הגנה מורחבת לעיתונות

בחודש הבא תפתח ד"ר אילנה דיין, כפי שהיא עושה כבר שנים רבות, את הקורס שהיא מעבירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, בנושא חופש הביטוי בדמוקרטיה ליברלית. לפסקי הדין והמאמרים המפוארים, הנלמדים בקורס, הסובבים סביב התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המקדש את חופש הביטוי וחופש העיתונות, נוסף היום פסק דין מפואר נוסף, מבית מדרשו של בית המשפט העליון, שכל כולו שיר הלל לעקרונות הבסיסיים של חופש הביטוי וחופש העיתונות, הנגזר ממנו.

"בעת הזו יש לשוב למושכלות ראשונים, שדומה כי נשתכחו במחוזותינו", כותב המשנה-לנשיאה, אליעזר ריבלין, במה שנראה כצוואתו השיפוטית בתחום היקר ללבו - פסיקה שלא זו בלבד שהופכת על ראשה את פסיקתו של נעם סולברג במחוזי, אלא שנראית גם כחסינת-סולברג, לכשיידרש לפסוק בסוגיות אלה בשבתו על הכס בעליון. ריבלין מזכיר כי חופש הביטוי הוכר על-ידי העליון כזכות חוקתית, אף שאינה מצוינת במפורש בחוקי היסוד.

רוח ההלכה האמריקנית

פסק הדין המטלטל טומן בחובו שורה של קביעות עקרוניות, הנוגעות לפרקטיקה העיתונאית. בראש ובראשונה, מבטל העליון את ההלכה, שנקבעה ב-1978 בדיון הנוסף של "הארץ" נגד חברת החשמל. אז נקבע כי פרסום בעניינים ציבוריים לא יהיה מוגן בהיעדר אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כמו סכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו, וכי מי שנודע לו על עוולות או על שחיתויות הפוגעות בציבור בכללותו - יכול להסתפק בהגשת תלונה בפני הגוף המתאים לכך. "על הלכה ותיקה זו אבד כלח", מכריז העליון על ביטולה. המשמעות היא: הגנה מורחבת הניתנת מהיום לעיתונאי ולכלי תקשורת, בבואם לפרסם דבר "בעל עניין ציבורי".

באותה פרשה נקבע גם כי לחופש הביטוי אין מעמד בכורה על-פני הזכות לשם טוב. השופט מאיר שמגר, לימים נשיא, החזיק אז בדעת מיעוט, ואולם ריבלין מאמץ אותה כהלכה, תוך שהוא מקבע במשתמע בדין הישראלי את ההבחנה הקיימת בפסיקה האמריקנית, בין לשון הרע על איש ציבור או בעניין ציבורי, לבין עניינו של אדם פרטי. "רוחה של ההלכה האמריקאית מנשבת גם במחוזותינו", הוא קובע.

שאלת ה"אמת בפרסום" זוכה להבהרה, ביחס לסוגיית "אמת לשעתה". בדיון הנוסף בפרשת קראוס ב-1998, קבעו שופטי הרוב, כי הגנת "אמת דיברתי" לא תיפגע, גם אם התגלו לאחר הפרסום עובדות שונות, ואף אם המפרסם נמנע מלפרסם תיקון או השלמה. פסק דינו של סולברג התעלם מהלכה זו, הזוכה כעת לאשרור. לעניין זה חשיבות רבה לעבודה העיתונאית, ולהכרה השיפוטית, בכך שלרשות העיתונאי לא עומדים אותם כלי חקירה ואותו פרק זמן שבידי המשטרה ובתי המשפט, וכי יש עניין ציבורי בפרסום בנושאים, שבהם לא ניתן לוודא את העובדות, אלא לאחר בירור ממושך.

גם בשאלת ההבחנה בין עיקר הפרסום לבין פרטים טפלים, קובעים השופטים מסמרות. כדי לאפשר את "מרחב המחיה של חופש הביטוי", נקבע כי די ב"אמת מהותית", כדי שזו תעמוד בהגדרת "אמת בפרסום", וכי פרטים שוליים שאינם מדויקים, לא יפגעו בהגנת העיתונאי.

ההבחנה שעושה בית המשפט בין הכתבה עצמה, הזוכה להגנת "אמת בפרסום", לבין הפרומו, שבעטיו חויבה טלעד בפיצוי, תטיל מעתה חובה על ערוצי השידור לבחון בכלים משפטיים גם את הקדימונים, שהיו עד עתה מעין שטח הפקר, ולהקפיד כי ניסוחים וטענות מהכתבה העיקרית אינם מוצאים מהקשרם.

מסר לכנסת

פסק הדין נראה גם כמסר ציבורי לכנסת ולמשרד המשפטים, העסוקים באחרונה ביוזמות חקיקה, שמטרתן להגביל את עבודת העיתונות, באמצעות הרחבת כללי איסור הפרסום, רדיפת מדליפים והחרפת הסנקציות בחוק איסור לשון הרע. "לעיתונות החופשית תפקיד קריטי בחברה הדמוקרטית המודרנית", מזכיר ריבלין, הניאות להכיר, במקרים מסוימים, בהגנה מורחבת על חופש הביטוי הייחודי של עיתונאים.

פסק דינו של העליון משקף עוצמה, אישית ומוסדית, בכך שהשופטים לא נרתעו לפסוק לטובתה של דיין, ולעוות את תפישת עולמם, רק בשל החשש שמישהו יטען שדעתם מוטה לטובת דיין בשל קשריה עם המילייה השיפוטי. מילות הביקורת שהם בכל זאת מפנים לכיוונה, נראות כמס-שפתיים, אף שמדובר בביקורת על סגנון עריכת הכתבה, שאינו עניין שבעטיו מחייבים אדם בלשון הרע.

קבלת פנים לסולברג

קבלת פנים של ממש הכינו שופטי העליון לשופט סולברג, שיושבע לאחד מהם בעוד כשבועיים. אפשר שאין לקרוא בפסק הדין יותר ממה שיש בו, ואין להבינו כמורת רוח על קידומו של מי שתורתו השיפוטית כה רחוקה מהרוח השיפוטית המנשבת בעליון; ואפשר שמדובר בקריאת כיוון לשופט העליון החדש: הצנע לכת, למד לכבד את קודמיך, לפני שתאזור אומץ לפרוש כנפיים.