בית משפט השלום: התנצלות בגין פרסום לשון הרע ניתן לתבוע רק במחוזי

"טוב שם משמן טוב", אמר החכם באדם בספר קהלת, ובית המשפט העליון כבר פסק לא פעם, כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם", "עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים" לנפגע בתביעת דיבה נגד המשמיץ, "לא יהיה בו כדי לשפותו ולהשוות את מצבו לזה שהיה קודם" שהושמץ. לא פלא, לכן, שכאשר מוגשות תביעות דיבה, הסעד שמתבקש בהן אינו רק פיצוי כספי לנפגע, אלא גם פרסום התנצלות בולטת.

אם נשאל אם עורכי הדין המתמחים בתביעות לשון הרע, כיצד הם מחליטים לאיזו ערכאה תוגש התביעה, הם ישיבו, מן הסתם, שהדבר מוכרע לפי סכום התביעה, שקובע את סמכות בית המשפט. כלומר, אם הפיצוי הנתבע הוא עד 2.5 מיליון שקל, תוגש התביעה לבית משפט השלום, ואם יותר מכך היא תוגש למחוזי. ואולם, החלטה שניתנה בימים אלה בבית משפט השלום בת"א, עשויה לשנות סדרי עולם בתחום תביעות הדיבה.

השופטת דליה מארק-הורנצ'יק קבעה, שבית משפט שלום אינו מוסמך לחייב נתבע לפרסם התנצלות, וכי סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד. לפיכך, בפני נפגע שיתבע פיצוי של פחות מ-2.5 מיליון שקל והתנצלות, יעמדו כמה ברירות: לפצל את הסעדים ולנהל התדיינות כפולה בשלום ובמחוזי; להגדיל את סכום התביעה; לוותר על אחד הסעדים.

ההחלטה ניתנה במסגרת תביעת דיבה בסך 400 אלף שקל, שהגישו באוקטובר 2005 בנק דיסקונט ומי שהיה אז היו"ר שלו, אריה מינטקביץ', נגד "ידיעות אחרונות", עורך Ynet יון פדר, העורך הכלכלי באתר גבי קסלר, והכתב שלומי כץ (ר' מסגרת). בין היתר, נדרש בית המשפט בתביעה "לגרום לנתבעים, על חשבונם, לפרסם התנצלות במועד, באופן, בהבלטה ובנוסח כפי שיקבע בית המשפט, באתר במשך 30 יום ובעיתון ידיעות אחרונות".

העיתון ביקש מבית המשפט, באמצעות עו"ד פז מוזר, למחוק סעד זה, משום שצו עשה מסוג "התנצלות" הוא צו שלא ניתן להעריך את שוויו, ובית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בו, נוכח סמכותו השיורית.

דיסקונט ומינטקביץ' טענו מנגד, כי הסעד של "התנצלות" אינו אלא חלק בלתי נפרד מסעד של "תיקון" או "הכחשה", הקבועים בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, ושבית משפט השלום מוסמך לתת. עוד טענו, כי שווייה של "התנצלות" אינו עולה על 2.5 מיליון שקל, ומשכך הסעד מצוי בסמכותו של בית משפט השלום. לדבריהם, לו מטעמי מדיניות שיפוטית, המגמה להרחיב ככל הניתן את סמכותם של בתי משפט השלום, והכשל בפיצול התביעות בין השלום למחוזי, מה שעלול להביא לפסיקות סותרות באותו עניין, מעבר לבזבוז הזמן השיפוטי ולהשחתת המשאבים, מדובר בתוצאה שאין הדעת סובלת.

השופטת מארק-הורנצ'יק, הדנה רבות בתיקי לשון הרע, קיבלה את בקשת ידיעות אחרונות. "סעד של 'התנצלות' - הוא בפני עצמו - איננו ולא יכול להיות חלק בלתי נפרד מסעד של 'תיקון' או 'הכחשה' שבחוק איסור לשון הרע", פסקה. היא למדה זאת מכך, שבהצעת חוק איסור לשון הרע המקורית, הוצע להסמיך את בית המשפט במפורש לחייב את הנתבע לפרסם "התנצלות".

ואולם, "המחוקק חזר בו מן ההצעה, בנימוק שלהתנצלות אין ערך אם אינה נעשית מרצון חופשי ובלב שלם", והמילה "התנצלות" לא נכללת היום בחוק, כשבמקומה באה המילה "הכחשה". מארק-הורנצ'יק הסבירה, כי "התכלית החקיקתית למניעת הסמכות למתן סעד של 'התנצלות' היא, כי מדובר בעניינים שבלב, הנוגעים לרגש ולבחירה אישית. אמנם, מטבען של ערכאות שיפוטיות שהן נאלצות להתערב באוטונומיה הפרטית של המתדיין על-מנת לעשות משפט צדק, אולם כפי שאין בית המשפט מחייב ונמנע מליתן צו כנגד אדם לאהוב פלונה או פלונית, או לסלוח למאן דהוא, כך אין בית המשפט יכול לחייב את המתדיין בהתנצלות".

"ההתנצלות", הוסיפה, "להבדיל מתיקון או הכחשה - היא פעולה אישית שהיא בנפשו של אדם, ועל כן אינה ניתנת לכפייה, אלא אם כן הדבר נעשה בהסכמת הנתבע".

דיסקונט ומינטקביץ' הביאו שורה של פסקי דין של שופטי שלום שונים, בהם חוייב הנתבע לפרסם התנצלות, "כראייה לכך שהם ראו ורואים עצמם מוסמכים לתת סעד כזה כבדרך שגרה, כי בענייני לשון הרע סעד של התנצלות הוא סעד כמעט טבעי ומתחייב בהתחשב באינטרס עליו מבקש החוק להגן - שמו הטוב של האדם". למרות זאת, לא השתכנעה מארק-הורנצ'יק כי הם היו מוסמכים לעשות כן. בפסקי דין אלה, קבעה, "לא הועלתה הטענה לפיה בית המשפט איננו מוסמך להעניק סעד שכזה, ובית המשפט לא נדרש לשאלה זו כלל". מעבר לכך, שניים מהם אף היו תוצאה של הסכמה אליה הגיעו הצדדים, במסגרתה ניתן הסעד של התנצלות.

היא דחתה את הטענה, כי שוויה של ההתנצלות אינו עולה על 2.5 מיליון שקל. "שווייה של התנצלות - אינו ניתן להערכה כספית", פסקה. "דין והלכה הם, כי צו או סעד אשר שוויים אינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, אינם מצויים בגדר סמכותו של בית משפט השלום. כיצד ניתן להעריך את הערך של צווי כלי תקשורת להתנצל בפני מושא כתבותיו? עצם ההתנצלות עצמה - לא ניתן לראות כבעלת משמעות כספית או לאמוד את 'שוויה' בסדרי הגודל של סכום הסעד הכספי הנתבע".

גם את האפשרות להסתמך על סעיף 75 לחוק בתי המשפט, לפיו "כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו", דחתה השופטת, בנימוק שהוא מציין את סוגי הסעדים שבית המשפט יכול לתת, אך לא את סמכותו לתיתם. היא ציינה, שאכן "על-פי המצב המשפטי הנוכחי, תיקי לשון הרע רבים עשויים להתנהל במפוצל, ותוצאה זו אינה יעילה ועלולה להביא להכרעות סותרות, תוך בזבוז משאבים וזמן יקרים. אולם כל עוד החקיקה הרלוונטית אינה משתנה - יש לנהוג בדרך האמורה".

היא ציינה, שבעקבות פסיקה של בית המשפט העליון בסיטואציה דומה בנושא קניין רוחני, תוקן החוק וכיום השלום מוסמך לדון גם בסעד כספי וגם בצו עשה, שכעיקרון אינו בסמכותו. "הגם שמצב בו תובע צריך לפצל את תביעתו הוא מצב בלתי נסבל מבחינתו של התובע - הרי בית המשפט לא ישים עצמו במקומו של המחוקק", הבהירה. (ת.א. 53550/05).