השופטת שפיברקה פרוטוקולים קיבלה פרס: נזיפה והעברת מקום כהונה

בית הדין, בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מישאל חשין, השופט העליון אליעזר ריבלין והשופטת המחוזית מוסיה ארד, קבע כי לפחות בשני ימי דיונים, "תיקנה" השופטת כהן 14 פרוטוקולים והחלטות "שלא שיקפו כהילכתם אירועים שהתרחשו באולם בית המשפט בדיונים שנערכו לפניה". במילים אחרות, היא פיברקה אותם.

בנוסף, היא "קרעה והשליכה לפח האשפה בקשות לדחיית דיון שהותירו אחריהם בעלי דין שעזבו את בית המשפט, ועל דרך זה מנעה תיעוד הבקשות בתיקי בית המשפט כנדרש". הרשעתה התקבלה פה-אחד, אולם רק השופטת ארד השתכנעה שכהן זייפה במכוון פרוטוקולים כדי למנוע תיעוד של איחוריה לבית המשפט. חשין וריבלין סברו מנגד, שלא הוכח מעבר לספק סביר שזה היה המניע שלה.

התובע בקובלנה, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, דרש להדיח את כהן מכהונתה. מעשיה, שנעשו יותר מפעם אחת, הם כה חמורים "עד שהם מחייבים, כמו מעצמם, את העברתה מכהונתה", טען. גם בהנחה שהמניע לא היה הסתרת האיחורים, הוסיף סטרשנוב, הרי שמי ששגה שגיאות כה קשות בשיקול דעתו, אינו ראוי ומתאים להמשיך ולשפוט את הציבור.

גם התנהגותה של כהן בהליך המשמעתי, טען סטרשנוב, מעידה שהיא אינה ראויה להמשיך ולכהן כשופטת: הראיות שסתרו את עדותה, טענותיה לקונספירציה מצד עובדי עיריית חיפה ועוד. "צר לי על הנקבלת", אמר סטרשנוב. "זו תוצאה חמורה וקשה, מי שמרחם על אכזרים, בסופו שיתאכזר לבעלי הדין ולצדדים שצריכים להופיע יום יום בפני השופטת כהן. על כן אני סבור שהעונש היחיד וההולם את התנהגותה הבלתי הולמת של הנקבלת, הינו העברתה מן הכהונה, סיום כהונתה".

הסניגור, עו"ד יעקב רובין, דרש שכהן תצא בלא כלום. אמנם כהן טעתה והפעילה שיקול דעת מוטעה, טען רובין, אולם עלינו לזכור כי שופט הוא אדם, וכאדם עלול הוא לשגות ולטעות. לפיכך, יש לאפשר לה לתקן את דרכיה מכאן ולהבא.

הוא ציין, כי כהן "תיקנה דרכיה, ומאז אותם מעשים שנעשו לפני למעלה משנתיים ימים יושבת היא בדין ונזהרת היא בקלה כבחמורה. השופטת כהן לא כשלה שוב".

השופטת כהן עצמה הופיעה בפני בית הדין, תיארה בהרחבה את שעבר עליה והוסיפה דברים בנימה אישית. היא חשה כי נעשה לה עוול מצד מערכת המשפט שבחרה להעמיד אותה לדין משמעתי, בעוד שופטים אחרים שביצעו לדעתה מעשים חמורים לא פחות, לא הועמדו לדין. היא הביעה צער וחרטה על כישלונה, אך הדגישה את הרקע למעשים: מצבה האישי הקשה באותה תקופה ומערכת היחסים הבעייתית שנוצרה בינה לבין אנשי עיריית חיפה - לטענתה, בשל כך שהנהיגה סדרי עבודה חדשים לבית המשפט לעניינים מקומיים, בעיקר בתחום ההגנה על זכויות בעלי הדין והציבור. לבסוף דיברה על "הצער והבושה שנגרמו לה" בשל הפרשה כולה, בעיקר עקב הפרסומים הרבים בעיתונות, שלטענתה שחרגו לעתים מנסיבות הפרשה גרידא והתייחסו למצבה האישי, לנסיבות מינויה, ואף לטענה כי מינויה לשופטת נבע ממניעים עדתיים בלבד (היא ילידת מרוקו).

השופט חשין ציין בגזר הדין, כי "מקצוע השפיטה יחיד ומיוחד הוא, מקצוע ייעוד הוא המטיל כמו מעצמו על שופט מטלות מיוחדות ונורמות התנהגות ייחודיות. בידיו מופקדים גורלות אדם - לא אך בצורה מטפורית - חירותו, כספו, וזכויותיו של אדם. אכן, לא כל אדם ראוי כי יכהן בכהונת שפיטה, ואדם שאינו ניחן בתכונות ששופט נדרש להן, אינו ראוי ואינו כשיר לשבת בדין ולשפוט".

"תנאי מוקדם והכרחי ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו", הוסיף חשין, "הוא שהקהילה תרחוש לו אמון ותכיר בסמכותו לשפוט. שופט שהפר חובותיו ואינו עוד זוכה לאמון הציבור, לא יהא זה ראוי כי יוסיף וימשיך בכהונתו". חשין הדגיש, כי במקרים מעין אלה, "לא רק עניינו של שופט פלוני מוטל על הכף. אמון הציבור במערכת המשפט כולה יוטל בספק, אם נתיר לשופט שאינו ראוי להמשיך בכהונתו ולשפוט את הציבור". עם זאת, הדגיש, "לא כל טעות של שופט שוללת את אמון הציבור בו, ולא כל פגם בשיקול הדעת חותר תחת אמון הציבור במערכת השיפוט או מצדיק העברת שופט מכהונתו. שופט עלול לטעות ולשגות, ולעיתים אפשר אף יקפח זכויות בעלי דין, ובכל זאת כל אלה לא יחייבו בהכרח כי יחדל משפוט את הציבור".

בשופטת הילה כהן, קבע חשין, "לא דבק כתם של פגם מוסרי המונע אותה להמשיך ולכהן בדין", משום שמדובר במעשים "שנעשו שלא בכוונה תחילה להטעות". חשין העדיף לדון את כהן לקולא, ולתלות את כישלונה ב"אווירה ששררה בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ועל ערבוביה שיצרה מערכת יחסי עבודה בלתי תקינים ובלתי בריאים בין השופטת כהן לבין עובדי עיריה שאמורים היו להיות לה לעזר". לכן, לדבריו, "לא נוכל להעלים עינינו מהרקע לאירועים ומהנסיבות בהם אירעו אותם אירועים. לא נוכל לשלול, כי במקום אחר ובסביבת עבודה אחרת, לא היתה השופטת כהן נכשלת במקום שנכשלה בו בענייננו".

חשין, הנחשב לשופט מחמיר, המשיך לסנגר על כהן, שכזכור פשוט "תיקנה" 14 פרוטוקולים בשני ימי דיונים נפרדים, ובהפרש של כמעט שלושה שבועות. "בנסיבות שנוצרו (באחד מימי הדיונים - נ.ש.) פעלה השופטת כהן מתוך סערת נפש לא קלה. באותם ימים היתה נתונה השופטת כהן בצער בשל נסיבות משפחתיות לא קלות, ואפשר שגם הן תרמו להתנהגותה ולחוסר תשומת הלב שהפגינה באותם ימים". בצורה שלא תיאמן כמעט, בהתחשב בכך שמדובר בשופטת, חשין כאילו מעניק צל"ש לכהן על ש"מדובר בשני ימי דיונים בלבד, וכי מאז אותם אירועים חלפו למעלה משנתיים ימים, בהם עמדה השופטת כהן למבחן יום-יומי ולא נכשלה".

בהתחשב במכלול העובדות והנסיבות, סיכם חשין, "אין במעשים שעשתה ובמחדלים שחדלה, כשהם לעצמם, בכדי להעיד על אי יכולתה ועל היותה בלתי ראויה להמשיך ולכהן כשופטת. מסקנתנו היא אפוא, כי אין מקום להמליץ על העברתה של השופטת כהן מכהונתה. מתוך שפטור בלא כלום אי אפשר, ובתיתנו דעתנו למעשיה ולמחדליה של השופטת כהן, לא נוכל שלא להטיל עליה אמצעי משמעת שישקפו את חומרת מעשיה". חשין וריבלין הסתפקו בהטלת נזיפה אותה ביקשו לראות כנזיפה חמורה והורה להעבירה לכהונה בבית משפט אחר, מה שעלול להתפרש דווקא כפרס עבורה, נוכח יחסי העבודה העכורים שהיו לה בחיפה.

השופטת מוסיה ארד, שסברה כאמור שיש להדיח את כהן מתפקידה כשופטת, כתבה שורות ספורות בגזר הדין. "ביסוד השפיטה עומדים היושר האישי והיושרה. בלעדי תכונות אלה, אדם אינו יכול להיות שופט. בהכרעת הדין שניתנה על ידי, תוארו במפורט מעשיה של השופטת. מעשים אלה מלמדים, כי השופטת ערכה במתכוון, ב-14 תיקים, פרוטוקולים כוזבים והשמידה בקשות של נאשמים, כדי למנוע את תיעוד איחוריה הרבים לבית המשפט. לכן לדעתי, העונש ההולם את התנהגותה הבלתי הולמת של השופטת הוא, העברתה מן הכהונה".

כדי שלא "תיווצר בציבור תחושה שמערכת המשפט פועלת במחשכים", וכדי להזים "חרושת שמועות שהחלה בפרסומים בעיתונים שייחסו לה מעשים חמורים מן המעשים שהורשעה בהם", התיר חשין לפרסם את גזר הדין. יתר השופטים הצטרפו לעמדתו (בד"ם 2461/05).

דעת המיעוט: השופטת מוסיה ארד לא קנתה את ההסברים התמוהים

בניגוד לשני שופטי העליון בהרכב, דווקא נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, נותרה בדעת מיעוט, הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין. "העובדות מלמדות שהשופטת ערכה במתכוון פרוטוקולים מטעים והציגה מצג כאילו התקיימו דיונים בתיקים, כדי למנוע את תיעוד איחוריה לבית המשפט", כתבה ארד בדעת המיעוט.

ארד לא "קנתה" את ההסברים התמוהים שסיפקה השופטת כהן, כאילו הקריאה לפרוטוקול את הבקשות שהצדדים הותירו. "תמהני", כתבה ארד, "כיצד פרוטוקול המציין שהנאשמים נוכחים בדיון, מגישים מסמכים וטוענים טענות, כשהם כלל אינם נוכחים בבית המשפט, הינו פרוטוקול המשקף את שאירע באולם בית המשפט. לדעתי, אין זו אלא היתממות מכוונת שאיננה מתיישבת עם העובדות".

כהן, ציינה ארד, "איחרה לדיונים לעיתים תכופות. ידוע לכל, כי בבית דין עירוני נקבעים, ביום דיונים רגיל, עשרות תיקים. נקל לשער איזו תקלה יצרו איחוריה הרבים של השופטת ואיזו הכבדה הוטלה על אנשי המזכירות, שנאלצו להתמודד עם צדדים נרגזים הממתינים לשווא לבואה של השופטת. על-רקע זה יש לבחון את מעשיה".

השיטה של כהן, לדברי ארד, היתה ברורה מאוד ולא מקרית. "השופטת ערכה את הפרוטוקולים באופן מטעה, דווקא באותם פרטים העלולים ללמד כי הדיונים התבטלו בשל איחוריה לבית המשפט. השופטת הקפידה לציין בפרוטוקולים את כל שאר הפרטים שנכללו בבקשות הנאשמים, ודאגה להשמיט ולהוסיף פרטים בפרוטוקולים, רק ככל שהדבר נדרש כדי להעלים מהפרוטוקול את עובדת ביטול הדיונים בשל איחוריה: לכן, השמידה השופטת את הבקשות בכתב שהותירו הנאשמים, שהרי בהן צוין כי היא איחרה לבית המשפט ומסיבה זו עזבו הנאשמים את המקום, וכך גם רשמה השופטת באופן מטעה כאילו הדיונים לא התבטלו אלא כביכול התקיימו בנוכחות הנאשמים".

ארד סברה, כי עריכת הפרוטוקולים בדרך זו אינה מתיישבת עם טענת השופטת כי מדובר ב"משגים בתום-לב בלבד" ו"בטעות בהיסח הדעת". ארד גם דחתה את טענתה של כהן, שלא התכוונה להסתיר את מעשיה, ולראייה השמדת הבקשות ו"תיקון" הפרוטוקולים נעשו בחלקם מול עיניה של עורכת דין, שייצגה את התביעה והמתינה להחלטות בתיקים אלה. לדברי ארד, "השופטת העריכה כנראה, כי לאור מעמדה הרם והואיל והדיון ממילא נדחה ודברי הנאשמים לגוף העניין מצאו את ביטויים בפרוטוקול, תימנע גם התובעת מלהעיר לה על מעשיה".

היא ציינה, כי אנשי המזכירות, שצילמו את בקשות הדחייה לפני שהובאו לכהן, עשו "מעשה שאיננו ראוי בנסיבות רגילות". ואולם, "הואיל והשופטת השמידה את הבקשות, אילולא עשו כן אנשי המזכירות, מי היה מאמין כי שופטת בישראל השמידה את הבקשות ובמקומן הכתיבה פרוטוקולים מטעים שאינם משקפים את האמת?!".

גם ארד, יש לציין, נזהרה מאוד בכבודה של כהן. היא לא השתמשה במונח "זיוף" ו"פיברוק" ביחס לפרוטוקולים, למרות שזה מה שכהן עשתה למעשה, לדבריה, אלא אמרה כי היא "ערכה" אותם (חשין וריבלין השתמשו בניסוח "הוציאה מתחת ידיה"). היא גם נמנעה מלקבוע שכהן שיקרה בעדותה בבית הדין, אלא ציינה כמה וכמה "סתירות" בין העדות לבין הראיות שהובאו.

פרשנות / פרופ' רון שפירא: חוות דעת המיעוט משכנעת

כקורא שלא ראה את העדים בעניין זה בעיניו ממש, חוות דעת המיעוט של השופטת ארד בעניין השופטת הילה כהן נראית משכנעת יותר מדעת הרוב. השופטת ארד מפרשת את הדברים על פי הפשט שלהם: השופטת כהן ערכה פרוטוקולים והחלטות הקובעים, בכזב, כי נערכו בפניה דיונים במעמד הצדדים, ואשר חלקם אף מצטטים מדברי הצדדים בדיון שלא נערך מעולם. בנוסף היא גם קרעה והשליכה לפח האשפה בקשות שהגישו לה הצדדים.

פשוטם של דברים, שהיא ביצעה את המעשים המורכבים הללו לצורך כלשהו, ולא בהיסח הדעת או בפיזור נפש. בפני בית המשפט גם הוצג הסבר הגיוני למניע האפשרי, שהתקבל על דעתה של השופטת ארד: הרצון של השופטת כהן להסתיר את העובדה, שבשל איחוריה לבית המשפט נאלצו הנאשמים שזומנו לאותו יום לבוא פעם נוספת לבית המשפט.

למניע למעשה ישנה בהקשרים פליליים חשיבות מועטה בלבד. קשה להבין מדוע תלו שופטי הרוב את שאלת כשירותה של השופטת כהן להמשיך ולשמש בתפקיד שיפוטי באיתורו של המניע המדויק למעשיה, ומשום מה - אף בהוכחתו "מעבר לספק סביר".

מכל מקום, גם אם ההסבר הפשוט היחיד שניתן למעשיה של השופטת כהן איננו מוכח, ברור שהיא ביצעה מעשים חמורים שלא ניתן לבצע אותם בבלי דעת. מניע כלשהו הרי היה למעשים האלה: זה שהשופטת ארד מסיקה את דבר קיומו או אחר, אולי אף חמור ממנו. אילו היה מדובר במשפט פלילי אחר, קשה להלום שהשופטים היו מבקשים להוכיח מעבר לספק סביר את המניע למעשה כתנאי להטלת עונש משמעותי.

פסק הדין של רוב השופטים גם איננו מספק כל הסבר חלופי אפשרי לעשייתם של המעשים האלה מתוך מניע כשר. השופטים דוחים, ובצדק, את הטענה שהמעשים הללו ניתנים לביצוע בחוסר מודעות לטיבם האסור, ואינם מצליחים להעלות על הדעת איזשהו תסריט חלופי לתרחיש הפשוט שהציג בפניהם התובע בדין המשמעתי, השופט בדימוס סטרשנוב.