קולורדו קופצת מהר תבור

מרד משלמי המסים הוא הביטוי העליון של המאבק נגד "הממשלה הגדולה", זו המוצצת את לשדו של האזרח, מרוקנת אותו מאנרגיה יצירתית, מתערבת בחייו, ומעודדת אותו להיתלות בסינרה ולוותר על חירותו האינדיבידואלית.

ב-1992 מדינת קולורדו אימצה "מגילת זכויות של משלם המסים", שנועדה להפחית עד למינימום את יכולתה של הממשלה להגדיל את הוצאותיה. אם קיצוץ מסים הוא עניין כמעט-דתי, מה הפלא שלמגילת הזכויות הזו ניתן השם "תבור", כמו ההר בגליל התחתון (שכותבים והוגים באנגלית Tabor). השם הקולורדי הוא אמנם פורמלית רק צירוף האותיות הראשונות באנגלית של "מגילת זכויות משלם המסים" - אבל לא במקרה הוא גם שמו של ההר הקדוש ביותר לנוצרים.

הם מאמינים, כי על פסגת התבור נולדה הברית החדשה. שם סמכו משה ואליהו את ידיהם על בשורתו של ישו, ושם בקע קולו של אלוהים לאמור: "זה בני האהוב, צייתו לו". בפוליטיקה של הימין השמרני בארה"ב, קודש וחול משמשים בערבוביה כל כך סמיכה, עד שקשה להפריד ביניהם. מאז סוף שנות ה-70, הימין מציע את שירותיו בראש ובראשונה להצלת נפשה של אמריקה, לא סתם להצלת ארנקה. מאבק נגד מסים הוא על כן מאבק להגנת עצם רקמתה המוסרית.

עליית קולורדו על פסגת התבור, לפני 13 שנה, היתה אפוא מעמד של התגלות. בעקבות קולורדו הוזמנו לצעוד עוד מדינות חוזרות בתשובה. כתב העת הימני החשוב "נשיונל ריביו" הפך את המושל הרפובליקני של קולורדו, ביל אואנס (Owens), לגיבור תרבות הקרוץ מ"חומר נשיאותי". הרי הבחירות של 2008 אינן כל כך רחוקות.

ההקדמה הזו נחוצה כדי להסביר מדוע תוצאות משאל העם של השבוע שעבר בקולורדו הן כל כך חשובות. ב-1 בנובמבר, הבוחרים בקולורדו השעו את תוקף מגילת התבור שלהם למשך חמש שנים. הסיבה: הקיצוצים שהיא כפתה התחילו לפגוע באופן אנוש ביכולתה של קולורדו לספק שירותים בסיסיים לתושביה.

המושל אואנס עצמו התייצב בראש המערכה להשעיית התבור - וחמתם של מארגני מסע הצלב נגד מסים בערה בהם להשחית. הם נקהלו בקולורדו, הם נשאו נאומים, הם אספו כספים - והם איימו. הפעיל המפורסם ביותר נגד מסים בארה"ב, גרובר נורקוויסט, הודיע למושל אואנס, כי הוא "חשוב כמת" מבחינה פוליטית, והוא שקול כנגד אדם "שהתייצב בדרכה של רכבת דוהרת".

"לגרור לאמבטיה - ולהטביע"

איומים מנורקוויסט אינם עניין של מה בכך. הוא איש שהצליח לטוות רשת מרשימה של פעילים נגד מסים בכל רחבי אמריקה, וקולו נשמע בכל פורום חשוב של המפלגה הרפובליקנית. הוא האיש שהכריז, כי משימתו היא לכווץ את הממשלה לממדים כל כך קטנים, "עד שיהיה אפשר לגרור אותה לחדר האמבטיה, ולהטביע אותה שם".

איך מטביעים ממשלה בחברה דמוקרטית? מרוקנים את קופותיה, ואוסרים עליה לחזור ולמלא אותן. בהיעדר דם וחמצן, האברים מידלדלים ונושרים בזה אחר זה.

זו מטרה לגיטימית, אם גם מרחיקה לכת, אבל מדוע צריך לכתוב אותה בחוקת המדינה (לכל אחת מ-50 המדינות יש חוקה משלה, לצד החוקה הפדרלית)? האם לא לתכלית הזו בדיוק יש בחירות למושל ולבתי מחוקקים? מדוע לא יורשו המנהיגים הנבחרים של המדינה לנהל את ענייניה הכספיים על יסוד מצעי הבחירות שלהם? הרפובליקנים תמיד מבטיחים קיצוץ מסים וריסון הוצאות, ואפשר להצביע בעדם.

התשובה היא שהימין המשיחי אינו מאמין בפוליטיקאים. כשנורקוויסט מדבר על הטבעת "הממשלה" באמבטיה, הוא אינו מתכוון רק לביורוקרטים החמדנים בוושינגטון, או לחברי הקבינט הנשיאותי. הוא מתכוון לכל הפוליטיקאים באשר הם. הוא סומך על זהירותם הפיסקאלית בערך כפי שהוא סומך על חתול ליד צלוחית חלב.

הרעיון שאפשר לאזן תקציב באמצעי כפייה התפשט עוד בשנות ה-80. ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב, החוק אוסר על הנפקת תקציבים גירעוניים. ב-1986 נעשה ניסיון להעתיק את השיטה הזו לזירה הארצית. חקיקה בקונגרס קבעה תאריך יעד לאיזון התקציב, והורתה להוריד גיליוטינה שנתית על תקציבים בתקופת המעבר, אם לא יעמדו בתקרת ההוצאות.

הגיליוטינה היתה נשק רגרסיבי, מפני שהיא עמדה לקצץ אחוז זהה מכל סעיפי התקציב ללא יוצא מן הכלל, כולל האכלת רעבים וריפוי חולים וסובסידיה לתקציב הביטחון של ישראל. היא מעולם לא יצאה אל הפועל.

התקציב התאזן מאליו בזכות עלייה עצומה בהכנסות הממשלה בימי הגאות בבורסה בסוף שנות ה-90. הגירעון התחדש לפני חמש שנים.

הגיליוטינה והילדים העניים

גיליוטינה חדת תער אפילו יותר נכללה במגילת התבור של קולורדו, ב-1992. על ממשלת קולורדו נאסר להגדיל את הוצאותיה מעבר למה שמתחייב מהתאמה לאינפלציה ומגידול האוכלוסייה. אם לממשלה יהיה עודף הכנסות ממסים, יהיה עליה להחזיר מייד את העודף לאזרחים.

בשנותיה הראשונות של המגילה נרשמו בקולורדו הישגים לא מבוטלים. הוחזרו אלף דולר ויותר לכל אזרח. ההכנסה הפרטית גדלה בשיעור גבוה מזה של כמעט כל מדינה אחרת. אמריקנים שוחרי ממשלה קטנה היגרו לקולורדו, עסקים השקיעו, מקומות עבודה נוספו.

אבל אז התמוטטה הבורסה, בא 11 בספטמבר, נרשמה בצורת איומה במדינה עם הרבה חקלאות - ובקולורדו השתרר המשבר הכלכלי החמור ביותר זה 70 שנה. הכנסות הממשלה פחתו במידה דרסטית - והסטטיסטיקה של קולורדו חדלה להחמיא ליוזמי תבור.

למשל, קולורדו ירדה למקום האחרון בארה"ב בחיסון ילדים. כמעט הוכפל מספר הילדים ממשפחות מעוטות יכולת שאינם נהנים מביטוח רפואי, ל-27%. חלקו של החינוך הגבוה בתקציב המדינה פחת מ-17% ל-10.6%, ועמד להיעלם מעיקרו עד שנת 2015. חלה ירידה ניכרת ברמת התחזוקה של כבישים בין עירוניים (באחת המדינות הגדולות ביותר בארה"ב, 270 אלף קמ"ר).

זה הספיק. התארגנות דו-מפלגתית שיכנעה 52% מן הקולורדים להצביע לטובת השעיה של מגילת התבור. בחמש השנים הבאות, המדינה לא תחזיר את עודפי ההכנסות ממסים לאזרחים, אלא תשתמש בהם כדי לשפר את שירותיה. המושל אואנס מזכיר, שהמגילה רק הושעתה לזמן מוגבל. אבל מעטים משתכנעים. נשיא הסנאט לשעבר של קולורדו השווה את תוצאות משאל העם לנפילת האלאמו, טראומה לאומית אמריקנית מלפני 175 שנה, המזכירה קצת את נפילת מצדה.

הדיה של התבוסה בקולורדו נשמעים עכשיו בשורה של מדינות אחרות, שבהן מתארגנות יוזמות לטובת מגילות תבור מקומיות. ביום שבו קולורדו נפלה מן התבור, הבוחרים בקליפורניה דחו ברוב גדול את רצונו של המושל ארנולד שוורצנגר להטיל חישוקים דומים על התקציב.

ביום ההוא, מועמדים רפובליקניים הובסו בבחירות למושלים בניו-ג'רזי ובווירג'יניה. מספר גדל של רפובליקנים אחוזי חרדה אומרים, שנס ליחן של הסיסמאות המנצחות משנות ה-70, ה-80 וה-90, ואי-אפשר עוד לנצח רק באמצעות הבטחות לקצץ מסים.

אם הם צודקים, אין זה מן הנמנע שלפנינו נפתח והולך פרק חדש בהיסטוריה הפוליטית והכלכלית של ארה"ב. בימים האלה, הרושם הברור הוא שהימין בארה"ב נמצא בהתגוננות כמעט מלאה. בעלי זיכרון אומרים, כי כך נראה פחות או יותר השמאל ערב תבוסותיו הפוליטיות הגדולות בשנות ה-70 ובשנות ה-90. אולי. "

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il