"אנחנו כן חושפים וכן עושים תחקירים, אבל ב'ידיעות אחרונות' לא דואגים להבליט
סקופים שלנו. בזה אני לוקחת את כל האשמה על עצמי.
אני חלשה בשיווק, ואני יודעת שעשיתי בתחום הזה הרבה מאוד טעויות. היו לנו כמה
סיפורים מאוד גדולים, ולא היה לזה ביטוי תקשורתי ראוי. זה באמת לא בסדר מצידי".
- בינך ובין העורך החדש רפי גינת יש קשר?
"הנה דוגמה לחולשה שלי בפוליטיקה. אני אחראית לזה שלא יצרתי איתו קשר. חלק
מזה זה להרים טלפון לרפי ולקבוע איתו פגישה פנים מול פנים כדי לדאוג ל'לאשה'.
זה משהו שדפוק אצלי בשיווק. אני מנסה לטפל בזה עכשיו. פשוט לא עשיתי עבודה
טובה. אני חושבת שאם אני אפגוש אותו דברים באמת ישתנו לטובה בתדמית של 'לאשה'
בתוך 'ידיעות'".
כך אומרת אורנה ננר, עורכת "לאשה", המגזין הנמכר ביותר בישראל, שבימים אלה
קמו לו מתחרים מבית הפונים לאותו קהל יעד, כמו "גו", שפונה לנערות מתבגרות,
ו"עלמה" החצוף מבית "ידיעות אחרונות". מגזינים אלה חודרים אל הטריטוריה הבטוחה
של "לאשה" ועלולים לצמצם את קהל היעד העצום של קוראיו.
- האויב מבית מאיים עלייך?
"לא יודעת. אני אישית לא סבורה שזה נכון כל אינפלציית המגזינים הזאת".
- הם מכרסמים לך בנישה?
"אלו דברים שאני לא נשאלת עליהם".
- אמרת את מה שאת חושבת למו"לית שלך, מימי מוזס?
"כן, אני מביעה את דעתי".
- איזה עיתון מאיים עלייך יותר, "עלמה" או "גו"?
"כל דקה יוצא עיתון חדש. למי בדיוק אתם מתכוונים?"
- את מרגישה שזה לוקח ממך קוראים?
"אני לא אומרת, לוקח או לא לוקח".
- מדוע מפריע לך ש"גו" קיים? זה אמור להיות מגזין לנערות.
"התפיסה שלי היא ש'לאשה' הוא עיתון של כולם. אני חושבת ש'לאשה' יכול להכיל
גם נערות, גם נשים מכל סוג שהוא וגם גברים".
- גם גברים קוראים "לאשה"?
"בוודאי".
- אצל רופא השיניים?
"זה המשפט הכי שגור. אנחנו לא בירידה, אנחנו במצב פנטסטי, יש לנו 600 אלף קוראים".
- אתם כבר לא השחקן היחידי במגרש. מה את עושה עם מגמת ההתרחבות כדי להישאר
מגזין הנשים המוביל?
"נלחמים. אנחנו כאן במצב שבו 'ידיעות' בונה אימפריה של מגזינים, וסחתיין. אנחנו
מצידנו צריכים להיות עדכניים, מובילים, אנחנו מנסים לא לחקות. לא אומרים, בוא
נראה מה הם עשו ונעשה, אלא מנסים להביא מתוכנו את הכי טוב. אין מה לעשות, השוק
משתנה ויש תחרות. כשהתחלתי את דרכי ב'לאשה' לפני כשש שנים נהגתי לנסוע ולראות
את מצב גיליונות 'לאשה' בקיוסקים. בשנתיים הראשונות הייתי יורדת מהרכב וסופרת
את הגיליונות. עד שלימדתי את עצמי להפסיק עם המנהג הזה. היום לא בקלות מוצאים
'לאשה' בין עשרות המגזינים בסטנדים של הקיוסקים. השוק השתנה בשנתיים האחרונות,
ללא ספק. זה אותו תהליך שקרה בערוץ הראשון. אז 'לאשה' הוא לא העיתון היחידי
שקוראים. זה השתנה, כי העולם השתנה. אבל חד משמעית זה המגזין הנקרא ביותר בארץ.
עבדתי בעוד עיתונים ולא ראיתי כל כך הרבה תגובות אמוציונליות של קוראים כמו
אצלנו. אנחנו ממליצים על ספר, אז בהוצאות הספרים אומרים לנו שהוא נחטף מהמדפים.
אם אנחנו כותבים על יעד תיירותי כברצלונה כולם ילכו לשם. אם אנחנו מרגיזים
את הקוראות נקבל מבול של תלונות".
לא מתערבים
- מתי הרגזתם את הקוראות?
"בחג, העיתון היה גדול מדי. אנשים התקשרו ואמרו שהעיתון כבד ביד. זה כל כך
אמוציונלי. כשהגעתי התגובות הפתיעו אותי בתל אביב. בקרב הברנז'ה יש איזה זלזול
בעיתון, אבל תצאו החוצה ותראו שהציבור אוהב את 'לאשה'".
- מתערבים לך בתכנים?
"לא, ממש לא".
- מימי מוזס לא מבקשת לתת את האישור הסופי?
"לא. ממש לא".
- איך את מסתדרת עם הבוסית שלך?
"אני חושבת שיש הבנה משני הצדדים. הם בוסים מאוד פתוחים ונותנים לי יד חופשית.
לא ראיתי דבר כזה. בעצם רק ככה אני יכולה לעבוד. אני חושבת שאם אנשים יושבים
עליי קצת, אני פשוט לא יכולה לעבוד. אני זוכרת שב'חדשות' רינו צרור היה העורך
הישיר מעליי, והיו לנו מעט התנגשויות טריטוריאליות של אל תתערב. הוא רצה להגיד
את המילה האחרונה, וכשנפרדה דרכנו הוא אמר לי, אורנה, תשמרי על האינדיבידואליות.
תלכי עם זה, ותראי שייתנו לך ללכת עם זה. כאן מאפשרים לי את החופש הזה ונותנים
לי נשימה. זה מאוד יקר לי".
במבוק אנחנו פוגשים את ננר במערכת החדשה של עיתון "לאשה". על הקיר, על מתלה
במבוק, מונחים מגזיני נשים נחשבים מהעולם. ננר התחילה את דרכה העיתונאית בגיליון
הראשון של מקומון "העיר", ומיד התבלטה בכתיבת כתבות יוצאות דופן. היא עבדה
כפועלת במפעל ביסקוויטים או עשתה כתבה על רחוב קינג ג'ורג' - דבר שהיה חדשני
ופורץ דרך באותה תקופה. אחר כך עברה ל"חדשות", ובו ערכה את המוסף האגדי "סגול",
שנחשב אבן דרך בתולדות העיתונות הישראלית. "את הקריירה התחלתי בגיל 29. היו
לי שני ילדים. גרתי בנווה עמל, שזה היה ועדיין מקום נידח. הייתי נוסעת באוטובוסים
לעבודה. כולם צחקו עליי ב'העיר' וב'חדשות' על זה שאני בורגנית, נשואה וממוסדת,
אבל אף פעם לא הייתי כזאת".
אחרי סגירת "חדשות" הופתעו רבים כשננר עברה לערוך את "זמנים מודרנים" ב"ידיעות
אחרונות". משם קודמה להיות שליחת העיתון בלונדון. בשל משבר שהתחולל ב"לאשה"
נקראה בדחיפות לארץ והוצנחה היישר לתפקיד העורכת.
- מימי מוזס ואת חברות?
"אנחנו מאוד מחבבות אחת את השנייה. היא אישה מקסימה שנוח מאוד לעבוד איתה.
הבנו שעם העורך הקודם היו חיכוכים. מן הסתם הוא לא פה".
- אומרים שהיא הצרה את צעדיו של צבי אלגת.
"היא בן אדם שנותן חירות. התקופה שהוא הוחלף היתה בדיוק התקופה שהיא נכנסה
לתפקיד ואלו היו צעדיה הראשונים. הוא היה רגיל ש-20 שנה אף אחד מבעלי הבית
לא הראה את פניו בבניין, ואני מתארת לעצמי שזה לא היה קל. אני לא יודעת אם
זה נגמר רע, אבל זה נגמר ואנחנו המשכנו הלאה".
- מה היה כאן כשקיבלת את העיתון לידיים, ערב כניסתך לתפקיד?
"אני מניחה שהיו פה תחושות לא נעימות. על זה אתם צריכים לדבר עם מימי מוזס.
אני קיבלתי עיתון עם אנשים מאוד טובים שלא ידעו שהם כאלה. מבחינתי היתה הרבה
עבודה. צריך להיזהר מאוד בעניין הזה. אני לא רוצה לגנות את אלה שהיו לפניי
משום שאני מכבדת כיוון של עורכים אחרים. נניח עופרה מזרחי מעיתון 'את'. אני
רואה מה היא עושה שם. היא עושה עבודה על הכיפק. היא פשוט עושה עיתון שאני לא
הייתי עושה. אין ספק שברגע שלוקחים עורך חדש הוא יעשה שינויים. ב'ידיעות' הכירו
את העבודה שלי ב'זמנים מודרנים', אז אני מניחה שהם רצו שזה יהיה הכיוון וזה
יהיה הטון. ניסיתי להיכנס לעבודה ממקום שהוא חדש ונקי. אני מקפידה מאוד לא
לשמוע מאנשים מה יש להם להגיד על אנשים. כתפיסת עולם. כי גדלתי בבית סוציאליסטי
שהיתה בו הערכה גדולה לפועל בהיותו פועל. אבא שלי הוא איש עמל שאמר, בוא נראה
מה אדם שווה לפי מעשיו. בוא נראה מה הוא יכול. פתחתי דף חלק. ובהתחלה קרה שאנשים
שלא הצליחו בסיבוב הקודם הצליחו איתי".
העולם גדול - בזמנו "לאשה" היה בחזית המתירנות עם המדור "בעולם", שהיתה בו
תמונה של נערה עירומה כל גיליון. לא היה נער שלא ציפה למדור הזה בגיל ההתבגרות.
"עד היום שואלים אותי מה עם המדור הזה 'בעולם', למה הסרתי את זה. אנשים אומרים
לי, אחותי, את רוצה למכור? תחזירי את הבחורות העירומות. קודם כול, אני לא זו
שהוצאתי אותן. הוציא אותם זה שלפניי. אבל אני הייתי מוציאה אותן בגדול. אני
לא מבינה מה הקשר בין זה לנשים. זו המצאה של גברים שמכרו את העיתון. הם רצו
למכור בחורות עירומות בתירוץ של דברים שקורים בעולם. ציצים זו לוחמנות? קודם
כול, אם נסתכל אז נראה שכל הנושא הזה של נערת עמוד 3 נעלם מזמן ונמצא רק ב'פלייבוי'".
- בזמנו העיתון כמעט התכתב עם "העולם הזה". הוא נתן לשולמית אלוני טור.
"יש פוליטיקה היום ב'לאשה'. 'לאשה' הוא העיתון שהכי עסוק בלקדם נשים".
- במה שינית את העיתון?
"אני חושבת שמי שמסתכל על הניואנסים רואה שינוי בסגנון הכתיבה ועריכה אחרת.
מי שעבד כאן קודם אומר שזה עולם אחר".
- במבט חטוף על העיתון מתקבל הרושם שחלקים רבים ממנו הם עבודה של יחצ"נים.
"עולם היחצ"נות התחזק מאוד בשנים האחרונות, וזה דבר שמאוד מבהיל אותי. היום
אתה לא זז בלי יחצ"ן, והיחצ"ן הוא האדם הראשון שאתה צריך לדבר איתו. אם אתה
רוצה לראיין את נינט טייב, למשל, אתה צריך לדבר עם יחצ"ן. והתופעה הולכת ומתחזקת.
מצד אחד, אני מכבדת יחצ"נים. כמובן כאלה שעובדים עם כבוד הדדי. אבל חלקם מטבעם
הם אנשים מאוד לוחצים. אנחנו מוצאים את עצמנו נאלצים לעמוד על עקרונותינו מולם
בכל נושא. אם אנחנו לוקחים מוצרים לביקורת, הם יעברו ל-15 נשים שונות שיחוו
דעה. האגרטלים שאתה רואה במדור הפותח, את כולם לקחנו והחזרנו".
- בחייך, אנחנו לא מאתמול בביזנס. מי באמת מחזיר?
"אני לא יודעת. אני מכירה את הלחץ שמפעילים עלינו. אבל אם הייתי לוקחת את כל
מה שמציעים לי היחצ"נים הייתי היום אדם מאוד עשיר. עם בתים".
- הציעו לך בתים?
"כן. מלתחות, מכוניות ואף דירות, מה לא. אנחנו כן לוקחים ספרים. קוראים, מחליטים
מה כן ומה לא. אבל אנשים במערכת לא לוקחים לעצמם את השפע העצום של המתנות שמציעים
להם, וכבר מתחילים לא להציע לנו כמו פעם".
- את רוצה להגיד לי שאת כל הנושאים האלה לא הציעו לכם יחצ"נים?
"אין עיתון שלא עובד עם יחצ"נים, אבל ב'לאשה' אנחנו יוזמים את הנושאים שלנו.
אנחנו לא נגד הצעות של יחצ"נים, אנחנו קשובים לכל הצעה. אני מאמינה שגם ב'גלובס'
העיתונאים עובדים עם יחצ"נים. אני מכירה מצבים איומים שיחצ"נים כותבים כתבות
שלמות. לאחר שסיימתי שבע שנות עריכה ב'זמנים מודרנים' נודע לי במהלך איזשהו
אירוע, מהיחצ"נית עצמה, שהיא כתבה כתבות שלמות לאיזה עיתונאי במוסף. כל כך
הזדעזעתי, שרציתי להתפטר בדיעבד. אם דבר כזה היה קורה ב'לאשה' אני לא יודעת
מה אעשה. קרה פה שפיטרנו כתב שלקח מתנות מכל מיני יחצ"נים. לא בכל עיתון היו
עושים דבר כזה. אבל עדיין, אף שברור לי שאחרי המלצה אצלנו כל האביזרים המומלצים
אוזלים מהחנויות, אנחנו אלה שבוחרים אותם, ולא היחצ"נים.
הכתבת מכתתת רגליה, ואם צריך היא תיסע עד באר שבע, תמצא את האביזר המומלץ ותכתוב
עליו מיוזמתה. וכך גם במדור האופנה. ברור לנו שכל הבגדים המומלצים ייחטפו אחרי
פרסום המדור. כל הבגדים חוזרים ליחצ"נים, ואני לא חושבת שמשקרים לי".
- יש פה כתבה עם עינת פישביין לרגל צאת הסדרה הדוקומנטרית שהיא מגישה ביס דוקו.
היא לא כתבה בעיתון שלך?
"נכון, היא כתבה, וזה מוזכר בגוף הכתבה. והיא גם כותבת ב'ידיעות'. היו התלבטויות
אם לעשות את הכתבה, ובסופו של דבר החלטנו שהנושא רלוונטי. אני מקווה שעשינו
נכון, כי עינת בפני עצמה היא אישה מרתקת ומעניינת".
- אז למה דווקא ב"לאשה"?
"כי היא חושבת שזה אחלה עיתון".
בריאות זה אני
- מה הקו שמנחה אותך?
"קשה לפרק אותו לגורמים. בגדול הייתי אומרת שיש מבחינתי שני צירים. ציר אחד
הוא ציר הכיף. 'לאשה' צריך להיות מוצר שכיף ליהנות איתו. נכון שיכולים להיות
בו גם כאבים וצער, אבל זה מוצר שכיף לך להיות איתו שעה במיטה או לקחת אותו
ליד הבריכה. הוא עושה לך גוד טיים. הציר השני הוא יותר משמעותי, שיהיה הרבה
מידע. מדור אחרי מדור. אנחנו מתכוונים להביא הרבה מאוד ידע חדש. אם ניקח לדוגמה
את מדור הבריאות - העורכת שלי יודעת שהיא צריכה לעשות את המדור הכי טוב בארץ.
ועכשיו לך תביא משהו שהקורא יגיד לעצמו, למדתי, או יותר מזה: אני הולך ליישם
את זה. הכול בסופו של דבר נוגע ליום-יום. משהו שאתה יכול לקחת וליישם אותו
בחיים שלך".
- היית אומרת שאודטה עושה "לאשה" בטלוויזיה?
"זו עובדה היום שתוכניות טלוויזיה משתמשות בכתבות שלנו, ועושות לנו שוב ושוב
פולו-אפ. אינסוף תחקירניות קוראות 'לאשה' ולוקחות מאיתנו אייטמים. אומרים לי
את זה בלי סוף. אנחנו מאוד שונות, אודטה ואני, אבל התמהיל בתוכנית די דומה
- טיפים קטנים לחיי היום-יום, מתכונים ועצות לעקרות הבית. יש משהו דומה".
- טלוויזיה לא מעניינת אותך?
"קיבלתי כמה הצעות להשתתף בפאנלים או בתוכניות טלוויזיה. אפילו הציעו לי תוכנית
ראיונות. אני מודה שיש בתחום הזה משהו מאוד מפתה, אבל הקטע הזה של להיות בכל
מקום, שיכירו אותי ברחוב, מרתיע אותי. בעבר אפילו מצאתי את עצמי הולכת לאודישינים,
אבל בסוף חזרתי בי. אני מודה, אני גם לא רואה טלוויזיה".
- מתי תכתבי את הספר שלך?
"אני קודם כול עיתונאית. לא סופרת. הרבה עיתונאים כותבים נפלא, אבל רבים מהם
לא סופרים אמיתיים. אם הייתי סופרת היתה לי הבערה המתמדת של סופר שקם בבוקר
ולא יכול בלי לכתוב. והנה אני קמה בבוקר ויכולה בלי. בדרך כלל סופרים שהחליטו
שעכשיו הם יושבים וכותבים ספר לא מרעידים נימי לב כמו אותם סופרים אמיתיים
שלא יכלו בלי".
- ואיך רם אורן, שזה עתה התחיל לפרסם רומן בהמשכים אצלכם?
"הוא כנראה סופר".
- את אוהבת את הספרים שלו?
"את הרומן שהוא כותב לעיתון אני קוראת, אבל מטבעי אני לא קוראת לא ספרי מתח
ולא ספרי טיסה. רם אורן מגדיר את עצמו כסופר ספרי טיסה, ואני לא בן אדם של
ספרי טיסה".
הורמונים, למשל
- הדברים הקטנים הם שעושים את הגדולים?
"היתה לנו סדרה של ארבעה פרקים על הורמונים. הורמונים של נשים הם בעיה מאוד
חשובה בחיים. בעיניי זה גדול וחשוב. הסדרה שהיתה אצלנו על חינוך ילדים זה גדול.
חינוך, ילדים וזוגיות הם לא נושא פחות חשובים מספורט או פוליטיקה. חשוב לי
איזה צבע יהיה לשעות הפנאי. אם ללכת לטיפול פסיכולוגי או לא".
- לפי תפיסת עולמך המצב האידאלי לאישה הוא זוגיות סטנדרטית או לא זוגיות?
"התפיסה שלי אומרת שמשפחה יכולה להיות חד הורית או שני גברים שמגדלים ילד,
וכל זה ייכתב".
- יצאתם בקמפיין, מעין מסע צלב, שהכניס את נשות הארץ להיסטריה. להביא ילד לעולם
עד גיל 35, אחרת את נחשבת לכישלון בעיני החברה.
"הנושא הזה הוא סוגיה מאוד אופינית לדיונים שקורים כאן בתוך 'לאשה'. אני וגם
העורכים כאן לא חושבים שאף אחד מאיתנו צריך להכתיב שילד בחיים הוא הכי חשוב.
אם לא מתאים למישהי להיות אמא, שלא תהיה אמא. אתם צודקים שנהיה מעין קמפיין,
והדגש הוא לא על זה שצריך ילד, אלא על מה שהעיתונות עשתה וגם 'לאשה' עשה. כולנו
חטאנו באיזושהי אמירה מוטעית שכאילו אפשר ללדת בגיל 40. ואני רואה סוג של אחריות
לדבר הזה בעיתון, שמעצים נשים לעשות סוג של נסיגה לאחור, ולהגיד, תשמעו, זו
לא האמת, זה לא באמת המצב הביולוגי של האישה. הרבה נשים באות ואומרות לי, תשמעי,
אני בת 44, 42, 41, אני לא יכולה ללדת יותר, ואני מאשימה אתכם, כי הבטחתם בעיתונות
אחרת. היתה סדרה של כתבות שבמשך שנים יצרו אשליה שקרית שאפשר ללדת בגיל מאוחר.
לצערי הרב, האבולוציה עוד לא תואמת את זה.
"האישה נורא מתקדמת, תודה לאל, ויש לה השפעה בחברה. והיא כל כך צריכה שיגידו
לה שהיא יכולה להשהות את הלידה. אבל אם צריכים להגיד את האמת, נאמר את האמת.
היו כל מיני השפעות אופנתיות כמו פנינה רוזנבלום שנכנסה להיריון בגיל 50 והעיתונות
כתבה על זה בלי סוף. אבל אף אחד לא דאג להזכיר שהביציות לא שלה. יכולנו להיכנס
אל הסיפורים הצהובים שמוכרים כל כך בעיתונות, מה אכפת לנו. אבל לא רצינו לעשות
את זה, ולכן חזרנו לומר שביולוגית אנחנו עדיין נשות המערות. נוח לי להגיד את
ההפך ולמכור עיתונים, אבל מישהו צריך לעשות את זה, לתקן את העוול שהעיתונות
עושה".
יש גברים
- מה עם התייחסות לגברים בעיתון. נראה שזה הולך ופוחת. איפה צבי לידסקי עם
סיפוריו העסיסיים?
"עד היום שואלים אותי ברחוב איפה הסיפורים שלו נעלמו. מה אני יכולה לעשות שהוא
מת? עמוס אלנבוגן מייצג אצלנו את הקול הגברי הפרטי, והוא כותב בפני עצמו. אני
מלווה את הכתיבה שלו עוד מימי 'זמנים מודרנים', שם הוא כתב את הטור 'מילה של
גבר'. שם הוא עוד היה רווק הולל, והיום הוא בסטטוס שונה. אנחנו בהחלט מביאים
בחשבון את הגבר וקולו ב'לאשה'. אני שומעת מגברים, אני קורא 'לאשה' כי אני רוצה
להבין איך עובד הראש של הנשים. מצידי זו מחמאה ענקית, שכדי להבין את הנשים
אתה צריך לקרוא 'לאשה'".
- ומי זאת קרי בראדשו שלכם?
"הכי קרובות אליה הן איילת שני המצחיקה והמבריקה ודניאלה לונדון. הטורים של
איילת ודניאלה הם בהחלט הטורים הראשונים שאני קוראת. אני מאוד דבקה במדור יחסים
וזוגיות, כל מה שקשור ביחסים שבינו לבינה, אהבה, פרידה, קשר ומה שבתוכו. זה
נושא שמעניין אותי באופן אישי מגיל צעיר מאוד".
- מה החלום שלך?
"החלום שלי עדיין קשור ל'לאשה'. אני מרגישה שהפקידו בידיי דבר יקר מאוד. לא
פשוט לקבל לידיים עיתון של 50 שנה, ואם שואלים אותי, אני עוד בתחילת הדרך.
נעשו שינויים גדולים, אבל הם עדיין זקוקים לשכלול. אני, יש לי עיניים גדולות,
אני רוצה שעוד גברים ונשים יקראו את העיתון, שהוא יהיה נקי מבעיות תדמית, שלא
יהיה עוד המונח 'לאשה' 'לטיפשה'".
כתבות
ני"ע
