פורטפוליו / אלעזר שטורם

דיאלקטיקה: אני נמשך אל החשיבה הדיאלקטית של העולם היווני. בצעירותי התאהבתי, לא עלינו, בגוי הרקליטוס, שניסח מחשבות כאלה.

בני-ברק: גדלתי בבית חרדי יקי, והיינו מיעוט בורגני מדוכא. אבי היה היקה היחיד שנדבק לאדמו"ר מקרצ'ינוב, כי בגרמניה לא היו אדמו"רים.

משפחה: היינו ארבעה אחים, ועברתי את מסלול ההכשרה למינימום רבנות, כולל חיידר של חוג חת"ם סופר וישיבה בירושלים.

אלוהים: אף פעם לא פחדתי ממנו.

בר-מצווה: כשאבא שאל אותי מה אני רוצה במתנה, אמרתי גיטרה, והוא צרח עליי, "אתה רוצה להיות קרליבך או אלוויס?". עד היום לא קיבלתי מתנה. בסיור הופעות שעשיתי ביפן, המארחים נתנו לי גיטרה יקרה להחריד של חברת טקמינה.

מוזיקה: אני דיאלקטי גם כאן - הולך למועדוני-זמר מזרחיים, וגם אוהב את קרליבך.

שירה: התחלתי את הקריירה בצמד עם חבר מהישיבה, עם רפרטואר שאספתי מהאזנה בסתר לגלי צה"ל. שרנו את "ערב של שושנים" בליווי פריטה על קופסת-פח ריקה של עוגיות עם בליטות. כשקרליבך הופיע בארץ הצטרפתי אליו, והבאתי לכאן את נשמה, בתו.

הורים: הם שלחו אותי מביתם בגיל 18 וחצי. היינו בנתק מוחלט. עם אבי כמעט לא דיברתי עד מותו, ועם אמי עברתי לגור לפני שנפטרה מסרטן. במשך חודשים ניהלנו דיאלוג ארוך, מיוסר וחושפני, בידיעה שהיא עומדת למות. זה היה ניקוי-שטח מטורף, ואני יכול לומר שזה נגמר בטוב.

התפקרות: הייתי כופרני משחר ילדותי. הדלקת חשמל בשבת הייתה העבירה הראשונה שעשיתי, מטעמים פרקטיים לגמרי.

כיפה: גם אחרי שחיללתי שבת ואכלתי לא כשר המשכתי להסתובב איתה, עד גיל 22. שנים אחר-כך עוד שאלו אותי איפה הכיפה ש"ראינו בטלוויזיה". למה? אולי בגלל העיסוק שלי ביהדות.

טלוויזיה: כשהתחלתי, הופעתי בערוץ היחיד בשמונה בערב בשישי. אגו טריפ ממכר. לימים היא הפכה לכלי-יצירה משמעותי לסדרה "הנאשם מת מזמן", ששודרה בביצוע מחורבן בגלל ערוץ 1.

רענן שקד: איש יצירתי. הוא כתב עליי ביקורת, וביקורת היא חלק מתהליך היצירה.

איספהן בהלול: ידידות רבת-שנים. קרבה רבה.

נישואים: פעם אחת בעולם החרדי, ופעמיים בחילוני, מהם יש לי בן ובת.

שעון-יד: עם ספרות כתובות ביידיש.

עמותת שורשים: בסוף שנות העשרים שלי הקמתי מרכז ללימודים יהודיים, עם כנסים וסמינרים בסופי-שבוע. לא ידעתי שאני מחולל משהו, עד אז מדעי היהדות חיו רק בתוך האקדמיה. עשיתי את זה 21 שנים, עד הקריסה.

קריסה: הייתי צריך לפרוש ארבע שנים קודם. החלק שמייסר אותי עד היום הוא שהתעניינתי יותר בתכנים מאשר בניהול.

ניהול: היו מחויבויות כספיות של משרד החינוך והעירייה במאות-אלפי שקלים, שלא נפרעו בגלל בעיות אישור תקציב המדינה. ואז הגיע ערב פסח, והייתי צריך להחליט אם אני מקיים את פסטיבל התנ"ך. עצרתי הכול. במקביל הבנתי שלא העבירו ניכויים למס-הכנסה, ולמחרת הגשנו דוחות והחוב שולם בתשלומים.

להתחיל מחדש: כל 70 העובדים קיבלו שכר ופיצויים, ואני קרסתי. במשך שנים חייתי בקושי. זה היה בית-הספר החשוב של חיי - מגיל 26 פונקתי בתקשורת, גלגלתי 2 מיליון דולר בשנה, ואז שחטו אותי.

דימוי: של חנון? לא מבין למה הוא מפורש ככה. דווקא היום אני הרבה יותר משוחרר מפעם.

פוליטיקה: כל השנים אני נמצא ליד, ואולי אפילו בוחש בתוכה. אני לא שם כי אני לא שייך. בחרתי באולמרט. מדינת ישראל צריכה פרגמטיסט כמוהו.

אריה דרעי: אחד האנשים המדהימים שפגשתי. בתחילת המשפט הציעו לי לדברר אותו, ועשיתי טעות שלא לקחתי אז פסק-זמן ועשיתי את זה, כי באמת עשו לו עוול. אין לי ספק שהוא חוזר.

תפיסת עתיד: לסיים את ספרי השלישי, ולעבוד על חיזוק הקשר בין השוק העסקי לאמנות לעם.