העירייה עכבה את יציע הכבוד

אך לא תמיד הקבלן המבצע הוא האשם בהתארכות הבנייה, באשר לעיתים מזמין העבודה הקבלנית בעצמו מתמהמה, ועד שהוא מעביר תוכניות לקבלן לצורכי בנייה עובר זמן רב מאז שנחתם ההסכם ושעון החול החל לפעול.

כמו כן, לעיתים התארכות הבנייה נגרמת בשל הרצון לבצע שינויים בתוכניות, וזאת תוך כדי שהקבלן עסוק בבנייה עצמה. אז מגיע יום הדין, קרי אותו יום שנקבע על-פי החוזה המקורי - והבניין טרם הושלם. כאן מתחילות האשמות והדרישות לפיצויים איש מרעהו, ושנים של התדיינות בבתי משפט.

לאחרונה בית המשפט המחוזי בתל-אביב דן בסוגיה הנדונה ואף קבע באופן די תקדימי, כי החברה הקבלנית זכאית לקבל פיצויים בגין עוגמת נפש. העניין היה בת.א (ת"א) 3320/98 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נגד עיריית הרצליה, שנדון בפני השופטת צפורה ברון. בעניין דנן, דובר על פרויקט בניית יציע כבוד לאצטדיון הכדורגל העירוני בעיר הרצליה.

התובעת, שהינה חברה הקבלנית שהקימה את היציע, הלינה על התנהלות העירייה וטענה, כי הפרויקט התארך מעבר למתוכנן ובכך נגרמו לה נזקים, וזאת בשל התנהלות כושלת של העירייה, אשר שינתה את התוכניות כל הזמן. עיריית הרצליה מצידה שלחה הודעת צד ג' נגד משרד האדריכלים אשר הכין את התוכניות, ובקיצור - כל אותם גורמים שהיו צריכים, במשותף ובשמחה לסיים פרויקט, סיימו את העבודה בפגישה בבית המשפט.

לטענת העירייה, העיכוב בהשלמת הפרויקט נגרם בשל העובדה שהתובעת לא ביצעה את העבודות בהתאם להתחייבויותיה על-פי ההסכם. בין השאר עוכבו העבודות עקב אי עמידה בלוחות זמנים מצד התובעת, העסקת כוח אדם בלתי מתאים וביצוע העבודות שלא לשביעות רצון העירייה. באשר לשינויים שבוצעו במהלך ביצוע הפרויקט, טענה העירייה, כי הם היו שינויים מקובלים בפרויקט מסוג ובהיקף שכזה, ומכל מקום לא היה בהם כדי לגרום לעיכוב משמעותי. ממילא התובעת הסכימה לבצע שינויים אלה והיא מנועה מלהתכחש להסכמתה.

כמו כן לעירייה היו טענות כלפי האדריכל, וזה האחרון מצדו טען כי: "כל התוכניות הועברו לעירייה ואושרו על ידה, ללא שינויים. במהלך העבודות, התבקשו האדריכלים לבצע שינויים תכנוניים רבים, רובם ככולם ביוזמת ראש העיר דאז, מר אלי לנדאו, והכל בשלב הביצוע במקום בשלב התכנון. האדריכלים לא ביצעו כל שינוי בפרויקט על דעתם האישית".

הקבלן תבע לחייב את העירייה בסכום גדול של 1.2 מיליון שקל, וכן פיצויים על עגמת הנפש. השופטת ברון נתחה את הסוגיה דרך משקפיים של עקרון תום הלב בדיני חוזים וקבעה: "עקרון חופש החוזים אינו עקרון מוחלט, ככל עיקרון המבטא זכות יסוד יש לאזן אותו כנגד עקרונות וערכים אחרים. ואמנם, לצד ההכרה העקרונית של המשפט הישראלי בעקרון חופש החוזים, מצויות בשיטת המשפט שלנו הגבלות רבות לכוחו של העיקרון. חלקן של ההגבלות המוטלות על עקרון חופש החוזים נובע מהעדפת ערכים אחרים, חשובים יותר, כמו הגינות, מוסר חברתי, וצדק בין הצדדים לחוזה".

השופטת ברון קובעת, כי לדעתה, ההסכם לא שומר על הגינות מינימלית, סבירות ויושר: "ואין הוא מקיים את עקרון תום הלב כל עוד אין לקרוא מתוכו התחייבות הדדית מצד העירייה, שלא לעשות כל מעשה ו/או מחדל שיהא בו כדי לעכב את השלמת העבודות, הכל, כמובן, בגבולות מתחם הסבירות. בנסיבות של מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים קיימת ציפייה מוצדקת של כל אחד מהם, כי הצד השני יעשה להצלחת הפרויקט ולעמידה בלוח הזמנים שנקב לביצועו. לא יתכן, כי התובעת תהיה מחויבת שלא לסטות מלוח הזמנים הקבוע בהסכם ולעמוד בו בדווקנות ואילו על העירייה לא תחול אותה התחייבות כלפי התובעת".

הפלא הוא, כי העירייה, במהלך ההוכחות, העדיפה לא להעיד מטעמה את מהנדס העיר ואת האחראי הישיר מטעם העירייה. השופטת ברון מסיקה מכך, שאי העדת עדים אלו ייזקף לחובת העירייה (ראו גם ע.א 3694/99 - ארדמן נגד חברת פרויקטים ארנים בע"מ).

לאור בחינה מדוקדקת של התנהלות הדברים והתכתבויות בין הצדדים, השופטת ברון מגיעה למסקנה, כי אכן התנהלות העניינים מצביעה על כך, שהתובעת אינה אחראית להתמשכות הפרויקט, וכי האחריות להתמשכות נעוצה בעירייה. כמו כן השופטת ברון הגיעה למסקנה, כי אכן הוכח, שבמהלך הבנייה הקבלן התבקש פעמים רבות לשנות את התוכניות ולכן לא יכל לעמוד בלוח זמנים שהוגדר בהסכם, ולכן לא מצאה דופי בניהול הפרויקט ע"י האדריכל של התוכניות. אך יחד עם זאת השופטת ברון קבעה, כי אכן הפרויקט נמשך מעבר למקובל, אך בשל כך לא נגרם נזק ממוני לקבלן. יחד עם זאת השופטת ברון חייבה את העירייה לשלם לחברה הקבלנית עוגמת נפש גם אם לא נגרם נזק ממוני.

בעניין זה למעשה השופטת ברון זיהתה את החברה הקבלנית עם אדם, ולאור הנסיבות המיוחדות של המקרה פסקה לטובתה עוגמת נפש, וזאת בניגוד לארצות אחרות. כידוע בבתי משפט שלנו, לא מרבים לחייב בהוצאות גדולות בגין עוגמת נפש.

אך אולי הגיע הזמן שבתי משפט ייתנו אוזן קשבת יותר למי שזמנו, מרצו וכוחו נלקחו ממנו בשל התנהגות של צד אחר. מי ש"מטורטר" ע"י חברו לא רק מאבד יום עבודה וצריך להוכיח את גובה אובדן המשכורת, אלא מאבד הרבה חשק לפעול כאדם הגון בראותו שהמזיק אינו נענש ואינו נרתע דיו.

הכותב מתמחה במקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.