העורך החדש של שבועון החדשות טיים: "בעבר היינו ראי, אני רוצה שנהיה פנס"

"בעבר היינו ראי, אבל אני חושב שעלינו להפוך לפנס", אמר סטנגל. "בתור פנס, נוכל למקד את האור על דברים מסוימים".

סטנגל רוצה למלא את דפי טיים ביותר מאמרים וניתוחי חדשות, לחדד את נקודת הראות של השבועון, ולשכור את שירותיהם של מספר גדול יותר של עיתונאים שהפכו למותג. אם זה נשמע לכם מוכר, ייתכן שסטנגל פשוט רוצה לחקות את יריבו הגדול של טיים, ניוזוויק, שכבר מעסיק שורה של פובליציסטים-כוכבים, כמו ג'ורג' וויל, אנה קווינדלן ופריד זקריה.

עד כה הצליח סטנגל למשוך תשומת לב באמצעות שכירתה של אנה מרי קוקס, פובליציסטית שקנתה לעצמה שם לא בזכות כתיבתה העיתונאית, אלא בזכות המסרים הדעתניים והנחרצים שכתבה בבלוג הרכילות וונקט. כמו כן מפרסם סטנגל בהבלטה מאמרים המהווים למעשה שילוב של דיווח חדשותי עם ניתוח של החדשות.

"הפואנטה היא להציג רעיון שונה", אמר סטנגל. "אני רוצה שאנשים ידברו על הנושאים שבהם אנו עוסקים".

חילופים גם בניוזוויק

במקביל למאמציו של סטנגל לשנות את דמותו של טיים, נעשים מאמצים לשנות גם את דמותו של ניוזוויק. מחר (ג') צפוי ניוזוויק לאשר דיווחים בתקשורת שהעורך הכללי, ג'ון מיצ'אם, יחליף את העורך הוותיק, מרק וויתקר. מיצ'אם נחשב ליורשו המיועד של וויתקר.

סטנגל ומיצ'אם יתמודדו על תשומת לבו של קהל הקוראים בנקודה בעייתית במיוחד בתולדותיהם של טיים וניוזוויק: פיטורי עובדים וקיפאון בתפוצה ובהכנסות הפרסום.

"כל אחד משני השבועונים יצטרך לזהות במה הוא טוב באמת ומהי ההצדקה לקיומו", אמר רוברט ס. בוינטון, מנהל תוכנית לימודי השבועונים באוניברסיטת ניו יורק, ומחבר הספר "הניו ג'ורנליזם החדש". אין ספק שהסיבות לקיומם ולפריחתם של טיים וניוזוויק בעבר כבר חדלו להתקיים. לפיכך יהיה על השניים להחליט אם להמשיך את קיומם כמדיה של האליטה, ולספק פרשנות מתוחכמת על אירועי השבוע, או לשנות את עורם ולנסות למצוא חן בעיני כולם".

תפוצה של 4 מיליון

החברה האם של שבועון טיים, טיים אינקורפורייטד, מצויה בבעלות חברת המדיה הגדולה בעולם, טיים וורנר. תפוצת טיים עומדת על כ-4 מיליון, לעומת תפוצה בסך 3 מיליון לניוזוויק, המצוי בבעלות וושינגטון פוסט קומפני.

שני השבועונים מתקשים לשמור על הרלוונטיות שלהם בספקי חדשות שבועיות המתחרים עם האינטרנט, הכבלים, החדשות המתפרצות המדווחות בזמן אמת, הפרשנויות שמציעים העיתונים היומיים, והדיווחים החוקרים והכתבות הסיפוריות שמציעים ירחונים כגון וניטי פייר.

סטיבן ג. סמית, מנהל משרד וושינגטון של דה יוסטון כרוניקל, שהיה העורך בפועל של ניוזוויק בשנים 1986-1991, ועורך החדשות בארה"ב בטיים בשנים 1978-1986, טוען שבמהלך השנים נשחקה השפעתם ויוקרתם של השבועונים.

"היו ימים שבהם השערים של שני השבועונים היו חשובים מאין כמותם, הן בפוליטיקה והן בתרבות", אומר סמית. "אם היית מתנוסס על שער של אחד מהם, זה היה סימן שעשית את זה, שהצלחת בגדול. כיום, האפקט הזה כבר מרוכך מאד".

סטנגל היה עד ל-15 ביוני נשיא ומנכ"ל של "מרכז החוקה הלאומית" בפילדלפיה, מוסד ללא כוונת רווח למטרות חינוך ומורשת לאומית. לפני כן הוא שימש בכמה תקופות כעורך וכתב בטיים, וכתב את האוטוביוגרפיה של נלסון מנדלה, "הדרך הארוכה לחירות".