אבי ה"חץ": ניתן לספק את רוב תצרוכת האנרגיה באמצעות אנרגית השמש

לדברי רביב, באמצעות טכנולוגיה המיושמת כבר כיום בארה"ב וביפאן, ניתן להקים חוות סולאריות באיזור הנגב, שיפיקו את רוב תצרוכת החשמל בארץ.

לדבריו, החיסכון שינבע מכך, לאורך 40 שנות הפרויקט, יהיה 140 מיליארד דולר במטבע זר, וזאת מבלי לחשב את העלויות החיצוניות שגורם השימוש בדלק מחצבי לסוגיו. לא רק זאת, חוות סולאריות אלה יספקו במשך 40 שנה 33 אלף משרות, ובעיקר יקטינו את התלות ביבוא דלקים ליצור החשמל.

רביב אומר, כי לתעשייה הסולארית יתרונות נוספים, בין השאר הוזלת מחיר התפלת מים בדרך שתשנה את פני הנגב ואולי את פני המזרח התיכון כולו (ההוצאה הגדולה ביותר במתקני ההתפלה היא על האנרגיה - ד.ט) לא רק זאת, יצירת גוף ייצור חשמל, המספק את רב החשמל לחברת החשמל, תקל על נטל ההשקעות הנדרשות מחברת החשמל.

לדברי רביב, כדי להגשים תוכנית זו יש צורך בהשקעה ממשלתית ישירה או עקיפה בסכום התחלתי של 200 מיליון דולר. בשנה ה-14 של התוכנית יידרש קו אשראי של 10 מיליארד דולר, שיוחזרו במלואם בתום השנה ה-23 לפרויקט, בריבית שנתית של 5%. לדבריו, השקעה ממשלתית חיונית, שכן סכומי כסף אלה אינם זמינים בשוק הפרטי.

אנרגיה סולארית מיוצרת על-ידי קרני השמש בתאים מיוחדים, ההופכים את האור לאנרגיה חשמלית. להערכתו, תהליך ההקמה של החוות יימשך ארבע שנים. בשנה החמישית תוקם התחנה הסולארית הראשונה בהיקף של 1,500 מגה-וואט. לאחר מכן תוקם בכל שנה תחנה אחת בהיקף של 1,500 מגה-וואט.

רביב אומר, כי השטח שיידרש להצבת קולטי השמש הוא של 12 קמ"ר לייצור שני מיליארד קוט"ש, 5% מתפוקת החשמל כיום. כדי לספק 50% מצריכת החשמל כיום, יהיה צורך בשטח של 120 קמ"ר.

על-פי הצעתו של רביב, הנתמכת על-ידי ראש המכון לאנרגיה סולארית בשדה בוקר, פרופ' דויד פיימן, יש להקים כל שנה תחנה סולארית בהספק של 1,500 מגה-וואט. הקצב הקבוע של הקמת התחנות יגדיל בצורה יציבה את אחוז החשמל הסולארי בתמהיל האנרגיה החשמלית ואיתו יגדלו ההכנסות ממכירת חשמל זה. הכנסה זו תושקע במשק החשמל בדמות תחנות כוח סולאריות נוספות ללא צורך בהשקעות או הלוואות חיצוניות.

רביב מדגיש, שהטכנולוגיה מייצרת חשמל ישירות מקרינת השמש ולכן נחסכת מלוא עלות הדלקים ומלוא עלות הזיהום הסביבתי הנגרם משריפת דלק מחצבי.

מהמודל שפיתח רביב עולה עוד, שסך ההשקעה הנדרשת, להסבת התשתית הקיימת לתשתית של 60% גז ו-40% פחם לאורך השנים הבאות, היא של 51.8 מיליארד דולר. עלות הדלקים, על פני 40 שנה, היא של 90.7 מיליארד דולר. העלות הכוללת, אם כך, היא של 142.5 מיליארד דולר.

לעומת זאת, עלות הקמת תשתית סולארית, הכוללת תחנת אגירה, כזו שתספק 80% מהצריכה היא של 81 מיליארד דולר בלבד. עלות זו נמוכה ב-61.6 מיליארד דולר מתוכנית משרד התשתיות וחברת החשמל. הפרש שרק יגדל, ואף יגיע ל-142 מיליארד דולר אם מחיר הגז הטבעי יגיע בממוצע ל-10 דולר ליחידת MBTU.

רביב מדגיש, שהדלק המחצבי, גז, פחם ונפט, הוא צרכן טובעני של מטבע זר, וגורם לקצב הוצאה ממוצע של 3.8 מיליארד דולר לשנה, עבור 40 השנים הבאות.

לא רק זאת, עלות הפגיעה בסביבה מוערכת ב-0.1 אירו לקווט"ש. בחישוב שנתי מדובר ב-4.8 מיליארד אירו לשנה ועלות מצטברת של 315 מיליארד אירו עד 2045.

עוד אומר רביב, שבשלב מסוים, ניתן יהיה להגדיל את יכולת ייצור החשמל הסולארי, ולעשות שימוש בעודף החשמל לייצור דלק לתחבורה, אשר יביא לאותם חסכונות ותועלות כמו במשק החשמל.

משק החשמל בישראל צורך כשליש מצריכת האנרגיה הכללית של ישראל, שליש נוסף נצרך ע"י משק התחבורה. משק החשמל הישראלי מייצר כיום 44 מיליארד קווט"ש בשנה, ובעל הספק מותקן של 10,000 מגה-וואט.

מכיוון שלישראל אין משאבים טבעיים של פחם, נפט, גז טבעי ועוד, היא נאלצת לייבא אותם מחו"ל. באשר לגז, טוען רביב, שהוא אמנם נקי יותר מהפחם, אך הוא יהפוך את ישראל לתלויה באספקתו ובמחירו הלא-יציב. "דרך זו אינה נכונה לא אסטרטגית ולא כלכלית", אומר רביב.