בית משפט השלום בת"א חייב את עיריית ת"א לשלם לתושבת העיר כ-70 אלף שקל, שאת ערכם הנומינלי נדרשה לשלם לעירייה לפני כ-10 שנים, לטובת הקמת חניון ציבורי שלא הוקם.
כוכבה סעדיה נדרשה ב-1996, כתנאי לקבלת היתר בנייה, לשלם לעירייה כ-21 אלף שקל, לטובת קרן חנייה שנועדה להקמת חניון ציבורי. משחלפו שנים, בהן לא הוקם חניון ציבורי במרחק סביר מהנכס, והעירייה סירבה להשיב לה את התשלום, הגישה סעדיה תביעה בסדר דין מקוצר. באמצעות עו"ד אלון פלס ממשרד י.פלס ושות' טענה, כי מאחר שבמשך שבע שנים מאז הופקדו הכספים לא הוקם חניון, על העירייה להשיבם בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
בבקשת הרשות להתגונן טענה העירייה, באמצעות עו"ד ניר מועלם, כי תקנות התכנון והבנייה אינן קובעות את פרק הזמן בו היא נדרשת להקים את החניון, וכי הזמן שעבר הוא סביר, משום שהקמת חניונים ציבוריים היא מלאכה מורכבת, הדורשת תכנון מפורט, מכרז, הוצאת היתרים וביצוע בפועל. לכך, קודם תהליך אישור התב"ע, העשוי להימשך שנים.
עוד נטען, שהיתר הבנייה הותנה בזמנו בתשלום לקרן החניון, כדי לאזן את ההשפעה השלילית של ההיתר על מצוקת החנייה באזור, ומשכך אין זה מוצדק להשיב כעת את התשלום, כשההיתר כבר ניתן.
השופטת ורדינה סימון לא נתנה לעירייה רשות להתגונן. היא ציינה, שהעירייה לא מצאה לנכון להמציא תצהיר נתמך בתיעוד ותוכניות, מהם ניתן ללמוד בוודאות שבעתיד הקרוב יוקם במרחק 100 מטר מהנכס החניון העירוני, שבגינו שולמו הכספים לקרן החנייה. "כל מה שמצוי בפני בית המשפט היא עדות באשר לאפשרות, שבחניון פרטי פעיל (חניון דן) יוקם חניון 'שכנראה תהיה בו הקצאה למקומות ציבוריים'", וגם זאת בלא נקיבת מועד משוער. "איני סבורה שהתנהגות העירייה עומדת במבחן הסבירות".
העירייה ביקשה להסתמך על תקנות שתוקנו ב-2004 (אחרי הגשת התביעה), ולפיהן אם היא תקים חניון ציבורי במרחק של 350 מטר מהנכס, בתוך 10 שנים ממועד קבלת היתר הבנייה, ניתן יהיה לראות בכך התנהגות סבירה. לתקנות נקבעה תחולה רטרואקטיבית על בקשות להיתר שהוגשו לאחר שנת 85'.
סימון לא השתכנעה. "העירייה שפעלה בחוסר סבירות", קבעה, "מבקשת להסתמך על התיקון, שחוקיותו מוטלת בספק. מסופקת אני, אם התיקון ופגיעתו העמוקה בזכויותיהם הקנייניות של אלו ששילמו 'כופר חנייה' וממתינים שנים כה רבות להקמת חניון - עומד בתנאי פיסקת ההגבלה" שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המעגן את זכות הקניין.
"נראה", הוסיפה, "כי העירייה מבקשת להמשיך ולנצל את כספי 'כופר החנייה' שנמצאים ברשותה, ושלא מימשה אותם תוך פרק זמן סביר, כפי שהיה מוטל עליה. על העירייה מוטלת החובה, מכוח היותה רשות ציבורית, לנהוג בסבירות ובמידתיות. משלא נהגה כן ומשמבקשת היא להמשיך ולנהוג כך, שכן אין בידה כל תשובה ברורה וחד-משמעית מתי יוקם החניון או יוקצו מקומות חנייה ציבוריים, אני קובעת כי הגנתה הגנת בדים".
העירייה חויבה ב-53 אלף שקל בצירוף ריבית חודשית של 0.75% והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בכ-12 אלף שקל. (ת.א. 17145).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
