"מוועדת הריכוזיות לא יצאה אמירה חברתית"

וילה על קצה צוק, במושב יעד שבתחום מועצת משגב. בעל הבית יושב במרפסת, מול נוף יער שגב והרי הגליל המערבי, וממלמל לעצמו "טוב להיות בבית". איך לא? שקט ושלווה מול הנוף הפראי. שום קול לא נשמע, למעט אוושות הרוח המנדנדת קלות את ערסל הבד שתלוי על עץ בגינה. אפילו הכלב מייק מתרפק על הדק במרפסת, נוהם לעצמו בשקט, כמו שומר שלא תופר הפסטורליות. התפאורה הזו מתאימה ליוגה ולמדיטציה שבעל הבית עוסק בהן כשאינו שוקד על כתיבת מאמר או מחקר אקדמי.

יומיים בשבוע נאלץ איש האקדמיה המוערך להיפרד מהרוגע הזה ומקצב החיים השלו שמאפיין את הצפון, עולה על רכבת לתל-אביב, ואז על אוטובוס לבר-אילן - כדי ללמד את הסטודנטים שלו. "הייתי עירוני כל החיים" הוא אומר, "אבל ברגע שהגעתי לכאן בפעם הראשונה לבקר חברים, אמרתי לאשתי ג'ון 'זו הפעם הראשונה שאני מרגיש בבית'".

נדודים

"נולדתי בארץ, בחולון, אבל במהלך ילדותי ונעוריי עברנו הרבה דירות, נדדנו הרבה, וגרנו גם בארה"ב תקופות מסוימות. אפשר לומר שגדלתי בהרבה מקומות. הוריי אקדמאים. כשהייתי בן 8 חודשים עברנו לבוסטון, כי אבי עשה שם דוקטורט במנהל עסקים. אחרי שלוש שנים עברנו לקונטיקט, שם אבי לימד ואמי עשתה דוקטורט בפסיכולוגיה. זיכרונות הילדות הראשונים שלי הם מקונטיקט כששחיקתי עם חברים ביער ובאגם. מנקודת מבטי, הייתי ילד אמריקני לכל דבר, אף שבדיעבד אני יודע שישראלים שגרים בחו"ל הם לא אמריקנים, ולא משנה מה הם עושים.

"לאחר שבע שנים בארה"ב, הוריי החליטו לחזור ארצה. בשבילם זה היה לחזור הביתה, אבל בשבילי זה היה לעזוב את הבית היחיד שהכרתי ולעבור לעולם חדש, אז עשיתי בעיות ואפילו ברחתי מהבית, כי לא רציתי שישנו לי את העולם. גרנו ברמת אביב והוריי לימדו באוניברסיטת ת"א. בהמשך, שוב טסנו לארה"ב, גרנו שנה בקליפורניה ושנה בניו-ג'רזי, וכשחזרנו לארץ, התמקמנו ברמת השרון ואחר-כך בהרצליה".

סוויץ' בראש

"כילד וכנער לא רציתי להיות כמו ההורים שלי. לא רציתי להיות פרופסור ולא עלה בדעתי להיות באקדמיה. מצד שני, גם לא היה לי כיוון אחר, חוץ מאשר להתרחק ממה שהם, לא חשבתי על העתיד יותר מדי. הייתי תלמיד מופרע ובלגניסט, עשיתי הרבה שטויות, עד שבכיתה י"א העיפו אותי מבית-הספר. מאז שחזרנו לארץ, ונכנסתי לכיתה ב', הוריי היו מוזמנים לביה"ס באופן קבוע, כי הייתי הולך מכות כל הזמן ומסתבך, עד שבסוף כיתה י"א העיפו אותי מביה"ס.

"לא ידעתי לאן לעבור ומה לעשות. אבל למזלי, אמי הכירה מנהלת של איזה בית-ספר שהסכימה לקחת אותי כפרויקט שיקום. המנהלת אמרה לי, שבחודש הראשון הם לא רושמים את שמי כתלמיד בבית-הספר; אחר-כך היא רושמת בעיפרון, כדי שאדע שאם אני עושה בעיה הכי קטנה היא מוחקת את השם שלי, וזה כאילו לא הייתי שם בכלל. כשהיא שמעה על מעלליי בבית-הספר הקודם היא אמרה לי: 'אני חושבת שאתה פשוט ילד טיפש'.

"ואז היה לי סוויץ' בראש. עברתי מהמקום של הנער המתמרד, הכועס, למקום של 'אני צריך להיות בשקט ולסיים את הלימודים'. הורדתי את הראש ונהייתי בשקט. מצד שני, גם לא ממש למדתי, זה לא עניין אותי. רק לקראת הבגרויות לקחתי מחברות מחברה, העתקתי, סיכמתי הכול לעמוד אחד, וניגשתי לכל הבגרויות. ואז פתאום התברר שיש לי את זה.

"תמיד אהבתי פיזיקה, פילוסופיה ומקצועות ריאליים, אבל לא למדתי אף פעם. בבגרויות גילו פתאום שיש לי יכולת גבוהה, רק שלא ניצלתי אותה. בסופו של דבר, להפתעת כולם, הייתה לי בגרות מצוינת.

"כשנרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב פגשתי מישהי שלמדה איתי בכיתה בביה"ס. היא הסתכלה עלי כאילו ראתה רוח רפאים, ושאלה אותי 'מה אתה עושה פה?' שכאמרתי לה ש'אני בתוכנית לטיפוח מצוינות שמקבלת רק מצטיינים ללימודי תואר שני ישיר', היא הייתה בשוק.

"במהלך הלימודים כדי להתפרנס גם לימדתי קורסים בפסיכומטרי, והעברתי קורסים למדריכי פסיכומטרי. הקורס הראשון שהעברתי היה בתיכון שממנו העיפו אותי. זה היה קטע גדול לראות את המורים שלי פוערים פה כשהם שומעים מה אני עושה שם".

דוקטורט ראשון

"כשהשתחררתי מהצבא, חזרתי באוניברסיטה לאהבות נעוריי - פיזיקה ופילוסופיה. אף פעם לא חיפשתי ללמוד או לעשות משהו פרקטי. במקרה נתקלתי במקצועות פרקטיים בהמשך החיים, משפטים וכלכלה, אבל הגעתי לזה בחוסר תכנון מוחלט.

"פיזיקה תמיד אהבתי. גם בתקופה הרעה שלי בתיכון קראתי המון על תורת היחסות ופיזיקה מודרנית, זה הדליק אותי לנסות להבין את העולם בזווית אחרת, אז לא הייתה מבחינתי שאלה בכלל 'מה אלמד'. התקבלתי לתוכנית הבינתחומית לטיפוח מצוינות באוניברסיטת ת"א, שכוללת עשרה סטודנטים בשנה, שלא שייכים לאף פקולטה ובונים לעצמם את התארים מאיזה קורסים שהם רוצים. החופש הזה התאים לי, וכך התחלתי עם פיזיקה, פילוסופיה ומתמטיקה.

"בשלב מסוים לקחתי קורס בפילוסופיה של המשפט, וזה מאוד עניין אותי. ואז לקחתי עוד קורס ועוד קורס במשפטים, ופתאום מצאתי את עצמי, בלי תוכנית מוגדרת, עם איזה חצי מהתואר במשפטים. אז אמרתי 'טוב, נסיים אותו'. בהמשך, עשיתי תואר שני והתחלתי לעשות את הדוקטורט. תוך כדי גם לימדתי במכללת שערי משפט בנתניה ובמכללה למנהל, וכן עבדתי כמתרגל בבר-אילן בדיני חברות. אחרי שלושה שבועות שהייתי מתרגל בבר-אילן, המרצה הייתה בשמירת היריון, ומאז לימדתי גם את הקורס וגם את התרגול".

דוקטורט שני

"במהלך כתיבת הדוקטורט במשפטים, בתחום ההגבלים העסקיים, התמודדתי עם הרבה נושאים בכלכלה. נסעתי ללונדון לעבוד על הדוקטורט, קראתי ספרים בכלכלה, וראיתי שיש מודלים מתמטיים שאני לא מצליח להבין. מכיוון שרציתי להבין את כל המודלים הכלכליים שנתקלתי בהם, החלטתי שכשאסיים את הדוקטורט במשפטים אעשה דוקטורט בכלכלה. כשסיפרתי את זה לאבי הוא אמר לי 'נראה מה יהיה כשתסיים את הדוקטורט הזה'. הוא חשב שכבר לא יהיה לי כוח לעוד דוקטורט, אבל כשאני מחליט זה נגמר. לא היה לי אפילו תואר ראשון בכלכלה, אבל כשסיימתי את הדוקטורט במשפטים הגעתי לאונ' ברקלי במטרה לעשות דוקטורט בכלכלה, ותוך ארבע שנים, במקום שש, השלמתי את הדוקטורט".

I AM ואשתי

"הכרתי את אשתי בסדנת I AM. כשיש לך אימא פסיכולוגית, אתה נחשף להרבה דברים, ובתקופה שהייתי סטודנט, סדנאות ה-I AM למודעות עצמית ולתקשורת בינאישית התחילו לצבור תאוצה. אמי השתתפה בסדנה, וזה היה לה נפלא, נהדר. יום אחד אבי בא אליי ואמר 'אני הולך להשתתף בסדנה. אתה רוצה ללכת ביחד?'

"זה הפתיע אותי. אבא שלי מאוד שונה מאימא שלי. הוא רציונליסט, לא מאוד רגשי. אמי בעד החיבור לרגשות וכדומה. העונש הכי גדול בילדות שלי היה כשאימא שלי הייתה אומרת 'בוא נדבר על זה'. הייתי מעדיף שההורים ירביצו לי ולא לעשות את השיחות האלה. אז כשאבי, הלוגי במשפחה, החליט ללכת לסדנה, אמרתי אולי באמת יש פה משהו, והלכנו ביחד.

"ג'ון, אשתי, עלתה לארץ מארה"ב עם הוריה בגיל 9, ואחרי הצבא נסעה ללמוד בניו-יורק. כשג'ון חזרה היא גרה אצל חברות שעשו את הסדנה, והמליצו לה להשתתף בסדנה הבאה. היא ישבה שורה אחת מאחוריי, הסתכלה עליי ואני הסתכלתי עליה, וכשחילקו אותנו לקבוצות היינו באותה קבוצה, ומיד נוצר בינינו חיבור. וכך, אחרי כל צירופי המקרים הללו, התחלנו לדבר, ומאז אנחנו ביחד.

"הקטע הגדול הוא, שמצאתי את אהבת חיי בסדנה, אבל מעבר לזה הסדנה שחררה אותי, נתנה לי חופש פנימי, והראתה לי שאין צורך לחסום דברים בפנים".

ועדת הריכוזיות

"ועדת הריכוזיות הגדירה שריכוזיות כלל-משקית היא בעיה נוראית; יש כאן הרבה רטוריקה, אבל ההמלצות שלה הן מינוריות, וזה בעיניי פספוס. הפספוס של הוועדה הוא בזה שבגדול יש שתי המלצות אופרטיביות שיצאו ממנה, לטיפול בשתי בעיות, אבל הן לא מטפלות בשתי הבעיות הללו באופן אפקטיבי.

"ההמלצה הראשונה היא בנושא של הפרדה בין ריאלי לפיננסי, אך הגבילו את זה לרמה של חברות שהן מעל 50 מיליארד שקל, ואז בעצם מדובר רק בשתי קבוצות עסקיות שעליהן זה יחול. במקום להגדיר את העיקרון על כל העץ, הגדירו רק על הצמרת, ואני לא רואה סיבה לכך. היום, ההמלצה משפיעה על שניים-שלושה מבעלי ההון, צדיק בינו ונוחי דנקנר, אבל למה להשאיר את בנק הפועלים מתחת לרדאר הזה?

"הדבר השני, זה הפספוס בהמלצות בנוגע לפירמידות ולחיזוק 'חברות הפער' ובעלי מניות המיעוט בחברות הללו. אני מלמד שנים דיני חברות, וחיזוק בעלי מניות המיעוט כדי שהם יפקחו על בעלי מניות הרוב, זה מנטרה שמדברים עליה לפחות 20 שנה, אבל היא לא עבדה בשום מקום. בארה"ב ניסו לעבוד אתה, אבל זה לא עשה שינוי אמיתי. הייתה השפעה, אבל לא דרמטית, כך שהכיוון הוא חיובי, אבל האפקטיביות שלו נמוכה.

"מעבר לכך, עם ישראל לא יצא לרחובות בשביל בעלי מניות מיעוט. עם ישראל יצא לרחובות בשביל האזרח שאינו בעל מניות. לא בשביל זה הקימו את ועדת הריכוזיות, הקימו אותה מתוך מחשבה שהאחזקה הריכוזית משפיעה על כל אזרח במשק. אז נניח שפתרו את בעיות בעלי מניות מיעוט - ואני לא חושב שזה יקרה - אבל נניח שכן, זה רלבנטי לרשות ניירות ערך, אבל ממש לא רלבנטי לעם ישראל.

"מוועדת הריכוזיות לא יצאה אמירה חברתית. היא הוקמה כפופוליזם, שהשורש של המילה הזו זה 'רצון הציבור', אבל המלצות הוועדה לא סיפקו תשובות לציבור".

סדר יום

"אני קם בשש וחצי בבוקר בדרך-כלל. אם זה יום שאני מלמד בבר-אילן, אני נוסע ברכבת ובאוטובוס או מונית לאוניברסיטה, ואת זמן הנסיעה אני מנצל כדי לעבוד עם הלפטופ. אם אני לא נוסע למרכז, אז אני מתארגן עם הילדים בכיף, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר ביחד, וכשהם הולכים לבית-הספר אני יוצא למשרד ששכרתי ביישוב לעבוד משם. כמו כל איש אקדמיה, אין לי שעות, אבל אני משתדל לעבוד כאילו יש לי לוח-זמנים של יום עבודה רגיל".

ריצה ומדיטציה

"ריצה היא סוג של שחרור פיזי שאני מאוד אוהב. אני רץ המון ביערות סביב הבית שלי עם הכלב, תופס כיוון מחוץ לשבילים בתוך היער, ורץ. אני גם מאוד אוהב אומניות לחימה, שלמדתי הרבה שנים. הבן שלי עושה איגרוף תאילנדי כבר כמה שנים, אז אנחנו מתאמנים ביחד. זה הכושר הפיזי.

"בנוסף, אני עושה יוגה לפחות שלוש פעמים בשבוע, וגם עושה מדיטציה בכל הזדמנות שאני יכול, כמעט כל יום. אני יושב, שותק, נושם, מיישר את הגב ומנטרל את המחשבות. אני עושה מדיטציה בכל מקום, בגינה מול הנוף, באמצע ריצה ביער, ולפעמים ברכבת כשאני בדרך. זה עוזר לי לשמור על אותו איזון פנימי, על אותה הרגשה טובה של בסיס, שאני יודע איפה אני נמצא. מדיטציה היא כמו חדר-כושר לתודעה. זה שומר אותי ממורכז ומאושר, וזה פשוט כיף".

ד"ר עדי אייל

אישי: ד"ר עדי אייל (43), נולד בחולון ומתגורר במושב יעד שבתחומי המועצה האזורית משגב בגליל. נשוי לג'ון, שיננית, ואב לעופרי (21.5), עידן (17.5) ורעי (12.5)

מקצועי: ד''ר למשפטים (מאוניברסיטת בר-אילן) וד''ר לכלכלה (אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה). מרצה בתחומי הניתוח הכלכלי של המשפט, הגבלים עסקיים, דיני חברות, כלכלה ופסיכולוגיה, רגולציה ותחרות בשוקי תקשורת, תורת המשחקים ועוד

ועוד משהו: בגיל 20 השתתף בסדנת I AM למודעות עצמית, שהשפיעה על תפיסת עולמו, ועל האופן שהוא מלמד את הסטודנטים שלו. מעיד על עצמו, שבנוסף להיותו מרצה מקצועי הוא גם מסייע לתלמידים להתפתח אישית, ובין "שיעורי הבית" שקיבלו הייתה גם משימה: לגשת ולשוחח עם זרים ברחוב