סבא'לה בוא לצינגלה

אלא שכאן יש בעיה לא קלה: אחוזי ההצבעה הנמוכים הם דבר שאי-אפשר לדבר עליו, שהרי הם דבר שלא קיים, דבר שאי-אפשר לראות, למשש או להתעסק בו. איך אפשר לדון בדבר שלא קיים? לפני הבחירות עוד היו הלא-מצביעים סוג של קהל-יעד, אבל עכשיו, משנספרו הקולות ונדמו רעמי המפצים, נגוזו ארבעים האחוזים שלא הצביעו והיו כלא-היו. העיסוק במה שיש - כלומר מנדטים - מייתר את העיסוק במה שאין.

וזה חבל, כי במקרה הזה שלנו האין חשוב לא פחות מן היש. כשאנחנו מעלימים את הסיפור הגדול ביותר של הבחירות, אנחנו דנים את עצמנו לדוש באותו סיפור בדיוק בבחירות הבאות, ושוב להיות מופתעים מהדבר הכי לא מפתיע בשטח, אלא שעד אז מי יודע מה יהיה. בקצב הזה, בבחירות הבאות יצביעו עוד פחות אנשים.

זה די הגיוני, בסך-הכול. אם נכפיף את אחוזי ההצבעה הנמוכים לדוגמה של מחצית הכוס המלאה/ריקה, הרי שאין שום מצב שבו אנו יכולים להביט במחצית כוס ריקה. אי-אפשר לראות את מה שאין, ואין שום דרך אמיתית לדון בו. וכך אנו נידונים לדבר על הדברים הפחות-חשובים - כמו מי יהיה שר התיירות, למשל - רק מפני שהם שם, קיימים בדמות חברי-כנסת ומספרי מושבים, ולהתעלם מהדברים החשובים באמת, רק בגלל העובדה שהם לא קיימים: ארבעים אחוזים מבעלי זכות ההצבעה, שאפילו פתק לבן לא שמו.

ב. מדי בחירות עולה הצעה לספור גם את הפתקים הלבנים. לא שיש לי מושג מה נעשה עם הנתון הזה, אבל אולי שווה לבחון את ההצעה הזו ברצינות לקראת הבחירות הבאות. אני חושב שלמדינה יהיה שווה להבדיל בין אלה שלא החליטו למי להצביע, ובכל זאת קמו ועשו מעשה, לבין אלה שלא אכפת להם כלל ועיקר.

אני לא כל-כך יודע מה נעשה עם ההבחנה הזו, אבל עד הבחירות הבאות ניאלץ לחשוב על משהו. הרי לא הגיוני להכפיף את הנמנע ואת האדיש תחת אותה קטגוריה - הם שונים לחלוטין. הנמנעות, מבחינת הדמוקרטיה, גם היא סוג של כוח, בעוד האדישות היא חולשה.

על כל פנים, ארבעים אחוזים מקולות המצביעים הם הרבה יותר מדי בשביל להתעלם מהם לחלוטין, ולא אכפת לי מכל הפרשנים שאומרים ש"בכל העולם זה ככה". אנחנו זה לא כמו כל העולם.

ג. אחרי אחוזי ההצבעה הנמוכים, הרי שאין ספק שבמקום השני עומד הסיפור של מפלגת הגמלאים, והפספוס העצום של התקשורת בלקלוט מה קורה שם. כמוכם, גם אני מכיר המון אנשים שהצביעו לגמלאים, בגלל מגוון סיבות. הפרשנים טוענים שמדובר במחאה נגד מדיניות האוצר שדפקה את הקשישים חזק, וזה כנראה נכון, אבל עד כמה שיפה ורומנטי להדביק להצבעה לגמלאים את הדגל החברתי ואת האהדה, הכבוד והדאגה לקשיש, הרי שאם נהיה כנים עם עצמנו, נהיה מוכרחים להודות שלצד כל אלה, חלק גדול מההצבעה לגמלאים היה בשביל הקטע.

דבר אחד בטוח: כמחצית מהמצביעים לגמלאים היו אנשים צעירים, ושיעור כלל לא מבוטל מהם, אם יורשה לי להניח, הם כאלה שהצביעו בבחירות הקודמות ל"עלה ירוק" או לפחות מהווים את קהל-היעד המובהק שלה. לא יהיה זה מופרז לקבוע שמפלגת הגמלאים מחקה את "עלה ירוק" מהמפה לפחות לשתי מערכות הבחירות הבאות.

המחאה שעמדה בבסיס ההצבעה ל"עלה ירוק" לא עבדה. ראשי המפלגה, עם כל הכבוד, לא מסוגלים לסחוף אחריהם יותר משניים וחצי מצביעים. הם צריכים ללכת הביתה, ו"עלה ירוק" צריכה להישכח מאתנו לכמה זמן. זו הפעם השלישית שהם מנסים ונכשלים, ולכולם כבר נמאס מהם.

ד. ובכל זאת, מה עכשיו? הרי לרבבות המצביעים שהלכו לקלפי, הצביעו גמלאים, אבל תומכים בלבם באג'נדה של "עלה ירוק" מגיע ייצוג, לא ככה?

אז זה מה שאני מציע, הסכיתו ושמעו, ונסו לא לפסול את ההצעה על הסף: מאחר שאחוז לא מבוטל מהמצביעים למפלגת הגמלאים הם צעירים שעברו אליה מ"עלה ירוק" - ואני מעריך את תרומתם בלפחות שליש מהקולות שקיבלו הגמלאים, כלומר שניים-שלושה מנדטים (הרבה יותר ממה ש"עלה ירוק" תקבל אי-פעם) - הרי שחובתה המוסרית של מפלגת הגמלאים, שללא ספק תהיה בכל קואליציה שלא תורכב, היא, בין השאר, לפעול למען לגליזציה של סמים קלים - או לכל הפחות לעמוד במשא-ומתן הקואליציוני על דה-קרימינליזציה למעשנים.

בואו נגיד את זה בשפת הסאונד בייט: כמו שהצעירים דאגו לזקנים והלכו בעבורם לקלפי והצביעו לטובתם, עכשיו תורם של הזקנים לדאוג לצעירים בחזרה.

ה. על פניו ההצעה הזו יכולה אולי להישמע הזויה מעט, אבל בואו תישארו אתי עוד קצת. פעולה של הגמלאים לטובת המעשנים היא לא רק חובה מוסרית בעבור אלה שהצביעו לה, היא גם תבונה פוליטית ממדרגה ראשונה: הדבר יבטיח למפלגת הגמלאים שלא תישאר מפלגה של קדנציה אחת, כמו שחוששים היום כולם. פעולה למען הצעירים תשאיר אותם נאמנים, ואף תביא יותר מצביעים בבחירות הבאות.

זה לא נגמר כאן, חברים: יש, אם תשאלו אותי, גם הרבה היגיון וצדק בגמלאים הפועלים למען לגליזציה של סמים קלים. כשחושבים על זה, זה הגיוני לחלוטין: לגליזציה של סמים קלים טובה לקשישים ולגמלאים.

דמיינו לכם את הסצנריו הבא: חוזר הבנאדם (הגמלאי) מקופת-חולים, שם בילה בוקר קסום, שותה הפוך חלש בבית-קפה, חוזר הביתה, מתיישב על הספה, מדליק ערוץ 1 בקולי-קולות, מכין לעצמו איזו סיגריה מגולגלת, תופס ראש טוב באמצע היום, ומתחיל לעשות סיבוב טלפונים בין הנכדים - היש סבבה מזה?

הסמים הקלים - ולא שיש לי מושג, רק שמעתי - יכולים להפוך את חיי הגמלאי ליפים יותר: הם יצבעו את התורים בביטוח לאומי ובבנק הדואר בצבעים ורודים יותר, שלא לדבר על זה שהשיחות שיתנהלו שם יהיו הרבה יותר מצחיקות ממה שהן היום.

ו. תמיכה של הגמלאים ב(סוג כזה או אחר של) לגליזציה של סמים קלים היא לא רק צעד נכון פוליטית וצודק מוסרית - יש גם היגיון כלכלי עצום למהלך: אם לגמלאים יהיה מותר לקנות ולעשן סמים קלים, הרי שקל מאוד לדמיין את הצעד הבא: מהר מאוד יהפכו הגמלאים לשולטים בשוק הזה, ויוכלו לעשות עוד קצת כסף ממכירת חומרים שעושים טוב בראש, לכל הגילאים. התחום הזה, כמו שקל לדמיין, הוא תחום אידיאלי לגמלאי: עבודה רגועה הנעשית בבית, ונושאת בחובה גם תגמול כספי לא קטן.

למען הסר ספק: אם גמלאי בוחר להפוך לדילר, נשללת ממנו הקצבה. בכל זאת, צדק צריך להיות.

ז. הבחירות האלה הוכיחו מעל הכול שהצעירים דואגים לזקנים. עכשיו תור הזקנים להחזיר לצעירים כגמולם. מפלגת הגמלאים יכולה להיות גשר מושלם בין שני העולמות האלה. רפי איתן, בוא נראה אותך! (וחוץ מזה, סוף-סוף אפשר יהיה לנצל את כל הקשרים האלה שיש לו בקובה). "

http://dror.notes.co.il