת כך.

ישראל הרשמית מדברת אל הערבים בעיקר בשפה של ביטחון ומדינאות. היא אינה מקיימת שיח תרבותי או חברתי עם שכניה. מלאכת ההסברה לעולם הערבי נתונה בידיו של צוות מצומצם. שני נציגים של משרד החוץ, קצין אחד מחטיבת דובר צה"ל ודובר מטעם לשכת ראש הממשלה. לעתים נדמה כי שולחיהם מינו אותם כדי לצאת ידי חובה, כדי שיפעלו כצוות תגובות ולא מעצבי דעת קהל. צופי הטלוויזיה בערבית יראו אותם בעיקר בעתות דחק ומשבר, שם הם ייקראו להיצלב מול המצלמות באופן שלמילתם יהיה ערך פעוט. עקבותיהם אינם ניכרים מדי יום בעיתונות הערבית, כפי שנראים סימניהם של המתדרכים ויועצי התקשורת של ראש הממשלה והשרים הבכירים בעיתונות העברית.

מסבירים מצוינים לעולם הערבי, שיפעלו בגיבוי הבוס וכחלק מאסטרטגיה כוללת, עשויים לעשות רבות. ביכולתם לעצב את תמונתה של ישראל, לנהל דיאלוג בונה עם הרחוב הערבי ושליטיו, ולהניח את היסודות הראשונים ליחסים העתידיים עמו.

אמצעי נוסף לפיתוח הקול הישראלי במדינות ערב הוא השקעה באמצעי מדיה. בשנות המלחמה הקרה מילאה תחנת קול ישראל בערבית את החלל הזה היטב, אבל מאז צומצם היקף הקליטה שלה בשל ליקויים טכנולוגיים, קשיים ארגוניים וירידה במוטיבציה של שולחיה. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ניסתה ישראל להקים ערוץ טלוויזיה לווייני בערבית. הערוץ עלה לאוויר אבל נכשל, במידה רבה בשל תקציב דל וגם בגלל שנולד כדי לספק צרכים תעמולתיים. ישראל רק יכולה להתקנא בצרפת, בארה"ב, בבריטניה, באיראן ובטורקיה - כולן הקימו ערוצי טלוויזיה בערבית, העומדים בשורה הראשונה של תחנות מסוגם.

גורם המלווה את השידור הציבורי בערבית שנים ארוכות ממליץ להקים מדיה אחת המשלבת רדיו, טלוויזיה ואינטרנט המשדרים 24 שעות ביממה. "האינטרנט מתגלה כאמצעי רב עוצמה ברחוב הערבי", הוא אומר.

תחנת קול ישראל בערבית, הנחשבת לאחת הטובות והמקצועיות מסוגה, סובלת כיום מעוצמת שידור נמוכה. שידוריה נקלטים בעיקר בישראל, בשטחים הפלסטינים ומעט בירדן. חלפו הימים שבהם שידרה למצרים, למדינות המפרץ או לסוריה וללבנון כולה. אותו גורם מציין, כי בעייתה העיקרית של התחנה היא הזנחה של הרשויות. "זהו כלי בעל פוטנציאל רב, אבל הוא סובל ממחסור בתקציבים ובכוח אדם", הוא אומר. לדבריו, יש להגדיל את עוצמת השידורים של התחנה, ליצור פריסת כתבים במדינות ערביות ידידותיות ובבירות המערב, "ולנסות להיות מדיה קשובה, לא פחות מאשר משמיעה. מדיה המגלה סקרנות כלפי תרבות השכנים, כלפי החברה שלהם, ולא רק בנוגע למה שהם מהווים עבורנו".

משוגע משוגע, אבל הגיוני

באפריל 2004 נשא מועמר קדאפי נאום היסטורי בפני נבחרי ציבור לובים, שעליו הוא בוודאי מצטער. בנאום הודיע קדאפי על התפרקותה של לוב מנשקה הבלתי קונבנציונלי, וטען כי עוצמתה של לוב איננה טמונה בפצצת גרעין. יש להניח כי אם היה ממשיך קדאפי ומטפח את הפצצה, לא היו מעזים כוחות נאט"ו להדיחו. באותו נאום התנצל קדאפי על שלושה עשורים של עוינות לובית כלפי אמריקה וישראל, בשמה של הבעיה הפלסטינית. "לא נהיה ערפאתים יותר מערפאת עצמו", הוא קרא, "החרמנו את המדינות שהכירו בישראל (מצרים וירדן), והנה ראש הממשלה הפלסטיני שותה יחד עם (אריק) שרון והם עושים לחיים".

קדאפי - משוגע משוגע, אבל היגיון יש לו - ביטא כבר אז את הדעה הרווחת כיום בקרב מנהיגים ומעצבי דעת בבירות ערב. לפי דעה זו, מדינות ערב הקריבו די למען הבעיה הפלסטינית, ועתה עליהן להתרכז בבעיותיהן ולפעול לפי האינטרס הלאומי שלהן. ההתכנסות פנימה היא מסימני התהפוכות שעוברות כעת על החברות הערביות, והיא דוחקת הצידה את המנהג המסורתי להאשים את האחרים בצרותיך הפרטיות. ישראל עשויה להשתכר מכך שהיא לא תימצא עוד כשעיר לעזאזל. אבל גם אם תיתפס פחות כאויב ויותר כישות לגיטימית, ממשלות ישראל אינן פטורות מהחובה ליזום דיאלוג מפותח עם הרחוב הערבי.

הכתב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צהל

מה עם סוריה?

סוריה אינה מדינה של אוצרות טבע. מבארות הנפט שלה אפשר לחלץ רק 300 אלף חביות ביום, ולפי כל התחזיות, עתודות אלה יתכלו בתוך עשור או שניים. מה הפלא שהמערב עומד מנגד כשהשליט טובח בעמו ללא רחם?

לוב עוד תמשיך לספק לעולם כולו דרמות קטנות לפני שתשקע לתוך תהליך ארוך ומתיש של בנייה מחדש. בסלונים של קהיר, דמשק, עמאן ורמאללה עסקו השבוע בשאלה, האם קדאפי ישים קץ לחייו ברגעיו האחרונים. הוא פחדן, העריך אחד מחבריו הקרובים לשעבר, ראש הממשלה לשעבר עבד אל-סלאם ג'לוד. אם ירצה להתאבד, יטיל על מישהו את המשימה להרגו.

למרות הנטייה לראות בנפילת קדאפי חלק בלתי נפרד מסדרת ההתקוממויות ששטפו את העולם הערבי במרוצת 2011, שונה המקרה של טריפולי מזה של שכנותיה מצרים ותוניס. מקבילו של קדאפי במערכה האחרונה על חייו אינו מובארק, אלא סדאם חוסיין.

במקרה הלובי, כמו במקרה העיראקי, הופל המנהיג בידי צבא מערבי זר. בלעדי צבאות נאט"ו, היה קדאפי שורד חודשים ארוכים וסיכוייו לנצח היו גבוהים. גם בלוב, כמו אצל סדאם, חברו צבאות זרים לגורמים מקומיים כדי להדיח את השליט ולבנות על יסודותיו ממשל חדש. בשני המקרים, נמלט השליט על נפשו והותיר מאחור עיי חורבות ומדינה המשוועת לעזרה. ומי יציל אותה אם לא המערב המפותח.

בעיראק היו אלה האמריקנים שביצעו את מלאכת ההדחה והבנייה מחדש. עובדה זו העניקה לחברות אמריקניות עדיפות בתחרות על חוזים ביום שאחרי. במקרה הלובי זוהי צרפת. נשיאה סרקוזי יזם את המערכה נגד לוב במועצת הביטחון ומיהר להיות הראשון שנרתם לסייע לה להיבנות. ביום חמישי הבא תיפתח בפריז הוועידה הכלכלית הראשונה לשיקומה של לוב.

לוב של ספטמבר 2011 היא מדינה חדשה, הזקוקה לסיוע נרחב בשלל תחומים. מייעוץ ביטחוני לסוגיו, דרך עזרה בהקמת פרלמנט ומוסדות ממשל, ועד טיפול ברבבות פצועים ונפגעי טראומה. את התמורה תשלם למשקמים שלה בכספי הנפט. לפי הערכות מומחים, יידרשו בין 12 ל-18 חודש להשיב את ייצור הנפט הלובי לתפוקתו המלאה, 1.5 מיליון חביות ביום.

אם תשאלו את סרקוזי מדוע יצא למערכה נגד קדאפי, יגיד לכם הנשיא הצרפתי כי ארצו לא יכולה הייתה לעמוד מנגד לנוכח הפשעים שביצע בבני עמו. תגובה זו, שבה נימקו הצרפתים וידידיהם את היוזמה להדיח את מלך מלכי אפריקה, כפי שכינה קדאפי את עצמו, דורשת שתי שאלות מידיות. האחת היא, היכן הייתם 42 שנה? הרי העולם כולו ידע היטב כיצד נוהג קדאפי בבני עמו ולא עשה דבר למענם.

השאלה השנייה בוערת הרבה יותר: אם אלה אמות המידה, אנא מהרו להציל את אזרחי סוריה, שבהם טובח שליטם ללא רחם. אבל סוריה אינה מדינה של אוצרות טבע. מבארות הנפט שלה אפשר לחלץ רק 300 אלף חביות ביום, ולפי כל התחזיות, עתודות אלה יתכלו בתוך עשור או שניים.