בועז איתן, מייסד סייפן: "הולכים למטרה, לא נותנים לכל רוח לנפנף אותך"

בראיון זוגי חושפני עם אשתו עורכת-הדין טלי איתן, מדבר בעליה של החברה הישראלית המבטיחה ביותר בנאסד"ק על שנות השבי בסוריה, יחסיו עם אביו האינסטלטור, ההמצאות שכמעט נגנבו, היום שבו הפטנט פעל בפעם הראשונה, ותחושת הביטחון שמקנים 400 מיליון דולר * רונית ורדי ועופר לוי

טלי ובועז איתן הם התגשמות החלום הישראלי. זוג שצמח מתוך המציאות הקטנה כאן, עד להנפקת ענק בנסד"ק (שלו), משרד עורכי-דין משגשג (שלה) ועושר פיננסי אדיר. הראיון עמם מתקיים ביום שישי בערב, בביתם ברעננה, הממוקם באחד האזורים היפים בעיר, אבל רחוק מלנקר עיניים. צמחייה בחוץ, כלב משפחתי מכשכש בזנב ליד השער. טלי איתן יוצאת אליו מהבית כדי להכניס את האורחים. בועז חזר לפני דקות אחדות מהסקווש. עוד מעט יצטרף.

על הקירות בתוך הבית בעיקר אמנות ישראלית צעירה. "הפרחים הגיעו לכבוד הולדת הנכד הראשון שלנו, אתמול", היא מסבירה את הפרחים שבכל מקום. עיניה מאירות. בועז יורד ומצטרף לפינת הישיבה הביתית. הראיון מתחיל כשברקע מזדחל אלינו ניחוח ארוחת הערב המתבשלת במטבח הפתוח.

"רציתי להיות טייס. כל השאר זה הפרעות בדרך"

"נולדתי ב-1948, עם קום המדינה", אומר בועז. "אבי היה אינסטלטור. אמי 'אם בית' בפנימיית הנוער 'נעורים'. התגוררנו בחופית (בשרון הצפוני), במקום שבו חי אבי עד שנפטר. אנשים שאלו אז מה אנחנו עושים בחולות האלה. אבל זה מה שהיה להם אז. היום כדאי מאוד להחזיק מגרש בחולות האלה. אנחנו בונים שם עכשיו בית לכולנו. הייתי ילד שהסתובב הרבה בחוץ, בחוף הים, בשדות. למדתי ברופין, יש לי תעודת בגרות חקלאית".

מה למדת?

"גידול עופות, בקר והדרים".

בן כמה היית כשנפלת בשבי הסורי ב-1970?

"פחות מ-22. בן יחיד. אמא נפטרה שבע שנים קודם לכן, כשהייתי בן 15. היא מתה די בפתאומיות. סרטן, חצי שנה".

ואז אתה מבקש מאביך שיאשר את גיוסך לחיל-האוויר?

"כן. באותן שנים, בכפר ויתקין, להיות טייס היה העניין הנחשב. וזה מה שאני רציתי. אחרי שאמי נפטרה היינו רק שנינו, אבא ואני. התגייסתי, ואז הפילו לי את האווירון".

הוא הספיק לראות בהצלחתך?

"כן. אבל בכל אירוע יפה אנחנו מצטערים שהוא ואביה של טלי אינם עוד איתנו.

"אבא שלי, צריך להגיד לזכותו שהאמין בי בעיניים עצומות. הוא נתן לי את ההרגשה שכל דבר שאעשה, אצליח בו. בלי להבין הרבה בפסיכולוגיה, זו ההרגשה שנתן לי. איש פשוט אבל חכם, שהבין היטב בבני אדם. מי שעובד באינסטלציה ולא מבין בבני אדם, לא מבין גם באינסטלציה".

ומה הוא ענה לילד שלו שהגיע הביתה ואמר שהוא רוצה להיות טייס?

"אבי אמר לי שהוא לא יעצור אותי. הוא אמר לי שהוא לא מאושר מזה, אבל לא יעצור אותי".

הוא היה אלמן. אתה בנו יחידו. לא פחדת לבקש? לא חששת מהאחריות הכרוכה בכך?

"לא. רציתי להיות טייס. וכל השאר היה רק הפרעות בדרך".

"נפלתי בשבי, היה לי זמן לחשוב על העתיד"

בקורס טיס היו איתו דן חלוץ, כיום הרמטכ"ל, וגם חגי תמיר, שהתפרסם לאחרונה במחאת הטייסים נגד פעילות חיל-האוויר בשטחים. "היה גם עמי פרי ז"ל, שלצערנו נפטר. עד היום, כששואלים את דני חלוץ מי הטייס הכי טוב שהכיר, הוא עונה 'עמי פרי'".

בחיל-האוויר נוהגים להבחין בין "טייס של ראש" ל"טייס של ידיים". מה אתה היית?

"צריך להתחיל בזה שאני שמאלי, והאווירון בנוי לימניים".

סידרו לך התקנים מיוחדים?

"אין דבר כזה. אתה צריך ללמוד לטוס ביד ימין. בסופו של דבר הייתי טייס מאוד טוב. השכל עזר לי בקורס, ולאט-לאט גם הידיים התפתחו והגיעו לאן שהגיעו".

מהו הדבר הזה שלוקח אותך לניצחונות האלה, כוח רצון? יצר הישרדות? סתם עקשנות?

"צריך שיהיה לך איזשהו רצון. איזשהו גרעין קשה. שלא תהיה לף-לף. צריך גם שיהיו לך כישורים מסוימים. אם יש לך מזל וקיבלת אותם, תהיה טייס. אם אין לך, כלום לא יעזור".

רצית להיות מפקד חיל-האוויר?

"לא. רציתי להיות טייס. גם היום אני לא אוהב לנהל. אני לא אוהב להיות מפקד גדול. אני אוהב לעשות. לטוס היה כיף לא נורמלי, אבל ברגע שהתחלתי להתקדם במסלולי הפיקוד, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות, והתחלתי לחשוב מה הלאה. אבל אז נפלתי בשבי במקרה, והיה לי הרבה זמן לחשוב על מה לעשות הלאה בחיי".

"מקווה שיש מוצרים שלי בדמשק"

איתן נפל בשבי ב-1970, לאחר שמטוסו הופל מעל שמי סוריה. הוא שוחרר מהשבי רק כעבור שלוש שנים, ביוני 1973, ארבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

שם החלטת שאתה רוצה להיות ממציא?

"כבר כנער, ידעתי שאני לא רוצה ללכת לאוניברסיטה, ומצד שני ידעתי שאני רוצה להמציא".

זו הייתה האופנה אז, הבנות רצו להיות מארי קירי, הבנים איינשטיין.

"אני רציתי להמציא, לא רציתי פרס נובל. ישבתי בכלא עם שני אנשים, האחד גדעון מגן, קיבוצניק מעין שמר, שבעיניי הוא אחד מל"ו צדיקים. היום הוא מהנדס במפעל בקיבוץ מענית, והוא כמו אח שלי. השני היה פיניק (פנחס) נחמני, והוא אותו דבר.

"גדעון, לפני שנפל בשבי, למד הנדסת מכונות. הוא היה מסגר, איש של ידיים, והוא לימד אותי פיזיקה וכימיה. אני העדפתי פיזיקה, ולמדתי שנה ראשונה פיזיקה ומתמטיקה לבד בכלא. כשחזרתי לארץ, לאוניברסיטה, כבר ידעתי מה אני רוצה, לא הייתה התלבטות".

לא רצית קריירה כטייס?

"הציעו לי אז ללכת לאל על, שמאוד נחשב, ואמרתי בשום אופן לא".

למה?

"כי זה לא עניין אותי. באינטואיציה היה לי ברור שזה לא מה שאני רוצה. היה אז ביקוש אדיר לטייסים כמוני, שלא רצו להמשיך בחיל-האוויר. טייס אל על נהנה אז ממשכורות טובות, מביטחון. הציעו לי את זה כדי לשקם אותי אחרי השבי, והציעו גם לממן את לימודי התואר הראשון. בחרתי בלימודים, אבל אחרי שנה הפסקתי זאת בעצמי, כי לא רציתי להישאר בגדר 'שבוי שחזר'".

למה?

"כי התואר 'שבוי שחזר' זה תואר זיפט. אם אתה מקבע את זה לחייך, אתה מסכן כל החיים. אתה שבוי שחזר. אתה לא 'מה תהיה', אלא 'מה שהיית'. זה זיפט. אני לא גאה בזה שהייתי בשבי. זה קרה לי. הפילו לי את האווירון. זה לא טוב".

אתה מתבייש בזה?

"לא, זה חוסר מזל נוראי. אבל בכל זאת, זה לא גאווה. אף פעם לא האשמתי את עצמי... כשחזרתי, הייתי דמות הרואית משום שישבתי שלוש שנים בסוריה, וכל אחד מדמיין לו מה זה. נכון, להיות שלוש שנים בכלא זה לא כיף, ואני לא אתחיל להסביר כאן למה זה כן כיף. אבל כמו כל דבר בחיים, כשאתה כבר עושה את זה, מתברר שזה לא מי יודע מה".

השבי נוכח בחיי היום-יום שלך?

"הוא נוכח בחיי".

במה?

"לחיים הרי יש רק מסלול אחד. זאת אומרת, כל מה שעשיתי בחיי אחרי השבי כלל את מה שהיה לי שם.

"חוץ מזה, השבי מחדד את הידיעה ש'אתה יכול'. אתה נכנס לשבי בהפתעה, לא יודע כמה זמן זה ייקח, לא יודע איך תעמוד בחקירות, איך תתמודד עם השהייה בתא. אבל העובדה שאתה מצליח לעמוד בזה מקנה לך את הידיעה שאתה יכול. זה ההבדל ביני לבין אחרים. אני יודע שאפשר לעמוד בזה. יש לי איזשהו ביטחון שלאחרים אין".

אתה זוכר את הרגע בשבי שבו ידעת שניצחת, ששרדת?

"לצערי זה לא רגע אחד. זה תהליך מאוד קשה וארוך. באיזשהו שלב אתה מתחיל התעמלות. אתה מתחיל לקרוא. אחרי זה אתה מתחיל ללמוד. פתאום יש משמעות לקום בבוקר, פתאום יש סדר יום, ולאט לאט אתה מרגיש שאתה מתקדם. וכשזה קורה, אתה כבר מרגיש הרבה יותר חזק. אחר כך גם הולך לך בלימודים. פתאום אתה מגלה דברים שלא ידעת שאתה יכול לעשות. ופתאום אתה כבר מרגיש הרבה-הרבה יותר טוב".

יש מוצרים שלך היום בדמשק?

"אני מקווה שכן. לא יודע, אבל מקווה שכן".

אתה רוצה לנסוע לדמשק?

"לא".

ואם יהיה שלום עם סוריה?

"אני לא מתפעל מכל ה'שלומים' האלה, כי אני לא חושב שיהיה שלום. אני חושב שיהיה איזה תהליך של 'אי-לוחמה'. אנחנו לא נתחיל להתאהב בהם. אז לגולן הלכתי לטייל בשמחה, כי זה מקום יפה. אבל כאשר ניהלו בעבר משא-ומתן מדיני עם הסורים ושאלו אותי אם ארצה להצטרף למשלחת שתצא אליהם, התשובה שלי הייתה חד-משמעית: לא. הם לא חברים שלי".

"ואז טלי צרחה 'ייששש'..."

ריחות התבשילים מתעבים בפינת הישיבה. גשם כבד בחוץ. אמא של טלי מגיעה עם קופסאות פלסטיק ואוכל ביתי, ואחריה הילדים מתחילים להגיע. לזוג איתן יש חמישה, בני 18 עד 28.

הכרתם בחיל האוויר?

בועז: "לא. כבר הייתי רווק זקן כשהכרנו, בן 27. הכרנו ב'שידוך'".

רק חזרת משלוש שנים בתא קטן בשבי הסורי, וכבר היית מסוגל להכיר אנשים חדשים ולפתח קשר?

"מה קרה לכם, הייתי אחרי שלוש שנים בלי אף אישה".

אז התהוללת כמו גרוש טרי?

"בהתחלה היו כל מיני דברים. אבל את טלי הכרתי שנתיים אחר כך, בירושלים, בתקופה שבה למדתי שם באוניברסיטה".

בואו נקפוץ רגע עם הסיפור עשרות שנים קדימה, לנובמבר 2005, לרגע הניצחון. ההנפקה של סייפן נסגרת לפי שווי עתק לחברה, כ-700 מיליון דולר. מה עובר לכם בראש?

בועז: "עמדנו בעשר בבוקר, ביום רביעי, ליד זה שעושה את תיאום המכירות של מניות סייפן בבורסה. המסחר מתחיל. הייתי במתח אדיר לקראת חשיפת מחיר השוק. ואז מתברר שהמחיר הוא 31.18 דולר, בזמן שמחיר המכירה של המניות לבנקאים היה 23.5 דולר. טלי נתנה צרחה, ייששששש...! וכל האנשים שעמדו באולם המסחר הסתכלו, ופתאום השתרר שקט".

טלי: "להגיד שטלי נתנה צרחה זו לא ההגדרה הנכונה. אתאר זאת כך: פתאום ראיתי את בועז מסתכל עליי במבט מזרה אימים, ואחרי שגם אני שמעתי מישהו צועק 'ייששש...!' הבנתי שזו הייתי אני".

בועז: "ביקשו מאיתנו שנהיה בשקט. זה רגע ההנפקה מבחינתי".

טלי: "האולם נראה כמו בסרטים, וכולם הסתכלו לאותו מקום בתדהמה גדולה. באותו הרגע זה לא היה בשבילנו הסיפור של כמה כסף התקבל, אלא ההכרה. זה היה הרגע שבו כל העולם הכיר בנו. זה היה כיף".

בועז: "הבן הבכור שלנו, שאול, היה לידי. טלי צעקה. אני אמרתי, וואוו, אנשים יעשו כסף על המניות של סייפן. זה עשה לי כיף לא נורמלי. אחת המועקות של ההנפקה היא שאתה לא רוצה שהמניה תתחיל לרדת. המחשבה על זה מובילה להרגשה זיפטית. ההקלה שהייתה לי כששמענו את המספר הזה הייתה... קשה לתאר. זה רגע שאני זוכר אותו כהקלה שלא תיאמן".

תיארת לעצמך בתחילת הדרך שהחברה תהפוך להיות שווה מיליארד דולר?

"אני אומר למשקיעים שלי שהשווי הזה הוא רק ההתחלה. לדעתי השווי הזה לא מספק".

והקפיצה של המניה ביום הראשון לא גרמה לך לחשוב שהנפקת במחיר נמוך מדי?

"עושה לי טוב שאנשים עושים כסף על סייפן. אני שמח, עיני אינה צרה. בדיעבד, זה קל להיות חכם על המדרגות. טווח המחירים שלפיו תכננו לגייס היה בין 20.5 ל-22.5. החלטנו לעלות ל-23.5 דולר, בזמן שיכלנו לעלות גם ל-24.5 דולר. ולמרות כל זאת, הרגשנו נהדר. אם היינו נכנסים ב-30, לא בטוח שהיינו מקבלים את ההזמנות שקיבלנו, והייתה יכולה להיות הנפקה נוראית. רק באותו חודש בבורסה האמריקנית, שתי חברות ישראליות הפסיקו את הרוד-שואו".

הבאת לרגע הניצחון הזה, בדמיונך, את תקופת השבי, את החוקר הרע מהכלא הסורי?

"לא, הוא לא קיים".

ואת אבא שלך, האינסטלטור הכפרי שנפטר לפני שנים אחדות?

"בטח. זה רגע שגם אבא של טלי, שהיה מאוד דומיננטי בחיי, וגם אבא שלי, נכחו בו. רגע שנורא הצטערתי שהם לא איתנו. הם היו כל-כך נהנים, כל-כך גאים. אילו הם היו, אבא שלי היה בוכה ואבא של טלי היה קורא לי טומטום".

טומטום משום שהיית צריך להנפיק יקר יותר?

טלי: "לא. כדי שלא יחשוב שהוא הכי חכם בעולם".

בועז: "הוא היה מוריד אותי לאדמה".

11 שנים בסיליקון ואלי

ב-1974 בועז מתחיל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה. "פרופ' ישראל אומן היה אחד המורים שלי למתמטיקה, אבל לא המשכתי בזה. ב-1976 התחלתי תואר שני בפיזיקה שימושית. למדתי אצל דב פרוהמן, מקים אינטל ישראל וממציא הטכנולוגיה האחרת בתחום שאנו עוסקים בו (EPROM, שמבוססת על טכנולוגית ה-Floating Gate - ). ב-1978 התחלתי תואר שלישי, ב-1981 גמרתי. ואם לא הייתי בשבי, כל זה לא היה קורה. למדתי רק בזכות השבי".

נעצור רגע בירושלים, אמצע שנות ה-70. ישראל מלקקת אז את פצעי מלחמת יום כיפור. פרות קדושות נשחטות, ואפילו להיות "שבוי שחזר" כבר לא היה כל-כך נדיר.

טלי: "בועז מאוד התחבט לאן ללכת. לאבי (שהיה מדען ופיזיקאי, ועבד בהמשך גם באינטל בארצות-הברית) הייתה השפעה מכרעת על בחירתו. הוא שם את האצבע על השבבים כענף העתיד. ובועז השתכנע. זו ההחלטה החשובה שקיבל".

מתי?

"ב-1976".

בועז: "המצאתי משהו באוניברסיטה העברית, פטנט שאינטל רכשה. טלי גמרה אז את לימודי המשפטים, עברנו לסיליקון ואלי והתחלתי לעבוד באינטל. באותה תקופה היו באזור ישראלים נוספים שעתידים להירשם בספר הזהב של היזמות הטכנולוגית: היזם הסדרתי גיורא ירון, מנכ"ל טאואר לשעבר יואב ניסן כהן, מייסד מרקורי אריה פיינגולד, אביגדור וילנץ' מגלילאו, לוי גרצברג מצורן".

כמה זמן חייתם בסיליקון ואלי?

"11 שנים. הקמתי שם עם אלי הררי (מייסד חברת השבבים סאן דיסק) את הסטרט-אפ WSI, ואת השלוחה שלו בישראל".

ובזמן הזה, טלי, את עבדת במשרד עורכי-דין?

"למדתי את הנושא של קניין רוחני, למדתי להבין איך חברות היי-טק עובדות ואיך אמריקנים מנהלים את העניינים. עם הנכס הזה חזרתי לישראל, ועל רקע תחילת הפריחה של תעשיית ההיי-טק כאן הקמתי משרד. בתוך שלוש-ארבע שנים הפכנו להיות אחד המשרדים הגדולים בישראל".

למה בכלל חזרתם לארץ?

בועז: "חזרנו ב-1992, כששאול, הבכור, היה בן 14. אמרנו שאם רוצים לחיות בארץ, מוכרחים לתת לילד להסתגל לתרבות הישראלית לפני שהוא מגיע לצבא".

וכל הזמן הזה אבא שלך חי כאן לבד?

"הוא חי כאן לבד, ובכל חצי שנה בא אלינו לחודש. שמרנו על קשר קרוב מאוד. היו לו חיים טובים, לא צריך לרחם. חזרנו כדי ששאול יוכל ללכת לצבא כמו ילד ישראלי".

עם העבר המיוחד שלך, חזרת כדי לאפשר לילד להתגייס?

"גם טלי וגם אני מאוד הצלחנו בארצות-הברית, ולמרות זאת היינו זרים שם".

יצירתיות צריך לתרגל

הסטרט-אפ סייפן מתחיל להתבשל ב-1997. בועז מספר שבתקופה ההיא הוא כל הזמן ממציא. "יש לי 82 פטנטים מאושרים ו-47 בתהליכי אישור. כולם בתחום שנקרא זיכרונות לא נדיפים. זה אומר שני דברים: שרוב הזמן אני עושה, ושאני מהיר גם כמהנדס, לא רק כמנהל".

איך אתה מגדיר יצירתיות?

"אני תמיד אוהב להזכיר את ההמצאה הראשונה שלי. כבר הייתי בדוקטורט, היה לי רעיון שעבדתי עליו זמן מה, והגשתי את זה לדב פרוהמן. אני זוכר איך הוא ישב מולי למחרת עם הזקן שלו, ואני נרגש. כבר בדקתי את זה במעבדה, סיפרתי לו. ואז הוא אמר: שמע בועז, אלף, כל הכבוד. בית, כבר המציאו את זה. גימל, שלא תקבל פיק ברכיים, תדע לך שאתה צריך להיות גאה כי הגעת לרעיון הזה לבד, וזה אומר שתהיה גם המצאה אחרת. זה נפלא בעיניי. זה עשה לי שירות נהדר".

זה גם נורא מפחיד.

"לכל ממציא יש את הפחד שאולי זה ייפסק, שלא תהיה ההמצאה הבאה, כי אין ביטחון. הרי איך בכלל ממציאים? לקח לי עוד 15 פטנטים עד שהתחלתי להבין את תהליך ההמצאה".

מה התהליך?

"אלף, עבודה, עבודה, עבודה. בית, מגדירים בעיה בצורה הכי פשוטה - שזה הדבר שהכי קשה לעשות. ואז מנסים לפתור".

כלומר, הכי חשוב זה למקד, ולפשט?

"להגדיר את הבעיה בפשטות. אם מגדירים אותה במסובך, אין סיכוי".

דיברת על הדרך שבה למדת להתגבר על הפחד מאובדן היצירתיות. יש אמצעים נוספים שאותם אתה נוקט כדי לשמור עליה?

"לא. אני מודע לזה שאם אפסיק לעבוד בנושאים טכניים, אז אפסיק להמציא".

למה אתה וטלי צוחקים עכשיו?

טלי: "יום אחד השתתק עצב בצד הפנים שלו. כתוצאה מזה, במהלך השינה למשל, אתה נוגס בלשון שלך בלי דעת. זה כאבי תופת. אז אחרי שני לילות הוא בנה רסן ממקל של ארטיק, ופתר את העניין".

בועז: "אני זוכר שאמרתי לטלי, שאם אני כזה ממציא דגול, איך זה שלא המצאתי משהו להגן על הלשון שלי? תראו, אני גמרתי דוקטורט לפני 24 שנים. מעטים האנשים שעדיין קוראים מאמרים, כותבים ועושים מחקר בשלב הזה. זהו העניין שצריך להתמיד בו, ולא לוותר".

כשההמצאה פועלת בפעם הראשונה

סייפן פועלת בתחום הפלאש - זיכרון בלתי-נדיף - והטכנולוגיה שלה מאפשרת לדחוס יותר זיכרון באופן משמעותי על מבנה פיזי נתון (ראו מסגרת).

איך ניסחת את השאלה שסייפן ביקשה לפתור?

טלי: "עוד כשבועז היה דוקטורנט, הוא אמר שהפלאש זה תחום העתיד, ושההמצאות שלו יהיו בתחום הזה".

בועז: "הניסיון הראשון שלי התרחש עשר שנים לפני שסייפן נולדה, באמצע שנות ה-80. היו אז כל מיני רעיונות טכנולוגיים, אבל לא אהבתי אותם. היה אפילו רעיון עם אלמנטים דומים לאלה שאנחנו עושים היום. אלי הררי עוד היה בחברה. אפילו ניסינו לפתח את זה, אבל זה לא עבד וזרקנו. פשוט עוד לא הבנתי את הבעיה מספיק טוב".

ואז התעסקת עם זה בעצמך?

"לא, לא. זה לא מה שאנחנו עושים עכשיו".

עורכת-הדין טלי איתן... האם אלה שאלות רגישות?

בועז: "זה היה דומה, אך לא זהה. אני המשכתי לרצות לעשות את זה. אני זוכר שקראתי מאמר ואמרתי, וואלה, אני מבין למה זה עובד. לקח כמה שבועות, דבר הוביל לדבר, התקרבתי והתקרבתי. באיזשהו שלב אמרתי שכבר יש פה איזשהו שלם. ב-1997 הצטרפתי לחברת WSI ואמרתי שיש לי רעיון נפלא, בואו נעבוד על זה".

ובשלב הזה שום דבר לא רשום?

"אני עובד בחברה. אני בא לדבר עם אנשים בתוך החברה ואין מה לרשום. כולם מעריכים אותי, אבל מסתכלים עליי בחצי עין. אחרי הרבה דיונים אמרו, זה גדול עלינו. זה מסובך. זה להרבה זמן. עזוב, אנחנו לא הולכים להתעסק בזה".

ואתה?

"אמרתי מיד שאני רוצה להמשיך, והם הסכימו. זה היה בתחילת 1997, ואמרתי שאעזוב את החברה בסוף השנה. אני לא בורח. תתארגנו, תמצאו לי מחליף. אבל אני מודיע לכם מראש שחלק מהזמן אני עובד על הרעיון הזה. חתמתי איזשהו חוזה קטנטן עם טאואר, הלכנו ביחד לבדוק את הרעיון. מהסיליקון הראשון שקיבלנו הדבר הזה עבד.

"יש משהו בהמצאות שעובדות בפעם הראשונה מבלי שצריך להתעקש עליהן. ואני נורא רציתי שזה יעבוד מההתחלה. בדיעבד אני אומר שצריך המון מזל בשביל זה. כי מה שאני יודע היום, לא ידעתי ב-1997.

"בטאואר הכינו לי את הסיליקון הראשון. ניגשתי מיד למעבדה, ישבתי והתחלתי למדוד. כל מדידה שעשיתי, יצאה מדויקת. ראיתי את המדידות הנפלאות האלה, התקשרתי לטלי, התקשרתי להורים של טלי שהיו בארצות-הברית והלכתי לחגוג איתם. התקשרתי ליואב ניסן כהן בטאואר, השארתי הודעה קולית בטלפון. הם כולם מדברים היום על ההתרגשות שהייתה אז בקול שלי".

הבנת מה המשמעות הכלכלית של זה?

"בטח. ידעתי שזה עשוי להיות דבר אדיר. הייתי בן 49".

כבר הייתם מסודרים מבחינה כלכלית.

טלי: "אנחנו כבר הרבה שנים מסודרים".

בועז: "צריך להגיד לזכותנו שבתחילת הדרך באמריקה אני פרנסתי את המשפחה. אחרי זה טלי נהייתה עורכת-דין אמריקנית, והיא פרנסה. עד לפני שנה-שנתיים טלי הרוויחה יותר ממני".

ואז, כשההמצאה שלך פועלת, אתה הולך לחגוג, להשתכר?

"לא. אני אוהב לשתות יין, אבל אלכוהול ולהשתכר? התוצאות שקיבלתי היו כל-כך מוצלחות, שהחלטתי לבדוק באותו הלילה גם את האיכות והאמינות".

ולמחרת?

"ממשיכים לעבוד. כי ברור שזו רק התחלה של דרך ארוכה. כמו ההנפקה. כי אם מדובר רק בביטחון, אז כבר יכולתי להפסיק לעבוד. אבל זה ממש לא העניין".

"הדבר הכי טוב שכסף עושה זה תחושת הביטחון"

בשלב ההוא, פחות או יותר, אחד הפרטנרים הוותיקים של בועז איתן למשחקי הסקווש מחליט להשקיע בחברה את כספם של המשקיעים הזרים שהוא מייצג בארץ. השבוע הוא סיפר שעשה זאת לא מעט בגלל סט התכונות שמאפיינות שחקן סקווש איכותי: זריזות, ווינריות, קילריות ויכולת לעבוד תחת לחץ.

ככה, במזנון הקטן של מגרשי הסקווש ברעננה, נחתמה עסקת ההשקעה הראשונה בסייפן. אחר כך הצטרפו בתנאים זהים גם מתי קרפ מקרן קונקורד, שלמה קאליש מג'רוזלם גלובל ונצ'רס ויוסי סלע מג'מיני, לפי ערך של 40 מיליון דולר. סיבוב הגיוס השני, כשלוש שנים אחר-כך, כבר היה לפי 400 מיליון. הסטרט-אפ הישראלי המבטיח ביותר הוכרז רשמית.

סייפן באותה עת היא הצלחה גדולה. המיליונים כבר זורמים, וזו כבר לא תקופת הבועה. אבל לא מדובר בסיבוב מהיר של המשקיעים, קרנות ההון-סיכון ישבו במועצת המנהלים והמתינו שבע שנים - עד נובמבר השנה. ולכל אורך הזמן הזה, בועז איתן מצליח לשמור על אחזקות עצומות, של כ-50% בחברה.

לפני חודש וחצי קיבלת סוף-סוף כל-כך הרבה כסף. מה תעשה עם כל זה?

"איזה כסף? על הנייר? שטויות".

325 מיליון דולר, שטויות?

"אני אגיד לכם את האמת: או שאני עדיין לא מבין את זה, או שכבר לא אבין אף פעם".

אולי משום שכל-כך הרבה כסף מעורר גם חרדה? אולי אתה ממשיך במסלול הקודם כדי לשמר איזושהי תחושה של שליטה?

"אני לא מאמין בזה".

במה החיים שלכם כן משתנים עכשיו?

"לפי דעתי, הדבר הכי טוב שכסף עושה לבן אדם זה תחושת הביטחון שהוא נותן לו".

כמה כסף צריך בשביל הביטחון?

"אני חושב שכארבעה מיליון דולר".

לך יש יותר קרוב ל-400. זה קצת מטורף, לא?

"זה נכון. אבל אני חושב שאולי אנחנו עוד לא מעכלים את זה. אני הולך בבוקר לעבוד בדיוק כמו שהלכתי לפני זה, כי זה מה שאני אוהב. טלי אומרת שאחד הדברים שהכי מרגיזים בי, זה שכבר עשרות שנים אני עושה את מה שאני אוהב לעשות. אבל מה אני אעשה, שאני אצא לפנסיה? ומה אני אעשה בפנסיה? אני אלך לעבוד חזרה".

מה בכל זאת?

"תחושת הביטחון לי ולמשפחה. תראי, אני גם ממשיך לקנות המון ספרים. אני קורא אובססיבי".

של איזו ספרות?

"ישראלית, בעיקר. וקצת לא ישראלית".

אולי תפתח הוצאת ספרים?

"את יודעת למה אני לא המנהל הכי חשוב בחברה שלנו? כי אין לי שום יתרון יחסי בזה".

מי המנהל הכי חשוב בחברה שלכם?

"אני אחד המנהלים החשובים. יש קובי רוזנגרטן, שהוא נשיא החברה. הוא זה שעשה את התוכנית העסקית הראשונה, שאנחנו עובדים לפיה עד היום. הוא יודע להביא לקוחות חדשים יותר טוב ממני.

"יש את אדוארדו מעין, סגן נשיא לפיתוח מוצר, שאחראי ללמעלה מ-200 עובדים מתוך ה-250 שלנו, והוא עושה זאת באופן יוצא מהכלל. יש את יגאל שני, שהוא ילד בן 33 , ה-CFO של החברה. כולם אמרו שצריך להביא CFO מנוסה, שיעשה את ההנפקה, אבל אני אמרתי לא. מי שעובד אצלנו בחברה, הוא שיעשה את ההנפקה. אנחנו מחויבים לאנשים שלנו".

"אם אתה נחמד, רואים בזה חולשה"

בועז אומר שמרגע שסייפן הוקמה, היה ברור שהיא תהיה חברת IP, חברה שמוכרת רק קניין רוחני ולא מוצרים. "ככה התחלנו" הוא אומר, "העסקות הראשונות שלנו עם טאואר ואחר כך עם AMD ופוג'יטסו היו עסקות IP כמו שעסקות כאלה נראות היום".

מה הייתה מהות הסכסוך שהתגלע עם פוג'יטסו?

"הסיפור מאוד פשוט, ויש בו גם תשובה לשאלה למה הנפקנו. בתקופה שבה מדובר, סביב 2001, המתחרה של AMD ופוג'יטסו (היום החברה הבת המאוחדת שנקראת Spansion) הייתה אינטל. והרי אי-אפשר לנצח את אינטל על-ידי כך שתעשה אותו דבר. AMD ופוג'יטסו האמינו שאיתנו אפשר יהיה להתחרות באינטל, אז הם ביקשו מאיתנו רישיון. חתמנו איתם על מזכר הבנות, אבל מכיוון שאנחנו מהנדסים טובים אמרנו שחבל על הזמן. נתחיל לעבוד ואנשי העסקים יערכו בינתיים את ההסכם המלא. ככה, די בהתחלה, הם ביקשו שנראה להם את הפטנטים שלנו. ופה טלי אמרה לי, אל תיתן להם את זה.

"אני אמרתי, מה את מבינה, אתם עורכי-הדין לא יודעים לעשות הסכמים. אתם יודעים רק להזהיר את הלקוחות שלכם ממה לפחד. בסופו של דבר, אסור לפחד מעשיית עסקים. אז שלחנו להם את הפטנטים והם התחילו לגמגם".

טלי: "זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מודה בגרסה האמיתית".

תגיד, אתה תמים?

"כנראה שכן. יש בי הרבה אמון באנשים".

טלי: "אבא שלי, שהיה הסמן הימני שלו, היה אומר עליו שהוא תמים".

בועז: "יש לי אמון טוטלי באנשים. ברגע שאני מאבד את האמון, אני רואה בזה בגידה. ואני לא רוצה לשמוע מהאנשים האלה יותר".

אבל אתה בכל זאת ממשיך לדבר עם פוג'יטסו/AMD.

"כי זה לא אותם האנשים, וכי בעסקים זה אחרת. מי שעשה לי את זה בשעתו, כבר לא נמצא שם".

אז מה קרה שם בעצם? התחילו הגמגומים ו...

"היינו באים לסגור עסקה, לוחצים ידיים, ואז היו אומרים פתאום שיש עוד כמה פרטים שצריך לסגור... נסענו. חזרנו. אחרי הפעם השלישית הבנו שעסקה לא תהיה".

טלי: "ואני הייתי אישה צדיקה, לא אמרתי אפילו פעם אחת 'אמרתי לכם'...".

בועז: "הם חשבו שאנחנו או-טו-טו חוזרים להמשיך לדבר. אבל לא חזרנו. ואז, שנתיים ימים אנחנו יודעים שהם מנסים לעקוף את ההמצאות שלנו. מפתחים וכותבים פטנטים. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהבורד שלנו היה בפאניקה".

טלי: "כי ברגע שדבר כזה קורה, כבר איש לא יסכים לקחת את הטכנולוגיה שלך".

בועז: "במשך כל השנתיים האלה, אני אומר לאנשים מסביבי את המילה הישראלית הלא מכובדת, 'יהיה בסדר'. ואז הגיע הפיגוע של ה-11 בספטמבר, ובארצות-הברית החלו תנועות נגד האיסלאם. המנהל שפעל נגדנו בפוג'יטסו, וולי מאגריבי, הסתכסך עם ההנהלה שלו. ואז התברר שהוא גם לא סקוטי או אירי, כפי ששמו מרמז, אלא מוסלמי מלבנון".

טלי: "ואליד מוגרבי".

בועז: "בא מנהל חדש, והם עמדו לצאת לשוק".

עולה הרבה כסף לעקוב אחר ארגונים כאלה.

"בסדר, אבל יש לנו כסף. ישבנו, חיכינו והמשכנו לפתח. יום אחד באנו אליהם, ואמרנו שאנחנו במקרה בסיליקון ואלי. קפצנו לבקר את המנהל החדש. ואז הוא הגיש לנו איזו הצעה עסקית כדי לסגור את העניין".

פשרה.

"לא, כי לא היה עימות. הוא פשוט איש עסקים טוב. הוא שם לנו הצעה שכל חברה ישראלית נורמלית הייתה מקבלת על המקום. זה היה ב-2001, בשיא תקופת המשבר. אבל אני אמרתי, לא תודה".

זו הייתה הצעה של כסף או רישוי?

"זו הייתה הצעה של הרבה כסף. אבל אנחנו אמרנו לעצמנו, 'או שסייפן מצליחה בגדול, או שחבל על הזמן'. להסכים להצעתו זה אומר שהיינו רק מצליחים, ואילו אנחנו רצינו להצליח בגדול.

"אמרנו לא תודה, ודרך אגב הוספנו שמחר אנחנו מגישים תביעה נגדכם בניו-יורק, כי אנחנו חושבים שאתם הולכים להשתמש בטכנולוגיה שלנו בלי לשלם. חודשים אחדים אחר כך הגענו יחד לעסקה שטובה לנו ולהם. אבל זה לא סוף הסיפור. מזה נגררו שיתופי פעולה נפלאים נוספים - בזכות זה שלא התרגזנו ולא נעלבנו ולא ויתרנו".

אבל עמדתם לתבוע.

"הראינו רצינות. היינו מוכנים ללכת להילחם, כי היו לנו מעל 40 מיליון דולר בקופה".

אז מה השיעור שלומדים מכך?

"שהולכים אל המטרה ולא נותנים לכל רוח לנפנף אותך. ככה למדו כולם שחבל לנסות ולהתקשקש איתנו בצורות עקומות כאלה. ולכן כולם באים עכשיו לדבר איתנו, במקום לריב".

וככה גם קובי ויהודית ריכטר ממדינול באו ללמוד מכם איך להתמודד עם כוחניים?

"הריכטרים הם חברים טובים מאוד. קובי היה איתי באותה טייסת, באותו קרב אוויר שבו נפלתי בשבי. הוא ראה אותי צונח, נשאר לחפש אותי. תמיד אומרים לקובי, נו למה אתה לא עושה כמו בועז בסכסוך שלו? והתשובה שלי היא שהנפשות הפועלות, בוסטון סיינטיפיק, שונות".

טלי: "לבועז היה מזל והוא הצליח לסיים את זה במשא-ומתן, ואילו בוסטון סיינטיפיק הייתה מוכנה להילחם עם קובי עד הסוף המר".

אמרת לקובי שלא יוותר?

בועז: "לקובי לא צריך להגיד אל תוותר. אלא שמה שאנחנו נאלצנו לעבור במשך שנתיים, הוא היה צריך לאכול חמש שנים, עד שלבוסטון סיינטיפיק לא הייתה ברירה. אלה הם החיים. אם מישהו מראה חולשה, מיד יהיו כאלה שינצלו אותה. ככה זה גם עם הערבים. וזו אחת הסיבות להנפיק לציבור. כי אנשים יודעים שיש לנו הרבה כסף בקופה ולא כדאי לריב איתנו. כי אם יריבו נשקיע בזה את כל מה שיידרש. זהו סוג של חיסון, ומניעה. כי אם אתה נחמד, יכולים לראות בזה חולשה".

"אני לא סתם גובה תמלוגים"

סייפן פועלת לפי מבנה עסקי פשוט, עם שולי רווח אדירים. "אנחנו מקבלים אחוז קבוע ממחיר המכירות של המוצרים שמשתמשים בטכנולוגיה שלנו", מנסח זאת איתן. "בעצם, אפשר להסתכל עלינו כאילו אנחנו שותפים עם הלקוחות שלנו בפיתוח המוצרים. אנחנו נותנים להם שירות (בפיתוח מוצרי הדור הבא).

"זה חשוב, מפני שזה אומר שאנחנו מהווים גורם חיובי בעתיד שלהם, לא בעבר שלהם. אנחנו חלק מהחוזים העתידיים שלהם. כלומר, אנחנו לא רק 'אספני מס', גובי תמלוגים מעצבנים, אלא שותפים לעתיד".

באיזה אופן?

"נניח שאני צריך לשלם לחברה שמקבלת ממני תמלוגים 20 מיליון דולר. אם אני אגיד שאני לא משלם, אצטרך להשקיע בעורך-דין חמישה מיליון דולר, אבל בינתיים לא שילמתי לו את ה-15. זוהי הסכנה הגדולה של חברות IP, שמקווים להוריד להן את המחיר באמצעות התמקחויות כאלה. לכן אנו פועלים כספקי שירותים".

מדוע המשקיעים כל כך התלהבו מסייפן?

"מכמה סיבות. הראשונה היא שניתנה להם הזדמנות להשקיעה לא בחברת ענק, אלא בחברה שיכולה לעשות מהפכה בתחום ולהפוך לחברה מאוד מצליחה. שנית, הם אהבו את המודל העסקי של מכירת קניין רוחני, שמכניס לנו 50% מכל דולר של מכירות.

הסיבה השלישית נעוצה ברוד שואו, שהזניק את המניה ב-50% נוספים. המשקיעים ראו את ההנהלה ברוד שואו, ראו שיש ניסיון, שיש אנרגיה, שיש תאווה להצליח, שהחבר'ה האלה יצליחו לעמוד בבעיות - והם הסכימו להשקיע בנו.

"סייפן פועלת בעולם הפלאש, אחד התחומים המעניינים ביותר בעולם השבבים כיום. iPod עובר לפלאש, טלפונים סלולריים עוברים לפלאש, לקודאק עוד מעט לא יהיו פילמים. אני חושב שבעוד כמה שנים הפלאש ישלוט במחשבים האישיים. תזכרו את מה שאני אומר".

ולמה העובדים ובעלי העניין לא ביצעו הצעת מכר במסגרת ההנפקה הראשונית?

"כי חשבנו שצריך להעביר מסר מאוד נקי, שאנחנו לא פודים את הכסף והולכים לפרוש, אלא מראים מחויבות לחברה. ולא ניתן להראות מחויבות יותר אמיתית מאשר להימנע מלמכור מניות בזמן ההנפקה. אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי זה 'לעשות מכה' ולפרוש. יש לנו ציבור גדול של 250 עובדים, ויש לנו משימה לייצר מקומות עבודה טובים לעוד עובדים".

אתה הגעת להנפקה כשבידך כ-50% ממניות החברה. זה חריג מאוד בנוף הישראלי. איך עשית את זה?

"קודם כול חשוב לציין, שלעובדים שלנו עדיין יש נתח מכובד בחברה, של כ-18%. כלומר, זה שלי יש חלק גדול, זה לא אומר שהעובדים ניזוקו.

"ובאופן עקרוני, יש עצה שאני תמיד נותן, על אף שלא מקשיבים לי: לא לרוץ בהתחלה לקרנות ההון-סיכון, אלא לשותפים אסטרטגיים. זה אומנם קשה ומפחיד, אבל זה מייצר ערך גבוה, שהקרנות אוהבות לקבל אחר-כך. אנחנו התחלנו עם השקעה של חמישה מיליון של טאואר, לפי שווי של 40 מיליון דולר, כשעוד היינו חברה של חמישה אנשים. הגיוס השני היה בשנת 2000, וגייסנו 40 מיליון לפי שווי של 400 מיליון דולר. אני זוכר שהכסף נכנס אז לקופה ביום שבו התחילה האינתיפאדה. והשנה, הגיוס הזה... ".

גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>