סוף שבוע מתוח

*** ווס קרייבן חוזר. לאחר ההתרחשות הקולנועית המביכה של השנה החולפת, הידועה בשמה ההולם, "הקללה", ולאחר מספר שנים מנומנמות, קרייבן, מלך האימה, האיש שרדף את חלומותינו עם פרדי קרוגר בשנות השמונים וגיחך על כך באירוניה בשנות התשעים (עם טרילוגיית "הצעקה"), יוצא לרעות בשדות זרים וחדשים עבורו, המותחן האווירי.

במותחני השחקים לעולם תמצאו גיבור, ובמקרה שלפנינו, גיבורה, ליסה (רייצ'ל מקאדמס), החוששת מטיסות, שנאלצת להתמודד עם פחד גדול יותר מרחשם המאיים של כיסי האוויר: לצידה יושב נוסע מקסים (קיליאן מרפי), או לפחות מי שחזותו נראתה כזו, עד לשלב שבו הוא חושף בפניה את הסיבה האמיתית לטיסת הלילה שלו - קנוניה לרצוח את סגן המזכיר לבטחון פנים. מה לגיבורתנו ולכל זה? ובכן, הקורבן המיועד מתאכסן בבית המלון בו ליסה מתפקדת כפקידת קבלה ובמידה והיא לא תשתף פעולה, קרי, תיתן הוראה להעביר אותו לחדר נוח יותר לחיסול, אביה האהוב יוצא להורג בידי שותפו.

ונשאלת השאלה, האם פקידת קבלה יכולה לשנות את העולם שבו אנו חיים? מי שראה סרט או שניים במסגרת הז'אנר המשעשע הזה יודע שהתשובה המופרכת פחות חשובה מהנאת הצפייה באופן שבו הבמאי המיומן גורם לנו להותיר את מנגנוני ההגנה הראציונלים שלנו בתחתית חבילת הפופקורן. אל דאגה, בסיומו של "טיסת לילה" הרציונל ישוב מחופשתו בת 90 הדקות ואז יחל הרגע המספק מכל, כאשר כל אותן חידות תסריטאיות בלתי פתירות יחלו לצוף על פני השטח: מדוע במקרי חירום לאומיים הכוללים נמלי תעופה טלפונים ניידים מפסיקים לתפקד בדיוק כשצריך אותם? האם לא אמורים לצוץ על פני הגיבורה תחריטי דאגה כשהנוסע לידה מזדהה כג'ק ריפנר (נא להשמיט את הנ') ודרכו לשבור את הקרח במפגש ראשון היא להתבדח על כך שרצח את הוריו? כיצד זה שכל הטרוריסטים הרוסים יודעים רק מילה אחת בשפת אימם? והאם נזכה לראות פעם נבל חכם בקולנוע, כזה שיעדיף להודות במפלתו, לברוח ולפיכך לשרוד?

"טיסת לילה", ווס קרייבן, ארה''ב, 2005, 85 ד'.

על הכתפיים של שמיל

**** לא חלפה שנה וכבר צמד הבמאים והתסריטאים, אריק לובצקי ומתי הררי, חוזר עם יצירת פשע חדשה. והנה, לאחר סדרת סקיצות מופלאה לטלוויזיה ("תמונות יפואיות") ומותחן יעיל וקליל ("בלאק ג'ק"), הררי ולובצקי כמו מבקשים לעלות שלב עם "החשוד האחרון". זה לא שהם זונחים את עולם הפשע הישראלי, חלילה, אלא שהפעם הם בוחרים לשנות שני מרכיבים מרכזיים שהופכים את "החשוד האחרון" ליצירתם הבוגרת ביותר.

ראשית, נקודת הכובד העלילתית עוברת מן הפושעים הקטנים - שזכו עד כה לרומנטיזציה נדיבה מצד היוצרים - לאלו שעומדים מן העבר השני של החוק, אנשי המשטרה. הסרט שמתבסס על ספרו של חיים לפיד מעמיד במרכזו את דמותו של חוקר המשטרה, ברזניץ (שמיל בן ארי המועמד לפרס אופיר על תפקידו בסרט) שחייו מעולם לא נראו אבודים יותר. נישואיו מתמוטטים, אהובתו הצעירה מבקשת לנטוש אותו, מעמדו במשטרה הולך ומתערער, תאונת דרכים קטלנית כמעט מקפדת את חייו. כשהוא מתאושש הוא מתבקש להעביר תיק רצח פשוט לידי השב''כ. אך ברזניץ הוא מסוג החוקרים שהקולנוע מאוהב בהם. זה שהופך כל חקירה קטנה לאובססיה גדולה שמובילה כמו תמיד לאמת כאובה.

המרכיב השני שלובצקי והררי שוזרים בסרטם הוא ההוויה הישראלית שכמו נעדרה מעבודותיהם הקודמות. "החשוד האחרון" מתרחש כאן ועכשיו, ולפיכך המטענים הפסיכולוגיים שנושאים עמם הגיבורים מורכבים ומעניינים יותר מבסרטיהם הקודמים (זו גם אגב הסיבה שזוהי היצירה הראשונה של הצמד שעוטה על עצמה כסות מהורהרת ומורבידית). בהקשר הזה ראוי לציין את עבודת המשחק המשובחת של שמיל בן ארי שכבכל מותחן פסיכולוגי הנצמד לתודעה של דמות אחת, מתבקש לסחוב סרט שלם על גבו וכן את השחקנית אוראל טימסית, שהסתמנה כהבטחה כבר ב"בלאק ג'ק" וכעת פורעת את כל השטרות עם תפקיד תובעני ומייסר. *

החשוד האחרון, אריק לובצקי ומתי הררי, ישראל, 2005, 85 ד'.