ספרות יפה

פרק א', שלב ההיכרות. תרזה בירון-פריד רק נראית ביישנית. אבל המראה השברירי הזה - כשנכנסה לבית הקפה עלתה המחשבה שהנה באה עוד מישהי לשאול אם צריכים מלצרית - המראה הזה מטעה: בתוך הגוף הנערי, הנתון בג'ינס אדומים ובסוודר שחור נזירי, מסתתרת אישה חריפה, דעתנית, ארסית לפעמים, מצחיקה לפרקים. מאוחר יותר היא גם שולפת מאי-שם אריג יפה ומתעטפת בו כולה - ואז כבר נעלמת הילדה. היא תחזור במפתיע כעבור שעתיים, כשהצלם יבקש שיעשו פוזות מול המצלמה.

הקרח, אם היה כזה, נשבר אחרי שניות, כשדנה אולמרט, מתנשפת ומתנצלת, מגיעה באיחור ומכריזה שהיא גוועת ברעב. בקור הירושלמי, בבוקר יום אפרורי של ראשית השבוע, גם אספרסו ארוך ותה עם נענע מספיקים כמופע חימום. הן כמובן שמעו זו על זו, ונפגשו אפילו באיזה טקס ממלכתי. שמחת המפגש ניכרת היטב על פניהן. אבל תידרש עוד חצי שעה לפחות עד שיגיע האוכל, ואין זמן לשיחות סרק. אולמרט לחוצה, סופרת את זמנה בדקות.

"אז איך מבטאים", בירון-פריד נוטלת לעצמה את שרביט המראיינת במה שיתברר כלייט-מוטיב של המפגש המשולש, "אוּלמרט, אולמרט?"

"שאלה מצוינת", לרגע קל נדמה שיש משהו ציני בקול של דנה אולמרט, אבל לא, היא מתרווחת בכיסא, נוחה להיחקר באופן מפתיע. "מישהי בדיוק סיפרה לי שהיה עכשיו סמינר שלם בחוג לבלשנות סביב השאלה מה זה בכלל השם הזה. מתברר שאנחנו האולמרט היחידים בארץ. האגדה מספרת על סבא של סבא שלי, שנחטף לצבא הצארי וברח, וכדי שלא יעלו על עקבותיו הוא המציא לעצמו את השם הזה, שאין לו בכלל משמעות. הייתי שמחה אם השם שלי היה פחות מוזר. אבל תרזה", היא מוסיפה, "תרזה זה שם יפה".

"לא כשאת ילדה", עונה בירון-פריד, חותמת את האקספוזיציה.

אקדמיה מול פרקטיקה

שתי עורכות ספרים. שתיהן נחשבות בברנז'ה המאוד-מצומצמת של המו"לות הישראלית כבעלות טעם משובח, גבה-מצח, מאוד מובהק; שתיהן בנות הדור הצעיר בהוצאות מזדקנות (בירון-פריד בת 40, אולמרט בת 34); שתיהן חתומות על כמה תגליות, סופרים צעירים שפרסמו אצלן את ספרם הראשון (בירון-פריד פרסמה את ספרי הביכורים של הרצל כהן ודוד טרבאי; אולמרט חתומה על ספריהם של אהרון לקיש ובני מר), ושתיהן מודות שלא היו מפרסמות את אשכול נבו, כוכב השנה שעברה ("ארבעה בתים וגעגוע"). אה, כן, ושתיהן רואות במקצוע שליחות תרבותית, ובאמת סליחה על הפלצנות.

ולמרות שהן מסכימות כמעט על הכול, האחת (בירון-פריד) עורכת במשותף את מה שנחשבת לסדרת-הדגל של הספרות העברית, "הספרייה לעם" בעם עובד; ואילו האחרת (אולמרט) מחזיקה אולי בתפקיד הילד הרע של הממסד, כעורכת הסדרה "ספ" של ספריית פועלים-הקיבוץ המאוחד, שאחראית, לדבריה, "לאיזה סוג של אזוטריה", ובעיקר יצירות ביכורים.

את הראיון הזה הן מקיימות ביניהן. הטייפ שהונח על השולחן מיותר, כמוהו גם הצלם שמפריע מפעם לפעם. הן חוקרות זו את זו, בעיקר בשאלות מקצועיות, מדי פעם זורקות איזו עצם רכילותית לטובת הכתבת, פה ושם צחוקים. רוב הזמן הן חרישיות, אינטימיות, כבדות ראש.

"כמה זמן את כבר עורכת?", מתעניינת אולמרט. "התחלתי כבר בשנת 87', באוניברסיטה. אני ותיקה בשוק, די קשישה", משיבה בירון-פריד, "אבל אני בוגרת בנפשי", צוחקת אולמרט, ולמרות החיוך נדמה שיש משהו מתנצל בקולה.

אולמרט מכירה בערך עצמה, אבל נראה שמול הקולגה הירושלמית משהו בה מתבטל. העובדה שהגיעה לעריכה מהאקדמיה, לא מהפרקטיקה של עשיית ספרים, עולה שוב ושוב בשיחה. היא הראשונה להודות שהיא עדיין לומדת. "בקיבוץ המאוחד חיפשו מישהו שיערוך סדרה של סופרים צעירים", היא מספרת, "אבל בעצם זרקו אותי למים לגמרי. אף אחד לא חנך אותי. אני מניחה שהספרים הראשונים שפרסמתי היו בית-ספר בשבילי".

בירון-פריד פחות עסוקה בלבטים. נראה שעם השנים פיתחה לעצמה סרגל-מדידה ברור ומוגדר, שיכול לזהות מה "נכון" ומה "לא נכון" בכתיבה. "כשאת עורכת, את כאילו יודעת יותר טוב מהסופר מה הוא רוצה, מה יש בתת-מודע היוצר שלו. את גם מצמצמת את הפערים בין הכוונות שלו לביצוע, מבחינת הארכיטקטורה של הטקסט". אותה דווקא חנכו, ועוד איך: "במסרקות ברזל סרקו את בשרי כשבאתי לעם עובד, אבל זה מה שהיה כל-כך נחמד: ידעתי שהם יודעים בדיוק את מי הם לקחו. נילי מירסקי הייתה אתי ממש כמו אולד מאסטר, קראה כל שורה שערכתי, עמוד-עמוד".

אולמרט מודה שהיא מקנאה.

להטריד או לבדר

בתוך הברנז'ה החשאית של המו"לות, ברור שלהיות חניכה של נילי מירסקי, עורכת ומתרגמת, זה כמו לשיר דואט עם ריקי גל ב"כוכב נולד". כמו שברור ש"כוכב נולד" זה לא משהו שמותר לראות. חלק מחוקי הז'אנר. "זה מה שיפה בספרות", אומרת אולמרט, "הקצב אחר. לא הקצב של ערוץ 2. ואף פעם אי-אפשר לנבא מה יקרה עם ספר. אם סופר לא הצליח להגיע אל הקוראים בספר הראשון, אולי הוא ייחשף יותר בספר השני. אולי גם יחזרו לקרוא את יצירת הביכורים שלו". ברור אפוא שאין להן הרבה עניין בספרות פופולרית, ודאי לא בסלבריטאים שנהפכו לסופרים. הן מדברות בציניות על "אנשים שכותבים יותר ממה שהם קראו". שאלה על אביטל דיקר, שספר פרי עטה יצא השנה לאור, זוכה לתשובה צינית, כאילו-ממלכתית. "לא קראתי", עונה אולמרט, ובירון-פריד מהנהנת בהסכמה. "כמו שלא קראתי את הספר של ערן צור, או את זה של יהלי סובול" ("אבל יש לו שם יפה", מעירה בירון-פריד).

בכלל, רשימות רבי-המכר אינן מרשימות אותן. "יש שם איזה טשטוש גבולות בין ספרות לבידור", אומרת אולמרט, "יש ספרות שכל תכליתה זה להעביר בנעימים את הזמן, כתחליף לאיזה סיטקום, ויש ספרות רצינית שמבקשת להחריד את הקוראים, להטריד אותם, להשאיר אותם בתוך הריק. לא תמיד אנשים מתנדבים שיעשו להם את זה".

שיקולי הסלקציה שלהן שונים לגמרי. "אם משהו יוצא אצלנו, ב'ספרייה לעם', הוא חייב להיות 'אירוע ספרותי'", מסבירה בירון-פריד. "אם הוא לא יצדיק את עצמו, נחטוף. מעבר לזה, ההוצאה גם צריכה לפרנס משפחות, וזה אומר שב-16 ספרים בשנה צריך גם ליצור רווח, גם להביא קולות מעניינים מהארץ ומהעולם, וגם לפרסם את התוצרת השנתית של מי שנחשבים לסופרים של ההוצאה, פול אוסטר למשל".

אולמרט: "אני, יש לי פריבילגיה, אני לא אמורה בכלל למכור. להפך, אם משהו הצליח במכירות בטח עשיתי משהו לא בסדר...".

אבל את לא רוצה למכור? להגיע לכמה שיותר קוראים?

אולמרט: "בטח שאני רוצה, יש משהו מאוד מתסכל כשספר שאני מאמינה בו לא מגיע לחשיפה. אבל הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שאבחר ספר בגלל שחשבתי שיש לו סיכוי למכור טוב. אני אהיה מאוד מאוכזבת מעצמי. זה לחץ פסיכולוגי שקיים כל הזמן - לאו-דווקא מצד ההוצאה, שם אין בכלל התערבות. אבל התחרות על הקוראים עצומה, השוק הזה אכזרי, רווי, ונורא קל להוציא היום כתב-יד. לכולם יש מחשב ומדפסת".

וכמובן בלוג, כי כבר אין דבר כזה, "לכתוב למגירה".

אולמרט: "נכון, ויש המון גרפומניה איומה, כך שגם ספר טוב יכול ללכת לאיבוד. ובכל זאת, חייבים לתת זמן. להישמע לקצב של הספרות. אני צריכה להאמין שיש פה לא רק עדר של קוראים, אלא גם אנשים חושבים, שיכולים לזהות משהו טוב".

צרכים וזמינות

מצחיק לשמוע את אולמרט מכריזה שאינה יכולה "לחיות עם הסטופר של רשימות רבי-המכר" שעה שהיא מציצה בשעון בעצבנות. היא יודעת שסד הזמן שהקציבה למפגש מוגבל, ומתנצלת תכופות. יש באוויר תחושה של דייט ראשון, פרטי לגמרי, לא לציטוט, שאחריו יבואו עוד.

כמו כל הנשים העסוקות הן מבכות את הזמן שחומק מן הידיים, אבל סוגיית בית-קריירה לא עולה בשיחה הזאת. בירון-פריד, נשואה לאורן, מוזיקאי, אם להללי בת 10, חושבת כבר הרבה זמן לכתוב ספר על תרגום, הספיקה בינתיים להכין את הכרטיסיות. היא מתגוררת בשכונת מוסררה בירושלים, ומספרת על ערימת כתבי-יד שמתגבהת עד הברך ליד שולחן-הכתיבה שלה.

אולמרט חיה בתל-אביב עם בת-זוגה בשמונה השנים האחרונות, העיתונאית והסופרת דפי בן-צבי. "בהתחלה, כשעוד הייתי קטנה ותמימה, הצהרתי שאצלי לא ישכבו כתבי-יד יותר מחודשיים, גג. זה קרע אותי, שמישהו שופך את הקרביים ואני מייבשת אותו. עכשיו אני משתדלת לא לתת להם לחכות יותר מחצי שנה".

היא כותבת דוקטורט על "הפרופיל הפסיכו-פואטי" של משוררות עבריות בשנות ה-20, כמו יוכבד בת-מרים ורחל. למרות הריחוק, היא מוצאת שהדוקטורט דווקא משלים את שאר עיסוקיה. "אי-אפשר להיות בעמדת העורכת ולא לשאול מה התפקיד שיש לספרות", היא אומרת. "במיוחד בספרות העברית, שיש בה איזה כובד-ראש היסטורי, אחריות, כי אי-אפשר לנתק אותה מהציונות". היא חזרה לאוניברסיטה העברית לאחר שנה של לימודים פסיכואנליטיים ביוניברסיטי קולג' בלונדון. "אני מאוד אדיפלית", היא משיבה למי שמתפלא על הנאמנות לקמפוס הירושלמי, "נשארת באותו מקום".

אתן לא מרגישות שיש משהו כפוי-טובה בעריכה? אחרי כל החפירה הזאת, מישהו אחר זוכה בקרדיט.

בירון-פריד: "בכלל לא. אני רואה את עצמי כמי שנותנת שירותים לשלושה גורמים: פעם אחת למחבר, פעם לאלוהי הקפיטליזם, ופעם שלישית לקהל".

אולמרט: "במובן של להיות צנזורה?".

בירון-פריד: "יותר במובן של תרבות".

אולמרט תוהה בקול על עניין המחויבות התרבותית. היא שואלת איך אפשר גם לומר משהו אינטליגנטי וגם סתם ליהנות. "אני מרגישה שכובד-הראש של האקדמיה מנחה אותי, אבל מצד שני - שיש איזו עייפות מכל הסופרים ה'סמכותניים' האלה. יש כאן איזה שלושה וחצי ה-סופרים, הדוברים הלאומיים האלה, שלרוב מדברים בשם קבוצה מאוד קטנה. אני דווקא חושבת שאנחנו צריכים סתם סופרים, סופרות, אנשים שיש להם מה להגיד".

במחשבה עולה דמות שהופיעה לאחרונה בספר, מין סופר צעיר, ילד מזדקן, שמתיישב על צוואר העורכת שלו ואינו מרפה. קשה להתאפק ולא לשאול על התובענות שבמקצוע. בירון-פריד: "אין ספק, כשאת עובדת עם סופר יש בזה משהו סמי-טיפולי. לפעמים מתחשק לדבר עם הכותבים על הא-סימטריה המובנית ביחסינו. אתה בא עם כל הקרביים והצרכים הרגשיים שלך ושם אותם על שולחן-הכתיבה שלי, ואני צריכה להיות זמינה ביום, בלילה". היא עובדת עם 16 סופרים במקביל, ומתארת הוויה אינטנסיבית. "אני הכתובת היחידה שלהם לכל דבר ועניין, הכול עובר דרכי. התובענות עצומה, והיא מחלחלת לתוך החיים. זה גובה מחיר כבד".

"ברגע שאת מייצרת את עצמך ככתובת", מוסיפה אולמרט, "המון אנשים פונים אלייך בציפייה. אני עובדת רק עם שני סופרים במקביל, ועדיין זה סוחט נפשית, במיוחד כשספר מסוים נכנס לך ממש לתוך החיים. ולמרות זה, התהליך עצמו מרתק ויש בו המון אינטימיות ולימוד. אני לא יכולה לראות בספרות רק עבודה. אני מרגישה בת-מזל לעבוד בזה". *