הסיפור המוזר של מסוף הפחם בנמל אשדוד

במכתב ששלח החודש ליועצת המשפטית של חברת נמלי ישראל, עו"ד רות גלט, מפרט טאוב, באמצעות עו"ד גונן קסטנבאום, את תלאותיו, הכוללים עיכובים וסחבת בביצוע העבודה.

בסוף המכתב מזהיר טאוב, כי אם חברת נמלי ישראל, לא תפסיק להתנכל לו, לא תהיה לו ברירה, אלא לפנות פעם נוספת לבית-המשפט. בפעם שעברה כאשר עשה כך, בדיוק בשל אותה סיבה, זה עלה לרשות הנמלים 250 אלף דולר. כסף קטן לעומת ההון שהפיל הלבן הזה כבר עלה למשלם המיסים.

נמל הפחם של אשדוד הוא ככל הנראה אחד הפרויקטים המיותרים והיקרים שנבנו בארץ. באמצע שנות ה-80 החליטה הממשלה להקים תחנת-כוח פחמית מדרום לאשקלון. מנכ"ל חברת החשמל דאז, יצחק חופי, הציע להקים ליד תחנת הכוח, גם מזח לפריקת פחם, בדיוק כמו זה שבחדרה, בעלות של 100 מיליון דולר.

לרשות הנמלים היה רעיון אחר, להקים בנמל אשדוד מסוף בינלאומי לפריקת פחם ולשנע את הפחם באמצעות רכבת לאשקלון. החזון של רשות הנמלים היה כי אוניות מדרום-אפריקה יפרקו את מטענן, זה יועמס על אוניות-צובר, והן יובילו אותו למדינות באגן הים-התיכון. עלות הקמת המסוף תוכננה ל-125 מיליון דולר, סכום זניח לעומת הפוטנציאל להפוך לאימפריה.

אנשי חברת החשמל טענו מנגד, כי העלויות יגיעו ל-290 מיליון דולר, שכן יש להכליל בתחשיב הקמתה של מסילת-ברזל, באורך של 30 ק"מ, רכישת רכבת ואת העמקת הנמל.

עוד טענו, שאין כל היגיון לפרוק את הפחם באשדוד, להעביר אותו לאחסון במחסנים, ולהעבירו לאשקלון, תהליך שעלותו 2.5-10 מיליון דולר לשנה. לא רק זאת, התהליך גם בעייתי לסביבה, שכן בדרך הולך לאיבוד הרבה פחם, שמתעופף לאוויר.

כדי להכריע בסוגיה, מינתה הממשלה את נגיד בנק ישראל לשעבר, ד"ר ארנון גפני, מנהל נמל אשדוד ב-1967-1970, לבורר. החלטתו היתה להקים מסוף פריקה בלבד ברציף 9 של נמל אשדוד, בעלות של 50 מיליון דולר, ולשנע את הפחם ברכבת, בלי להעמיק את נמל.

המקור הכספי להקמת המסוף יהיה מעודפי המזומנים, בסכום כולל של 470 מיליון דולר, שהצטברו בקופת רשות הנמלים. שנה אחר-כך נחנך הנמל, אך שוד ושבר. עד מהרה התברר, שאוניות הצובר הגדולות, בנפח של 150 טונות, לא יכולות לעגון בו. הפתרון המקורי שנמצא היה פריקת מחצית המטען בנמל חדרה, ולאחר מכן כשהאונייה הייתה חצי-ריקה, היא חזרה לאשדוד לסיבוב פריקה מחודש.

12 שנה אחר-כך הבינה המדינה, שלא ניתן להמשיך כך יותר, ובינואר 2002 פרסמה רשות הנמלים מכרז למכירת מתקני מסוף הפחם. עלות ההרפתקה המוזרה הזו לצרכני החשמל הייתה 85 מיליון דולר - עלות ההקמה, שירדה לטמיון, ועלות שינוע הפחם במשך 12 שנה, 35 מיליון דולר. את מחיר ההרפתקה, לפחות את חלקה, שילמו אזרחי המדינה באמצעות חשבונות החשמל שלהם.

לפני שלוש שנים, באוקטובר 2002, זכה טאוב במכרז, לפרק את המתקנים והציוד שבעורף הנמל, כדי למכור אותו לחברת אלקואה הקנדית. אבל לדבריו, בשל ה"סחבת" המכירה לא יצאה אל הפועל.

לטענת טאוב, מרגע המכירה לא חדלו עובדים ברשות הנמלים להערים עליו קשיים, ודרשו ממנו דרישות שונות ומשונות, שמטרתן, לטענתו, למנוע ממנו לממש את החוזה ולמנוע את מכירת המתקן.

ביוני 2003 קיבל טאוב מכתב מהרשות, המודיע לו שהיא מבטלת את החוזה בשל אינטרס ציבורי. בתגובה טען טאוב, שמדובר בחוזה מסחרי ולא בחוזה שלטוני, ולכן הרשות אינה יכולה לבטלו. הסכסוך בין הצדדים הסתיים בסופו של דבר באוקטובר 2004, בפשרה, אחרי הליך גישור בפני רן קרול, מי שהיה בעבר מנכ"ל חברת הפחם, ומי שבתקופת כהונתו כמנכ"ל, הוקם מסוף הפחם באשדוד. בעקבות הסכם הפשרה שילמה הרשות לטאוב 250 אלף דולר.

בראשית ינואר 2005 שיגר עו"ד קסטנבאום מכתב לעו"ד גלט, שבו טען, כי למרות הסכם הפשרה, החברה מסרבת לפעול בהתאם לפסק הדין, והעובדים במקום פועלים נגדו.

במכתב תשובה, מאפריל 2005 השיבה עו"ד גלט, שמסוף הפחם הועבר לאחריות של חברת נמלי ישראל (חנ"י) וכי העובדים, שלטענתו, הפריעו למהלך, אינם עובדים במקום.

במכתב מאוגוסט 2005 טוען טאוב, כי עובדי המקום גורמים לו הוצאות מיותרות, בכך שהם מבקשים ממנו לבצע עבודות שאינן כלולות בחוזה. בין השאר, עבודות חשמל, מים ודרישות בטיחות שכלל לא היו מוזכרות בהסכם הבסיסי.

כך לדוגמה, לאחרונה הוא התבקש לפרק את גג המגדלים העשוי אסבסט, על אף שנושא זה אינו מופיע בחוזה, בעלות של 95 אלף שקל.

ראשי חברת נמלי ישראל מסרו בתגובה, כי הם דוחים בתוקף את הטענות. לטענתם, לחברה, כמו גם לקבלן, יש עניין להשלים מהר ככל שניתן את פירוק מסוף הפחם. לטענתם, הם אינם רואים מקום לוותר על דרישותיהם, לבצע את הפירוק בכפוף לכל ההוראות והתקנות בתחום הבטיחות ואיכות הסביבה.

עד שטאוב יצליח סוף-סוף לפרק את הפיל הלבן הזה, ולמכור אותו לחברה שמעוניינת לרכוש את הציוד שלו, אולי למי מאיתנו שירצו בעתיד לקנות נכסים מחברות ממשלתיות, כדאי ללמוד אי אלו לקחים מן הפרשה.