העיתונות הכתובה היא עדיין מדורת השבט

ביום ו' האחרון התנוססה מודעת ענק בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", מעוצבת בירוק ושחור וכותרתה "דוממו אלחוט". על המודעה חתום עמי שרייר אביו של יפתח שרייר שנפל בלבנון לפני שבועיים, כשהוא מצטרף לאלה הקוראים לתקשורת שלא לדווח על מהלכי המלחמה ולא לבקר אותם. מודעה שעלותה נאמדת ב-25-30 אלף שקל.

בצמרתו של אותו עמוד (מודעת "האוזן") קורא עוד אזרח לאולמרט ופרץ להכות באיראן בנשק גרעיני. עוד מודעה לא זולה. גם בתוך העיתון יש מודעות בעד ונגד. וכל זה במחלקה המסחרית בלבד. כתבי ופרשני העיתון, כמתבקש, עושים את עבודתם נאמנה.

נראה שמלחמת לבנון השנייה, יותר מקודמותיה, מעלה על פני השטח את הדיון החשוב בתפקידה של התקשורת. היא העמידה אותו בצורה הברורה ביותר - בין שני הקצוות של "שקט יורים", החל במאמר של עמירם ניר בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה ועד לדיון הפתוח והביקורתי בתפקוד ראשי צה"ל שהחל גם הוא בפתיחת מלחמת לבנון השנייה, בעיקר בדיווחיו של הפרשן הצבאי של ערוץ 10, אלון בן דוד.

גם הפרשנים החשובים של העיתונות עשו, כך נראה, במלחמה הזו צעד נוסף אל הבהירות והשקיפות. נחום ברנע, בכתבה מצמררת ביום ה'-ו' האחרון ב"ידיעות אחרונות", קורא לאהוד אולמרט "קח את ההסכם וברח", וארי שביט באותו עמוד ראשון ב"הארץ" מכריז "אולמרט חייב ללכת". אין ברור מזה.

עוד לפני כניסה לתוכנן של הפרשנויות, הכתבות והמודעות נראה על פניו שכיכר העיר/מדורת השבט/מוקד הדיון נשאר בעיתונות הכתובה.

זו אולי הבשורה הטובה היחידה במלחמה הזו: נכון, יש זליגה של קוראים לאינטרנט, החשיפה של רוב העיתונים סובלת ממעבר של משתמשים למדיה האלקטרונית, אבל ניכר כי הכל "מתחיל" בעיתונות המודפסת. היא נשארת בית הגידול של כתבים/פרשנים אבל גם של רעיונות, עמדות ודעות.

יש דיונים חשובים בטלוויזיה, אבל גם הם נשענים, לעיתים בכבדות, על כתבות בעיתונות, עיתונאים ופרשנים מזהים היטב את הטלפונים של תחקירני תוכניות הטלוויזיה שפושטים עם שחר על הטלפונים, מיד עם הגיעם של עיתוני הבוקר אל הדלתות.

"לא המצאנו את הגלגל, מודעות תמיכה או התנגדות במלחמה התפרסמו גם בעבר בעולם וגם בארץ", אומר פרופ' גבי וימן, מהחוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה. "בזמן מלחמת עיראק האחרונה התפרסמו מודעות רבות בעיתונות בעולם של תמיכה או התנגדות. בישראל זה לא נעשה אומנם בשלבים המוקדמים של מלחמת לבנון הראשונה, וזכור באמת מאמרו של ניר, אבל בשלבים מאוחרים ובמשך 20 השנה שהיינו בלבנון התפרסמו מדי פעם מודעות".

" יש משמעות לכך שזה תמיד מתחיל בעיתונות?

"זה הצינור היחיד שאפשר להגיע אליו בתקציב יחסית סביר. לפרסם תשדיר שירות או פרסומת בטלוויזיה זה מאוד יקר, וגם ברדיו. מעבר לזאת, יש תקנות מאוד מגבילות בערוצים מסחריים בישראל שאוסרות על שידור פרסומות פוליטיות.

"נכון שיש ירידה בכמות הקוראים וירידה בהכנסות העיתונים, אבל עדיין חלק גדול מהגולשים באינטרנט גולשים לאתרי העיתונים. את מה שמאבד "ידיעות אחרונות" הוא ירוויח ב-YNET, מה שמאבד "מעריב" הוא ירוויח ב-NRG. זה לא שהקורא אומר אני לא קורא יותר עיתונים ועובר רק לבלוגים - זה נכון בארץ כמו גם בארה"ב.

" השיח הציבורי האמיתי נעשה רק בעיתונות

"נכון שבטלוויזיה מחפשים ראשים מדברים שמוכרים מהעיתונות. אבל אני לא מסכים שהשיח הציבורי נעשה רק בעיתונות, הוא מגיע גם לתוכניות המלל ברדיו, לצ'טים ולפורומים באינטרנט בעיקר של קבוצות צעירות. העיתונות היא לא הבימה היחידה והמרכזית".

" יש משמעות למודעות פרטיות?

"לא צריך לייחס לזה השפעה עצומה. הקוראים מזהים מודעה מטעם קבוצה מסוימת, והיא תאוזן מהר מאוד על-ידי מודעות מהצד השני. זה סוג של מאבק לגיטימי של שטחי עיתונות. מלחמה שבה חלק גדול מהציבור מעורב ושנמשכת זמן רב מבקשת התייחסות מסוג זה. הייתי יותר נבהל מציבור אדיש".