האימפריה הישראלית

מדוע ישראל עסוקה כל כך במטיילים שהולכים לאיבוד?

תרעומת רבה מעוררים ישראלים שנתקעים בפינות העולם ומשרד החוץ נגרר לכוננות ואף לניסיונות חילוץ בגללם. ארבעת הישראלים שקיבלו הפניה גדולה בשער של "ידיעות" לפני כשלושה שבועות מייצגים במידה רבה את המתח שבנפש הישראלית - בין נקודה קטנה על הגלובוס למרכז העולם; בין פרובינציה נידחת בין דפי האטלס לאימפריה כלל-עולמית. לכתבת אנחת הרווחה ההרואית התלוו ביקורות על ש"רק ישראלים ילכו לאן שאמרו להם לא להתקרב". כך היה גם בפרשת הישראלים בקולומביה לפני כמה חודשים ובמקומות נוספים. אבל בעיתונים הישראליים יוהרתם אינה דבר להתבייש בו, אלא מקור לגאווה. הדיווח על הצונאמי ועל אסונות גלובליים נוספים כאילו היו אירוע פנים-ישראלי הביא רבים להאשים את המשיכה של העיתונות לסיפורים של ישראלים שנתקעים בפינות בתוליות של העולם בפרובינציאליות - כאילו אנחנו לא יודעים להסתכל על דבר חוץ מהפופיק שלנו, ובצ'ילה או בקולומביה אין שום דבר חוץ מישראלים שמחכים לחילוץ. נוסף על כך מקשים: מדוע מטייל שהולך לאיבוד זכאי לשער, ואילו היו נפצעים בתאונה בישראל או חולים ללא כסף לתרופות (כמו רבים), הנושא לא היה זכאי לכותרת. לדברים יש צד שני - בתור מדינה שלה היסטוריה של כובשים ויומרות קולוניאליות, חסרה לנו היסטוריה של מגלי ארצות. עם הקמת המדינה רצה שמעון פרס לקנות את גיאנה הצרפתית, מדינה שוממת בצפון ברזיל, תמורת שני מיליון דולר, אך הרעיון נגנז בגלל המחיר שנראה מוגזם בימי הצנע. אז נאלצנו לוותר על אימפריה עם קולוניות, עתה גיא עברון, איתי משיח ועירא ועינת רביד שנתקעו על הר געש בצ'ילה הם הווסקו דה גמה והג'יימס קוק שלנו. העניין בהם הוא הפיצוי על ההיסטוריה האימפריאלית שנגזלה מאיתנו.